הביתה (פוסט דרכים)

אני חושב שאם הייתי יכול לאגור את כל השעות שביליתי בהמתנה לטיסות בשדות תעופה, הייתי יכול להרוויח בחזרה בין חודש לחודשיים מחיי. אני עושה את זה כבר 16 שנים. המון זמן. בהתחלה אהבתי את זה, גם כי זה היה סוג של הרפתקה, וגם בגלל ה"שוויץ". אחרי זה נעשיתי אדיש. היום אני כבר די שונא את זה.

Anyway...אחרי עשרות נסיעות עבודה, באיזה שלב, הכל מתערבב בראש. הכל נראה אותו הדבר.
במקומות האלה אין אור יום. הכל ניאון. אנחנו באזור דמדומים. אין בוקר, אין ערב, אין כלום. רק מבנה מפחיד שמטרתו לתעל אנשים לתוך צינורות מתכת מעופפים, ולרוקן מהם בדרך כמה שיותר כסף.

הבידוק הבטחוני ( יש לך מחשב נייד? להוריד חגורה? לשים בפלסטיקים נפרדים. למה לזרוק את זה? זה בקושי 50CC -  מצטער אדוני. אלו התקנות... ), חנויות הדיוטי פרי, הכיסאות בשערים, הריצוף הנוצץ וחסר הייחוד, בתי הקפה היקרים שתמיד יציעו כריכים שאתה לא מבין מהם (מה זה? איך קוראים את תיאור הכריך הזה? זה עם טונה או נקניק? ויש בזה חמאה? או גם וגם? טוב, אני אלך על בטוח. תביא את הכריך עוף, ואספרסו. מה? 15 אירו?).

ואז אני נזרק לי על איזה כיסא, מתחבר לאוזניות... ועובר לאזור זמן אחר. אזור זמן של המתנה.

בשלב הזה, כאילו לפי אות מוסכם, הם מתחילים להגיע. בזה אחר זה. הם תמיד מגיעים. בתהלוכה ארוכה וידועה מראש.
הנה האיש השמן בכפכפים. שעיר, מתנשף. בדרך כלל עם איזה משהו לאכול ביד. מבטו מופנה מעלה אל לוח ההמראות על מנת להבין עוד כמה זמן נשאר לו.
והנה מגיעה האמא. זו שמשום מה החליטה שהיא מסוגלת לנסוע עם שני ילדים קטנים, וללא שום ליווי. היא תמיד תחזיק ילד בוכה ומנוזל על הידיים, שלושה תיקים עמוסים על כתף אחת, ומזוודה שמוסעת על עגלת תינוק.
הבאה בתור היא המשפחה האמריקאית. יפים, מתוקתקים, האב בשנות הארבעים המאוחרות שלו. בבגדים ספורטיביים. האם תהיה תמיד בלונדינית. והילדים? אמריקאים להחליא.
או. הנה כמה בני דודים. אני אהיה בשקט. מי יודע מה יכול להיות? אולי נכניס את הספר בעברית לתיק?
בתוך כמה דקות, המקום המבודד שמצאתי לי ימצא חן בעיני עוד מישהו (בלי להיכנס להכללות, הוא תמיד יהיה הודי, פקיסטני או ערבי) והוא פשוט יתפרש על כמה כיסאות וירדם כאילו אין לו בכלל טיסה לתפוס (אני לא יודע איך הם עושים את זה).
או, הנה מגיעים גם הישראלים. באסה. לא בא לי לשמוע עברית. תנו לי עוד כמה שעות את אשליית הניתוק מההוויה היומיומית שלי.

שניה !!! איפה הדרכון? (בריצ'רץ הקטן מצד ימין של התיק גב), והארנק? היה לי אותו ביד הרגע (כיס ימין).השקית עם הממתקים? (אה, מונחת ליד הטרולי. נפלה). והנייד? אה, כן. בטעינה. ארבע כיסאות מפה יש שקע, אז שמתי אותו שם.

טוב, עוד רבע שעה עלייה למטוס.
אוףףף, הביתה כבר.

2 תגובות:

ilana.pa אמר/ה...

את מספר הטיסות שטסתי בחיי נדמה שאני יכולה לספור על עשר אצבעותיי .. לא יותר, אבל אף פעם לא אהבתי את חווית שדות התעופה. לא מתלהבת מהדיוטי פרי. שונאת לעמוד בתורים לטיסה בנתב''ג או בכל שדה תעופה אחר וגם בחזרה. הטיסה עצמה, ספור אחר, אני די פחדנית, אם כי לא מגיעה למצב של כדורים...בינתיים :-)
אין זה אומר שלא אהבתי את התיאור שלך על החוויה שאתה עובר בכל פעם שאתה מגיע לשדה התעופה...ולא יכולתי שלא להיזכר בשירו הידוע של מאיר אריאל.
אגב, האיור יפה, מיהו המאייר?

Guy Alon אמר/ה...

אילנה היקרה, שוב ושוב תודות על תגובותייך.
אני מנסה לצייר קצת את חיי ביכולת הכתיבה המוגבלת שלי, ושמח בכל פעם מחדש לשמוע שזה מצליח לדבר לאנשים