אני טיפוס נוסטלגי. החל מהמוזיקה שאני שומע, נושאי השיחה שלי עם מכרים וחברים, ונושאי העניין שלי באופן כללי.
נוסטלגיה אישית זה כבר משהו אחר. למה ? כי בניגוד לנוסטלגיה הכללית האהובה עלי, הרי הנוסטלגיה האישית תמיד מתלווה באיזה טעם חמוץ מתוק של "תראו איזה צעירים ויפים היינו". לא תמיד יש לי את ה state of mind הנכון לזה.
התמונות האישיות מילדותי תמיד זורקות לי בפנים את הגיל שלי, החיים חסרי הדאגה שחייתי אז, ובעיקר את הפער שבין האפשרויות הבלתי מוגבלות שהיו בילד הקטן שהייתי פעם לעומת השגרה שבה אני חי.
התמונות האישיות מילדותי תמיד זורקות לי בפנים את הגיל שלי, החיים חסרי הדאגה שחייתי אז, ובעיקר את הפער שבין האפשרויות הבלתי מוגבלות שהיו בילד הקטן שהייתי פעם לעומת השגרה שבה אני חי.
שלא תבינו לא נכון. אין לי על מה להתלונן. אני בריא, יש לי עבודה די מעניינת, אני משתכר בכבוד, משפחה שאני אוהב, ובאופן כללי אני נמצא בנקודה שאני מניח שלא מעט אנשים היו מאחלים לעצמם.
אבל...הילד ההוא בתמונה. הוא בדרך להיות אסטרונאוט, כבאי, טייס, שחקן קולנוע וכדורסלן אגדי!!!
בתמונה שצירפתי אני עם שתי אחיותי, אימי, והכלבה שלי. בחצר שבה גדלתי בהרצליה.
אני בוחן את התמונה, ומהרהר בעוד כמה דברים...
אני בוחן את התמונה, ומהרהר בעוד כמה דברים...