מר ספוק מת *

(הפוסט פורסם לראשונה בפייסבוק ב 28 לפברואר 2015, עם הוודע דבר מותו של לאונרד נימוי, ואני מפרסם אותו מחדש כאן, עם עריכה ותוספות קטנות)

טוב, אני מניח שכולם כבר שמעו שמיסטר ספוק מת, או כמו שכמה אנשים התעקשו לקרוא לו, לאונרד נימוי.
הפייסבוק מלא באזכורים, הספדים, תמונות וכדומה.
האמת? התעצבתי. ספוק היה חלק מילדותי. חיקינו אותו, הערצנו אותו.
הבנות שלי שאלו אותי... "מה הקטע" ? למה כולם מתרגשים מאיזו דמות מופרכת, מהעידן הפרהיסטורי, עם איפור מטופש, וחולצה לא ברורה. ובכלל, מה כולם כל כך מתרגשים ממוות של מישהו שהדבר היחיד והאחרון המשמעותי שעשה היה תפקיד באיזו סדרת מדע בדיוני , בסוף שנות השישים.

אז ניסיתי להסביר...

לחיי הפסגות הקטנות

בשלב זה של חיי, יש כבר כמה דברים שאני יודע על עצמי, ועל מה אהיה כשאהיה גדול, או יותר נכון - מה לא אהיה.
אז ראש הממשלה, או אפילו שר, אני כבר לא אהיה. גם מנכ"ל גוגל לא.
למה שלא אהיה? כי המסלול שאני נמצא עליו לא מוביל למקומות האלה, אבל יותר חשוב - כי כנראה שמעולם לא רציתי להגיע לשם באמת.
היום אני יודע שמה שאני רוצה זה להגיע לפסגות שחשובות לי. פסגות אישיות. קטנות וחסרות משמעות ככל שיהיו לעולם שמקיף אותי. ממנו קצת פחות אכפת לי ככל שהזמן עובר.
פסגות חומריות לא מעניינות אותי. גם לא כאלה שנועדו להרשים אנשים שלא אכפת לי מהם.
כן חשובים לי השגים אישיים. דברים שאני רואה אותם כערכיים, או כאלה שמאתגרים אותי כאדם.

אז היום פרסמתי את הקליפ ה 2500 בערוץ היוטיוב שלי. חתיכת מספר.
מה הקשר, אתם שואלים?