Route 66: We're on a road to nowhere...

אני אחרי שמונה ימי נסיעה. אני כבר יכול להרגיש את סוף המסלול מעבר לפינה.קשה להאמין שרק לפני שבוע וקצת התחלתי.
אני שם לב שככל שהמרחק לסיום הטיול מתקצר, אני עוצר יותר פעמים לאורך הדרך, משתהה קצת יותר במקומות שבאמת אין בהם כלום מעבר למסעדה מקומית ושלט תיירותי של כביש 66. כאילו מנסה לאחוז בציפורניים את המעט שנשאר מהטיול, לפני שאני חוזר לשגרה.
ואם אני מדבר על מקומות קטנים, הרי שחלק חשוב בנסיעה לאורך המסלול, הן אותן עיירות קטנות ששרדו רק הודות למטיילים ולתיירים כמוני. שלא היה נשאר להם ממה לחיות אילולא המסלול הזה היה קיים.
באופן די צפוי, בערים הגדולות (אוקלהומה סיטי, סט. לואיס, אלבקורקי, טולסה) האזכורים לכביש 66 קלושים. פה ושם יש שילוט, בעיקר ברחוב הספציפי שבו עבר הכביש.
העיירות הקטנות, לעומת זאת, הן כולן חגיגה אחת גדולה של מזכרות, שילוטים ונוסטלגית שנות ה-50.

אז עוד פוסט תמונות. מוקדש לעיירות הקטנות האלה.

Route 66: מכוניות ומחשבות

לאמריקאים יש איזה פטיש למכוניות. באופן כללי.
ועל דרך 66, למכוניות ישנות בפרט. אתם יודעים - הקדליקים האלה שרואים בסרטים. מן התרפקות כזו על העבר.
את זה עוד אני יכול להבין.
מה שאני פחות מבין זה שהם ממש מתים על המכוניות האלה כשהן בצורה של גרוטאות. ויש לזה מוזיאונים שלמים שפזורים לאורך הדרך.
אז היום לאורך הפוסט אפזר דווקא תמונות של מכוניות ישנות. ואולי איזו תחנת דלק ישנה או שתיים. זה חלק בלתי נפרד מהוויה הזו של כביש 66

שימו לב, לחמודה הזו יש ריסים

ועכשיו, כמובטח, קצת קשקושים.

Route 66: מוויליאמס לאלבקורקי

למען שלא יגידו שאני מנג'ס מדי, החלטתי שאני כותב רק פעם בכמה ימים.
הפוסט הזה הוא בעיקר תמונות עם קצת רקע על הדרך. אבל טיזר לפוסט הבא - הגיגים על הגיגים!!!
Stay tuned !!!

אז עברו עלי עוד יומיים של נהיגה. בזמן הזה הנופים התחלפו מהמדבר והדרך המשובשת של קליפורניה ומערב אריזונה, לנוף עוצר הנשימה של ניו מקסיקו, עם הסלעים האדומים מכל עבר.
באשר לכביש - מכביש עצמאי, שמהווה ישות נפרדת, הדרך מתלכדת פה ברובה עם הדרך המהירה, שפשוט נסללה מעל כביש 66 המקורי. יחד עם זאת, חלקים מהכביש הישן נשתמרו ועדיין אפשר לנסוע עליהם.
דוגמה מעניינת לחלק מהכביש שלא הצליח להשתמר הוא האתר הנטוש 2 Guns.

Route 66: מברסטוב לוויליאמס

זהו, יצאתי לדרך. זה היה אתמול (יום רביעי) אבל נראה לי כבר ממש מזמן. את היום הראשון אחסוך מכם. זה יום של הגעה ליעד היציאה. טיסות, תורים, פקקים בכבישים, עייפות נוראה ובגדול....רע הכרחי על מנת להתחיל בטיול.
אומר רק שנחתתי בל"א, יצאתי מהעיר כ 4 שעות לאחר הנחיתה (תורים בשדה התעופה, פקקים ומה לא) ונסעתי כל עוד רוח בי ליעד הראשון. עיירה קטנה ומנומנמת בשם ברסטוב. נתחיל את הסיפור מפה.

אז מה בעצם אני מחפש שם

חברי לפייסבוק כבר עודכנו שהחלטתי להגשים חלום. דבר שחלמתי עליו כבר כמה שנים ואפילו כתבתי עליו כאן. באחד מהפוסטים הראשונים שלי. מסע דרכים בדרך 66 המיתולוגית בארה"ב לאורך דרכים ישנות ועיירות אמריקאיות אותנטיות. לבדי. אני, עם עצמי. לפני כשבועיים החלטתי שהשנה אני הולך על זה. ומאז כל כולי רק מצפה לצאת כבר לדרך.

תופעה שלא יכולתי להתעלם ממנה היא תגובת אנשים כשאני מספר להם על הנסיעה המתוכננת.
רובם מפרגנים, כמובן. "באמת כל הכבוד", "איזה כיף לך", "הלואי שיכלתי להצטרף אליך".
בדרך כלל השאלה הראשונה היא "ואשתך בסדר עם זה?". אז האמת שלא לגמרי. כלומר, היא מפרגנת ומבינה שאם זה החלום שלי, אז קדימה. תגשים אותו כשאתה יכול. אבל בעיניים שלה, ושל אחרים, אני רואה את השאלה. למה אתה נוסע? ולמה חשוב לך שזה יהיה לבד? מה אתה מחפש שם בעצם, כל כך הרבה ימים?

שאלה טובה. ואני מנסה לענות עליה. קודם כל לעצמי.

הציור מתוך "עכשיו הנסיעה" מאת יחזקאל רחמים

כמה מילים על בטלנות

הפוסט הזה מוצא אותי בצימר בשדה בוקר.
משקיף על המדבר, המדבר משקיף עלי חזרה, ולא עושה כלום. בוהה...
לכאורה, יש המון מקומות יפים באזור. באתי ליום אחד וכדאי שאנצל את הזמן הקצוב בדרום כדי לראות קצת. נופים, בריכות מים, מכתשים, הרים...
מצד שני, ממש לא בא לי לעשות כלום מלבד לשבת במרפסת, להשקיף על החול, לגלוש קצת במחשב, ולברוח בחזרה למיזוג אחרי כמה דקות. וזה מביא אותי לנושא הבטלנות.

מתבטל במרפסת בצימר

על רומא

בימים אלה אני מטייל לי ברומא. סוף שבוע ארוך עם האשה, לאחר די הרבה זמן מאז שטיילנו יחד, ללא הילדות.
פעם ראשונה שלי ברומא, למרבה הפליאה (אני נוסע המון מהעבודה, כבר הרבה שנים, ועוד לא הזדמן לי), ואני ממש לא הולך להפליג פה בשבחה וביופיה של העיר. רבים וטובים ממני עשו זאת (אבל מכמה תמונות לא תתחמקו) .

בכל זאת, משהו אחד...

פריז

מתקפת הטרור בפריז תפסה אותי בזמן שאני יושב על המחשב בחדרי, ומנסה לנסח לעצמי איזה רעיון לפוסט חדש בבלוג. משהו די משעשע, כך חשבתי. עד שהחדשות פרצו ושינו לי בשניה את הפרספקטיבה.

 פריז זו עיר שעד לא מזמן לא ממש אהבתי. פשוט לא התחברתי לעיר (שלא לדבר על סלידה מסויימת שיש לי מהאומה הצרפתית כולה...). למה ? אולי בגלל שבביקורי הראשון ירד כל הזמן גשם, ואולי בגלל כל המהגרים, ואולי כי העיר מלוכלכת, ואולי זה בכלל בגלל ממשלת וישי ?
כל זה למרות שגדלתי על ברכי עלי מוהר, שהפיץ את אהבת צרפת לכל עבר בטוריו בעיתון "העיר", למרות "ניקולא הקטן" - סיפורי הילדים הנפלאים שהייתי קורא לבנותיי לפני שינה (מי שלא מכיר, לרוץ לקנות, מתאים לכל גיל !!!), למרות שביקרתי בעיר כמה פעמים בעבר וראיתי את כל האטרקציות לתיירים, ולמרות נהר הסיין, והאוכל המשובח ולמרות, ולמרות, ולמרות...(על מגדל אייפל אני לא מדבר. אני לא מכיר הרבה חובבי פריז שמסוגלים להגיד מילה טובה על המפלץ הזה).

כל זה עד ליוני האחרון.
 

ניקולא הקטן של רנה גוסיני והמאייר הנפלא ז'אן ז'אק סמפה

דרך 66

השמש החמה של ניו מקסיקו עייפה את עיניי במהלך היום שחלף. 
"הגיע הזמן לנוח" אמרתי לעצמי בעודי דוהר בדודג' השכורה, המשמשת כביתי בשבועיים האחרונים. 
המרחבים האינסופיים של המדבר סביבי נראו מהממים כשהם צבועים בצבעי הערב של חודש יולי, בעוד אני מאתר מרחוק מוטל קטן ובודד. החלטתי שראיתי מספיק היום. אפשר לבלות פה את הלילה.
אין ספק. דרך 66 (route 66) הארוכה והישנה, החוצה את היבשת לאורך נתיבים שכוחי אל ועיירות רפאים, כבר התחילה להרגיש לי כביתי השני.

בעודי מתיישב לי לשתות משהו קר בבר העליז והקולני של המוטל הצנוע, בין נהגי משאית שיכורים, מטיילים כמוני, ומקומיים מאירי פנים, הרגשתי טפיחה על הכתף.