אל תגלו לי

לאותם אנשים שאומרים
"תשמע, אני חייב להגיד לך ש...".
לאותם צדקנים של
"אני לא מסוגל לשקר, אני אומר את מה שאני חושב"
או אותם חברים ש "עושים את זה לטובתי".
פשוט תסתמו. תעשו לי טובה. תשמרו את זה לעצמכם.

כי אני
האבא הכי טוב בעולם
בעל מתחשב ואיש משפחה למופת
וחתיך הורס
וכל בדיחה שלי היא שוס
אני גם שנון, ואינטליגנטי
ובכלל,
אני מתנת אלוהים למין האנושי, והנשי בפרט

עוד לא היה כדורסלן כמוני. הייתי יכול להיות ג'ורדן
אלא אם כן הייתי בוחר לשחק טניס.
ופרופסור. ברור. פרס נובל, אם רק הייתי מחליט.
תנו לי שבוע, ואצייר את המונה ליזה
תני לי חודש ואפסל כמו רודן

אני משווק מבריק, מנהל נערץ, וכולם אוהבים אותי. כולם.
וכתיבה? הרי אם רק ארצה אכתוב כאן ספר שישנה את העולם.
וזמר... אוהו. איזה קול שיש לי. רק קצת אימון וכוונון
באמת, בסך הכל...אין עלי

אז אולי הגזמתי בחלק ממש קטן. ואולי אני בכלל אדיוט פתטי.

אבל אתם. אל תגלו לי. מי ביקש מכם בכלל?

Route, סוף

עם הפוסט הזה חיכיתי יומיים שלושה. משתי סיבות.
הראשונה - הייתי פשוט עייף. בכל זאת, עשרה ימי נסיעה, מעל 3000 ק"מ, חלק מהנסיעה היתה בדרכים משובשות ובמהירות איטית, לא מעט עצירות בדרך, היטלטלות ממוטל למוטל...(אל תרחמו עלי, אבל סה"כ אפשר להבין את העייפות).
הסיבה השניה - חיכיתי כמה ימים לקבל פרספקטיבה על הנסיעה "בראש שקט". כך שאוכל לנסות ולסכם אותה. לעצמי, ולכם.
במהלך עשרה ימים עברתי בקליפורניה, אריזונה, ניו-מקסיקו, אוקלהומה, טקסס, קנזס ומיזורי...
הייתי במקומות שמעולם לא ביקרתי, וכנראה לעולם לא אבקר שוב. ספגתי אוירה בכמויות, ראיתי נופים, ניקיתי את הראש, ועכשיו הגיע הזמן לחזור למציאות.
אבל לפני החזרה למציאות, כמה מילים לסיכום, לפני שאני מניח את הטיול מאחורי ונותן לו להפוך לזיכרון מתוק ומרוחק.
אני מניח שעם הזמן שיעבור יעלו בי עוד כמה מחשבות על הימים והחוויה שעברתי. אבל הנה סיכום ביניים קצר של הגשמת החלום הקטן הזה שלי, עם כמה שורות תחתונות בסוף.

Route 66: We're on a road to nowhere...

אני אחרי שמונה ימי נסיעה. אני כבר יכול להרגיש את סוף המסלול מעבר לפינה.קשה להאמין שרק לפני שבוע וקצת התחלתי.
אני שם לב שככל שהמרחק לסיום הטיול מתקצר, אני עוצר יותר פעמים לאורך הדרך, משתהה קצת יותר במקומות שבאמת אין בהם כלום מעבר למסעדה מקומית ושלט תיירותי של כביש 66. כאילו מנסה לאחוז בציפורניים את המעט שנשאר מהטיול, לפני שאני חוזר לשגרה.
ואם אני מדבר על מקומות קטנים, הרי שחלק חשוב בנסיעה לאורך המסלול, הן אותן עיירות קטנות ששרדו רק הודות למטיילים ולתיירים כמוני. שלא היה נשאר להם ממה לחיות אילולא המסלול הזה היה קיים.
באופן די צפוי, בערים הגדולות (אוקלהומה סיטי, סט. לואיס, אלבקורקי, טולסה) האזכורים לכביש 66 קלושים. פה ושם יש שילוט, בעיקר ברחוב הספציפי שבו עבר הכביש.
העיירות הקטנות, לעומת זאת, הן כולן חגיגה אחת גדולה של מזכרות, שילוטים ונוסטלגית שנות ה-50.

אז עוד פוסט תמונות. מוקדש לעיירות הקטנות האלה.

Route 66: מכוניות ומחשבות

לאמריקאים יש איזה פטיש למכוניות. באופן כללי.
ועל דרך 66, למכוניות ישנות בפרט. אתם יודעים - הקדליקים האלה שרואים בסרטים. מן התרפקות כזו על העבר.
את זה עוד אני יכול להבין.
מה שאני פחות מבין זה שהם ממש מתים על המכוניות האלה כשהן בצורה של גרוטאות. ויש לזה מוזיאונים שלמים שפזורים לאורך הדרך.
אז היום לאורך הפוסט אפזר דווקא תמונות של מכוניות ישנות. ואולי איזו תחנת דלק ישנה או שתיים. זה חלק בלתי נפרד מהוויה הזו של כביש 66

שימו לב, לחמודה הזו יש ריסים

ועכשיו, כמובטח, קצת קשקושים.

Route 66: מברסטוב לוויליאמס

זהו, יצאתי לדרך. זה היה אתמול (יום רביעי) אבל נראה לי כבר ממש מזמן. את היום הראשון אחסוך מכם. זה יום של הגעה ליעד היציאה. טיסות, תורים, פקקים בכבישים, עייפות נוראה ובגדול....רע הכרחי על מנת להתחיל בטיול.
אומר רק שנחתתי בל"א, יצאתי מהעיר כ 4 שעות לאחר הנחיתה (תורים בשדה התעופה, פקקים ומה לא) ונסעתי כל עוד רוח בי ליעד הראשון. עיירה קטנה ומנומנמת בשם ברסטוב. נתחיל את הסיפור מפה.

אז מה בעצם אני מחפש שם

חברי לפייסבוק כבר עודכנו שהחלטתי להגשים חלום. דבר שחלמתי עליו כבר כמה שנים ואפילו כתבתי עליו כאן. באחד מהפוסטים הראשונים שלי. מסע דרכים בדרך 66 המיתולוגית בארה"ב לאורך דרכים ישנות ועיירות אמריקאיות אותנטיות. לבדי. אני, עם עצמי. לפני כשבועיים החלטתי שהשנה אני הולך על זה. ומאז כל כולי רק מצפה לצאת כבר לדרך.

תופעה שלא יכולתי להתעלם ממנה היא תגובת אנשים כשאני מספר להם על הנסיעה המתוכננת.
רובם מפרגנים, כמובן. "באמת כל הכבוד", "איזה כיף לך", "הלואי שיכלתי להצטרף אליך".
בדרך כלל השאלה הראשונה היא "ואשתך בסדר עם זה?". אז האמת שלא לגמרי. כלומר, היא מפרגנת ומבינה שאם זה החלום שלי, אז קדימה. תגשים אותו כשאתה יכול. אבל בעיניים שלה, ושל אחרים, אני רואה את השאלה. למה אתה נוסע? ולמה חשוב לך שזה יהיה לבד? מה אתה מחפש שם בעצם, כל כך הרבה ימים?

שאלה טובה. ואני מנסה לענות עליה. קודם כל לעצמי.

הציור מתוך "עכשיו הנסיעה" מאת יחזקאל רחמים

בוקר בכלביה של אורה

זה היה בוקר נעים.
כבר אבדתי את מניין הבקרים שאני שם. טוב, כל דבר מעל ליומיים גם ככה מתערבב אצלי בראש. לכלבים אין תחושת זמן. ואני עוד כלבה צעירה.
האמת שלא היה לי רע שם. אני מוקפת בכלבים אחרים ותמיד קורה שם משהו. שמו אותי עם הכלבים הצעירים והגורים, כך שהיה לי נוח. אני מופרדת מהבוגרים, וקרובה לגור שנשאר לי. הוא כבר לא כל כך זכר שאני אמא שלו, והתערה בין הגורים האחרים שם, אבל כשצריך פינוק, הוא עדיין יודע לבוא אליי. ככה זה אצל כלבים.
לאחרונה התפתח אצלי איזה שיעול מטריד, כמו להרבה כלבים אחרים פה. אבל באמת שאין לי תלונות. נותנים פה אוכל, ופעם בכמה זמן מגיעים אנשים, משחקים איתנו, והולכים.
המתחם שבו אני מוחזקת הוא בעצם חצר עפר גדולה. מישהו שם מלמעלה ציליה גדולה, בחצר מסתובבים עשרות כלבים, וחלק מהחצר גודר ובו מאוחסנת האוכלוסיה הצעירה יותר. זו שפגיעה יותר למחלות, או שלא יכולה להתמודד עם הכלבים הבוגרים, וזה היה הבית שלי בתקופה האחרונה.
פעם היתה לי משפחה. לפני כמה ימים או שבועות. טיפלו בי יפה. ניקו אותי, חינכו אותי.
ואז, יום אחד נולדו לי גורים. אין לי מושג איך זה קרה. בוקר אחד פשוט התחילו לצאת. בזה אחר זה. זה כאב, וחלק מהם יצאו מתים. לא כל כך הבנתי מה קורה, רק שמשהו מבפנים אמר לי שאת הקטנים צריך ללקק ולנקות ולהניק. ואני כלבה טפשה ופשוטה. לא חשבתי על זה יותר מדי, פשוט עשיתי את זה.
אחרי כמה ימים או שבועות הסיעו אותי למקום הזה, עם מעט הגורים שנשארו, ונסעו.

עכשיו התחילה המולה.
זה קורה בכל פעם שמגיעים אנשים. כל הכלבים מתחילים לקפוץ, ולנבוח, ולנסות להגיע אל האנשים כדי לקבל איזה ליטוף. אני לא יודעת למה כולם עושים את זה, אבל האוירה הכוללת שימחה אותה, וגם אני מקשקשת בזנב ונובחת.
וגם עכשיו הגיע מישהו, ואיתו ההמולה הרגילה.