עמוק במצולות

עמוק במצולות אין שום דבר
רק שקט וחושך
עמוק במצולות אין אף אחד
רק צללים חולפים וכתמי שמש ואובך

עמוק במצולות אתה רק מקווה
שהחמצן שלך יספיק לשמור על חייך
עמוק במצולות אתה רק מרגיש
את המשקל העצום של המים מעליך

עמוק במצולות אתה רואה דברים
שלא תראה בשום מקום אחר
דגי מפלצת נדירים, ואשפת חיים זרוקה
אלמוגים חיים וספינה טרופה

עמוק במצולות אתה תוהה
אם תצליח לעלות אל פני המים
אם אי פעם תחזור אל החיים
של ההולכים על שתיים

עמוק במצולות אתה מרגיש בבית
כי שם אתה רק אתה, ולא צריך להיות שום דבר שאתה לא
עמוק במצולות אתה אומר לעצמך
אולי אני  בכלל שייך לפה

עמוק במצולות לא יודעים מה למעלה ומה למטה
וגם אם רוצים לא יודעים את הדרך הביתה
כי כולם חושבים שמה שצריך זה לצוף
אבל לפעמים כל מה שצריך זה יד, חיוך, או חיבוק


כשההוא אוהב את ההיא

כשההוא אוהב את ההיא
תמיד הוא אומר לה
חוזר ואומר לה
כמה היא אלוהית
כמה היא אלוהית

כשההיא אוהבת את ההוא
תמיד היא אומרת לו
תשמע, אתה נפלא
אבל אלוהים יש רק למעלה
והעולם כל כך גדול
אז בוא נהיה ביחד
רק תן לי קצת לנשום

כשההוא רוצה את ההיא
הוא רוצה אותה איתו
בכל מקום בכל פינה
כשהוא הולך לישון
או כשקם לעבודה

כשההיא רוצה את ההוא
היא רוצה אותו עכשיו
אבל אולי לא מחר, ואולי לא אתמול
כי לכל דבר זמן ומקום
והעולם כל כך גדול

כשההוא חושב על ההיא
הוא רוצה שהיא תהיה שלו
הוא רוצה שהיא תחשוב עליו
שהוא האיש ואין בילתו

כשההיא חושבת על ההוא
היא אומרת לעצמה
הוא העוגן הבטוח
אליו תמיד אחזור 
אבל הים כל כך רחב
ואני רוצה לשוט
ועוגן על הסיפון
מכביד ולא נחוץ

כשההם חושקים בהיא
הוא רוצה להכריז מולם
היא שלי, ורק שלי
ואתם? שמרו מרחק

וכשההיא חושקת בם
ההוא הולך ומתקטן
כי מה יוכל לתת לה
כשתפליג אל הימים
ומה ממנה יישאר לו
כשתיסחף בים גלים

שני אנשים באמצע חייהם
הוא בשלו, והיא בשלה
שני קוים שהתלפפו להם פתאום
ומחכים לראות מה ילד יום

לרגל המצב

כפי שיודע כל מי שמכיר אותי יום או יומיים, כואב לי. 
כלומר, זה משהו שתמיד נכון. זה יכול להיות הגב, הרגל, הברך... 
משהו תמיד כואב לי ברגע זמן נתון.
סביבתי, אגב, בשלב מסויים, החליטה שרב לה מתלונותיי ועברה להתעלמות מסויימת, מהולה לטעמי בקורטוב של זילזול.

מה רבה היה גאוותי ושמחתי שלאחר בדיקות מרובות, שעליהן התעקשתי, אכן נמצא שתלונותי לא לשווא. אכן, משהו לא בסדר בקרסול שלי (ימין) והוא צריך ניתוח.
כך אובחן, נקבע, הוחלט לפני מספר חודשים. 
הנה. אמרתי לכם.

אמה מה? שברגע שאובחן שאכן מצב הקרסול שלי לא תקין ומחייב טיפול (אמרתי לכם!!!), הוא הפסיק לכאוב, כאילו להגיד...הנה, הוכחתי לכם שאני צודק. הלאה.
הגדלתי לעשות ואפילו עשיתי כמה טיולים לא קלים על הקרסול, הוא תיפקד נפלא. אז קצת כואב לי לרוץ עליו? ביג דיל.
באופן חשוד, ככל שהתקרב מועד הניתוח, דווקא הקרסול השמאלי התחיל לכאוב לי. כאילו רוצה להגיד.. סליחה? לא שכחת משהו? נראה לך שרק הימני יקבל תשומת לב ואמפתיה מהסביבה?

בתבונתי האינסופית הבנתי שהסביבה (המשפחה, שבשלב זה כבר הבינה שנגזר עליה לשמוע את תלונותיי עד קץ הימים) לא תקבל בהבנה את הנושא, ושמרתי לעצמי. כאומר...פרה פרה. נגמור עם ימין, נעבור לשמאל.
והנה, ברוב הדר והוד, עברתי את הניתוח לפני כשבוע. האמת? התרגשתי. היתה המון חגיגיות באוויר.

השורה התחתונה? מאז הניתוח בקרסול, אני חייב להודות, כואבת לי דווקא ברך ימין. כואבת כמו שלא כאבה לי מעולם. כאבי תופת. הקרסול דווקא בסדר.
מה אני בא להגיד? שכנראה שאני צריך להשלים עם העובדה ששנים של ריצה, קפיצה, כיפוף, דילוג (ובינינו, גם כמה קילו שאפשר לוותר עליהם) עשו את שלהם, ואולי כדאי שאתחיל לשקול תחביבים הולמים לעתיד.  

למישהו יש מסרגה מיותרת?