הבלדה על C5 ו- C6

שמעי אחות, שחה C5 ל C6
כבר הרבה זמן שאני חשה
שבתוך כל הלחץ והצעקות
אני ואת אולי קצת מרוחקות

דיברתי גם עם החוליה מעל
אבל היא שומרת מרחק, וחבל
ושאר החוליות, גם הן
ענייני חברה לא בראש מעייניהן


הזן ואמנות אחזקת הקלטת

אתמול התקלקל לי הוידאו.
אלו שקצת מכירים אותי יודעים שיש לי איזה תחביב כזה, שדי מחייב וידאו תקין, ואיזה כמה שעות טובות בשבוע.
אז כמו כל מכשיר בכלל, ובוודאי מכשירים מכניים עם טכנולוגיה של לפני 30-40 שנה, גם המכשיר הזה הגיע אל קיצו הידוע מראש.

ידידיי, אל תבינו לא נכון - לא הרמתי ידיים כל כך מהר. פתחתי את המכסה, התחלתי לשחק בזיזי הפלסטיק הרבים שבמכשיר, לפרק את ראש הההקלטה, להרכיב מחדש את גלגלי השיניים. נאדה. העסק אבוד, כי דווקא המעגלים החשמליים, ולא הרכיבים המכניים, כשלו.
ועל זה רציתי לכתוב היום.

דעו לכם, הדור שלי, כדי לצרוך תרבות, היה צריך לדעת לעשות דברים חוץ מללחוץ Download. 
הדור שלי הוא דור הוידאו, קלטות האודיו, מכשירי הפטיפון עם הזרוע והמשקולת, והמחט.
הדור הזה היה צריך לפתח חוש מכני, ולהבין איך פועלים דברים על מנת לשמוע את המוזיקה שלו, ואם צריך - אז מאלתרים. ולדעתי, דור שצריך לעבוד ולהשקיע אנרגיות על מנת להשיג את המוזיקה שלו, לומד להעריך אותה טוב יותר.

אז הנה כמה תמונות אופייניות מחיי ילד של שנות 70-80, ומה היה צריך לדעת פעם על מנת לשמוע מוזיקה (ואיך סלוטייפ ועיפרון קשורים).


ועוד קצת מחשבות קטנות. יום כיפור

יום כיפור הוא יום שאני אוהב, אם כי דווקא זה של השנה לא ירשם בדברי הימים כמוצלח במיוחד. העברתי אותו מקורר קשות, עם גב תפוס ואפס אנרגיות.
אז ככה, ממש לפני שמסתיים, הצלחתי להקים את עצמי, ובכל זאת לכתוב פה על כמה דברים שעברו לי היום בראש.


סליחות
כמובן, בהעדר כח לעשות כל דבר אחר, שקעתי לי לתוך הפייסבוק ולא יכולתי שלא להתפעל מאווירת הצדיקות והקדושה שנפלה עליו.

מחשבות קטנות בשבת חמה במיוחד

חמישה חודשים עבור מאז שכתבתי פה משהו. המון זמן.
הפוסט האחרון שלי נקרא "עייפות". על נדודי שינה, מחשבות בראש וכדומה.
במבט לאחור, אולי הטייטל הזה היה נבואי. אכן קצת התעייפתי לכתוב. לחשוב על נושא, לנסח, להשתדל להגיד משהו שהוא לא בנאלי. מעניין.

אז הבוקר חשבתי על הנושא, ונזכרתי למה בכלל התחלתי את הבלוג הזה.
זה לא היה בשביל לכתוב הגיגים ברומו של עולם שאמורים להרשים את השד יודע מי. זה היה בשביל לדבר על דברים קטנים יומיומיים, שמקיפים אותנו. וכאלה, לא חסרים.



למשל...

עייפות

הוא ידע שהוא עייף. הוא ידע שהוא צריך לישון.
זה משהו שהצטבר אצלו כבר כמה ימים. שינה גרועה, עם דפוס קבוע.
התהפכות במיטה, הרדמות בסביבות חצות, התעוררות בסביבות שלוש, ארבע בבוקר. מאבק כושל לנסות שלא לצאת מהשינה, הגוף נלחם במוח, מנסה להכניע אותו, לעייף אותו, לכפות עליו לחזור לשינה, מלחמה אבודה מראש. התהפכויות, קימות, מעבר מקום, חזרה, ולבסוף הוא נרדם. אחרי שעה, לפעמים שעתיים, רק כדי לקום בשש בבוקר לעוד יום.


והנה, שוב שעת השינה.
העיניים נעצמות, אבל מבפנים כבר מורגשת הדריכות. החשש הזה מעוד לילה מתסכל. לילה שאחריו מחכה לו יום נוסף של עייפות, המאבק לישון. מאבק בעצמו. בלי סיכוי לנצח.
לא לחשוב. לא לחשוב. פשוט עצום עיניים ותן לטבע להשתלט.
אבל הנה זה מתחיל לטפטף...

פוסט מוזיקלי: כשהלחן לא מתאים למילים

והפעם, כפי שנאמר בכותרת, פוסט מוזיקלי. התאים לי לשבת להתעמק בזה בבוקר סגרירי שכזה.
הנושא די ברור, אבל אסביר בכל זאת.
אתרכז בחמש דוגמאות לשירים ידועים. חלקם אפילו שירי מופת שכולנו אוהבים (יעני "נכסי צאן ברזל"), רק מה? מרוב שהתרגלנו לשמוע אותם, ואולי בכלל הכרנו אותם מאז ומתמיד, אף אחד לא שם לב שמבחינה אומנותית טהורה, השיר אולי נשמע מצויין, אבל הלחן לא הולם בכלל את רוח השיר, או את המילים עצמן.
בחלק מהמקרים לחן מצויין "אונס" את הטקסט (שהוא, לרוב, טקסט "נתון מראש" של משוררים) ושובר אותו לחתיכות, קוטע שורות, מכפיל/משמיט בתים או הופך בית לפזמון וכו'.

דוגמאות? מיד.