פוסט מוזיקלי ליום כיפור: שירים שצריך לבקש עליהם סליחה

מזמן לא כתבתי פוסט על מוזיקה. ומה יותר מתאים מהשקט של יום כיפור על מנת להתיישב, לחשוב, לחפש ולכתוב?

אז, פוסט מוזיקלי. על מה? 
ברוח היום הזה - על שירים שהמבצעים/כותבים צריכים לדעתי לבקש מאיתנו סליחה על שזכינו לשמוע את היצירות האלה. יצירות שהעולם היה ממשיך להתנהל ממש בסדר גמור גם בלעדיהן, ואולי אפילו היה טוב יותר.

כמה מילים על תהליך הבחירה.
1. זו כמובן רשימה סובייקטיבית לגמרי. אין מה להתווכח. ככה אני חושב. מה שכן - אשמח להצעות נוספות בתגובות.
2. השירים שבחרתי - חלקם הזויים ולא מוכרים. סתם כי בא לי. חלקם לחלוטין מיינסטרימים, וחלק סתם שירים גרועים. אין אחידות בבחירות.
3. מה שהשתדלתי לעשות - זה שהשירים ייצגו איזה תופעה שייצרה שירים גרועים. לא בהכרח עומדים בפני עצמם.
4. לא לשכוח שהרשימה היא הומוריסטית. אז אם אני קצת לועג, קצת בז, קצת מבקר...לקחת בפרופורציה.
5. מעצלנות לשמה - לא העמקתי מאוד בתחקיר. אז אם פספסתי פה ושם בשנה, או בסדר הארועים, תסלחו לי.

זהו, חפרתי. מוכנים?

ג'לאטו

כל מי שחבר שלי בפייסבוק לא הצליח להתחמק מהעובדה שהייתי ברומא בשבוע שעבר.
לא סתם הייתי ברומא. אלא עם הבת שלי.
ולא סתם עם הבת שלי, אלא עם הבת שאוהבת ללכת. והרבה.

"אתה יכול לשכוח משנ"צ" היא הכריזה.  עוד לפני שיצאנו מהארץ.
שכחתי.
תיכננתי לנו לא פחות מחמישה ימים גדושים בכל טוב. כל פינות רומא, ואפילו יציאה לחצי יום לטיול בטיבולי.
מה אני אגיד לכם...טיילים חרוצים כמונו עוד לא נולדו.

אז זהו, שבאמצע היום השני לטירונות הרגל התחילה לאותת לי. משהו במרצפות הרומיות העתיקות שגורם לכף הרגל ולקרסול לרקוד בנעל ולהגיע לזוויות משונות...
עד סוף היום כבר צלעתי קשות, ואת שאר הטיול העברתי בצליעה מהולה באנחות קורעות לב, תוך התמודדות עם מבטים מלאי בוז וחוסר אמפתיה מהבת שלי.

אבל לא על זה באתי לדבר. הנושא הוא גלידה.
כשאתה ברומא, כך שמענו, אתה חייב לאכול גלידה. אבל אל תגיד גלידה או "אייס קרים" כמו איזה בור ועם הארץ.
פה מדובר בג'לאטו. וכל מי שקורא לגלידה ברומא אייס קרים הריהו טיפש שאיננו מבין את נשגבותה של הגלידה האיטלקית. 
רק מה? ברומא יש משהו כמו חצי מליון מקומות לממכר ג'לאטו, וכולם הכי טובים ברומא.

ופתאום...חמישים

טוב, זה הגיע. אני בן חמישים. זה ממש מעבר לפינה. מחר, ליתר דיוק.

הייתי רוצה להגיד שזה עובר לידי. מעל הראש. "זה רק עוד יום בחיים" כמו שאמרו לי כמה אנשים. אבל זה לא.
איכשהו, זו מין עננה כבדה שמרחפת לי מעל הראש בחודשים האחרונים. אני מתייחס לקידומת חמש אחרת מהפעמים הקודמות שהחלפתי קידומת, משום מה.

תמיד שאלו אותי..."מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?". 

זו מין שאלה כזו ששואלים. גם בגיל חמש, גם בגיל עשרים וחמש, וגם בגיל ארבעים. בגיל חמישים כבר לא. כי אני כבר גדול.
בינינו? אני עדיין לא בטוח מה אני רוצה לעשות.
ואני שואל את עצמי...מה אני רוצה לאחל לעצמי בגיל חמישים? מה באמת אני רוצה להיות כשאהיה גדול? 

פעם אמר לי מישהו משפט שהולך בערך ככה....
"כשאתה ילד אתה בונה מגדל קוביות גבוה גבוה, ובכל שנה שעוברת...אתה מוריד קומה".
משהו שבא להגיד שהשאיפות שלך והאפשרויות שלך הולכות וקטנות עם הגיל, וכנראה בעצם מתאימות את עצמן למידותיך.
האמנם?


אקונומי קלאס

"מצטערת אדוני, הטיסה מלאה. הכי טוב שאני יכולה לתת לך זה חלון".
"אבל יש לי מעמד זהב, אני אמור לקבל כסא מועדף..." אני מנסה נואשות לשנות את רוע הגזרה, אבל בפנים אני יודע....זה אבוד. 12 שעות טיסה מבנגקוק דחוס בין אנשים זרים, חלון, כסא מושב מלפנים (שמיד עם ההמראה יושכב אחורה הישר לכיווני) ומעט מאוד סיכוי לישון, או לצאת מהחוויה עם גב וברכיים תקינים (למי שמכיר אותי, קטן אני לא...).

נכון, כבר עברתי טיסות כאלה, ושרדתי. אבל 12 השעות שציפו לי בהחלט היו חוויה שהזכירה לי שבסה"כ...מה רע לי בבית? לא חייבים לטוס.
בסוף הטיסה כבר אמרתי לעצמי - אם זה לא שווה פוסט, מה כן?
אז הנה. הצטרפו אלי. חוויות לרוב, טוויסטים בעלילה וסוף מפתיע.


(הערה קטנה -  כל פרט שאטרח לייגע אתכם בו יש לו תפקיד כלשהו בסיפור. אז סבלנות)