תמיד הולכת לפניך שתיקתך - על כוחן של המילים


מה הן המילים אם לא שתיקה
תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה.
מגדל נופל, הגשר הוא חבר.
לעוד גשרים - אותם אתה עובר לשווא.

מה הם הגשרים אם לא עכשיו?
עכשיו ועוד עכשיו
הוא זמן, הולך ושב
על עקבותיו.

מהו הסיפור בילקוטך?
מעט מחר, מעט היום, וילדותך.
אני מביט, עפר ויהלום,
זה מתפורר, וזה מבריק פתאום באור.

מה הן המילים - אם לא לזכור
אתמול ועוד אתמול, הזמן שיעבור איתך,
תמיד הולכת לפניך שתיקתך.
 
(משה בן שאול) 

את השיר אני מכיר שנים רבות, כמובן. מעולם לא התעכבתי, עד עכשיו, לנסות להבין מה הוא מנסה להגיד.
למעשה, אני לא מסוגל להפריד את המילים מהלחן והשירה (המצויינים!!!) של שלמה ארצי בתקליט "חצות". זה בא אצלי בחבילה אחת. 

לאחרונה יצא לי לחשוב קצת על המילה. או יותר נכון, מילים. ערכן, תפקידן בחיינו. "חיים ומוות ביד הלשון" אמר שלמה המלך. כולנו מושפעים מהן, משתמשים בהן כדי לאהוב, לשנוא, לרמות, להשיג, לקדם, לרומם ולהשפיל..

בהקשר הזה, השיר הזה ריתק אותי אליו. הטקסט לא קל, ובכל זאת...מקווה שירדתי לדעת המחבר. 


השיר מדבר על כוחן ותפקידן של המילים ככלי המשקף את מי שאנחנו. 
עברנו, ההווה, ותקוותינו. כולם מתנקזים לתוך המילים שלנו.

מה הן המילים אם לא שתיקה. תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה.
תחילתו וסופו של השיר מתייחסים גם לאח המשלים של המילים, הלא הוא השתיקה.
השתיקה והמילים חד המה. שניהם בחירות שלנו. (דהיינו, מה שלא נאמר חשוב לא פחות ממה שנאמר), גם אלה וגם אלה "לוקחים אותנו לארץ רחוקה". 
ומהי אותה ארץ רחוקה? אין הכוונה למקום פיזי, כי אם לזמנים אחרים. העבר, או העתיד שאליו פנינו מועדות.

"מה הם הגשרים אם לא עכשיו?"
הרעיון המוביל של השיר - המילים, כגשרים בין עבר לעתיד.
אותם גשרים של מילים הם תמיד "הדרך" בין העבר לעתיד. הם לעולם יישארו "הדרך" או "הגשר". ואחרי כל גשר שכזה, מגיע עוד אחד, ועוד אחד. כל חיינו הם גשר אחד מתמשך בין עברנו לעתידנו.האחד נעלם והתפוגג, האחר לעולם לא יגיע. אנחנו תמיד נשארים כאן, בהווה.
הגשר הוא חבר לעוד גשרים - אותם אתה עובר לשווא. 

הבית הבא, מסתכל על האדם. מאיפה הוא בא, ולאן הוא הולך. המשפט הראשון ברור, ויפהפה. 
מהו הסיפור של כל אחד מאיתנו? "מעט מחר, מעט היום וילדותך". אנחנו מורכבים מסכום החוויות שחווינו, הרגשות שהרגשנו. מאורעות ההווה ותקוות העתיד.
אני מביט, עפר ויהלום, זה מתפורר, וזה מבריק פתאום באור.
עפר ויהלום. שני מצבי צבירה של אותו החומר. האחד מתפורר, ישן, מסמל את עברנו, והשני סימן ליופי, עושר, חלומות "מבריקים באור", תקוותינו. 
אני חושב שאפשר להסתכל על המשפט הזה גם כאמירה לגבי הבחירות שלנו והשקפת העולם שלנו. כולנו נבראנו מעפר. בכוחנו לקבוע לאיזה ממצבי הצבירה של העפר נגיע. אולי.

הבית המסיים מרתק במיוחד בעיני.
אם בראשית השיר שם המשורר את ה"מילים" וה"שתיקה" באותו המקום. הרי כאן הוא עושה אבחנה לגבי תפקידם על רצף הזמן.
מה הן המילים - אם לא לזכור אתמול ועוד אתמול, הזמן שיעבור איתך
המילים הן, בעיקר, הגשר המחבר אותנו לעברנו. אנחנו משתמשים במילים כתוצאה של כל מה שצברנו, חווינו, שאפנו והשגנו בעברנו. הן מסמלות למעשה כל מה שעברנו עד היום, המטענים שצברנו, תכונות האופי, טראומות ועוד. כל אלה משפיעים על כל דבר שאנחנו אומרים, על ההתייחסות שלנו להווה

והמשפט המסיים, לעומת זאת...
תמיד הולכת לפניך שתיקתך
אפשר לנתח את המשפט הזה בכמה צורות. אני מעדיף, למען השלמות האסתטית של השיר והרעיון, את הפרשנות כי למרות המילים וכוחן..הרי בדרכו לעתיד דווקא שתיקתו של האדם (ולא מילותיו) מרמזות יותר מכל על עתידו -  אותו דבר שהוא לא אומר, או לא מעז להגיד, ואולי לא יכול להגיד...הוא הוא שאומר עליו הכי הרבה, ולמעשה זה שמרמז לאן פניו.

מחשבה מרתקת בעיני, ושיר יפה, ואני רץ לשמוע אותו שוב.


6 תגובות:

Adee Feinstein אמר/ה...

יפה כתבת. לדעתי, יתכן שיש כטן גם מעין ״התכתבות״ עם הרעיונות הפואטיים של אברהם בן-יצחק, אשר היו ללא כל ספק ידועים לבן-שאול, שהיה משורר ואיש-אשכולות.

אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ…

אברהם בן יצחק

אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ
כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.

אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם
הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם
וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ – עַל אֵם הַדְּרָכִים.

אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם
וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן
אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.

אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר
וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה.

אַשְׁרֵיהֶם כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם
לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה
וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.

Guy Alon אמר/ה...

תודה רבה, עדי

ilana.pa אמר/ה...

יפה פירשת את השיר, גיא יקר!
לאחר קריאת מילות השיר, בולט בעיני, שהמילים עבור משה בן שאול (כמו גם עבורי) הם גשרים, לפעמים רעועים, לפעמים איתנים, שמחברים בין חיינו של אתמול לאלה של המחר.

Guy Alon אמר/ה...

תודה רבה אילנה היקרה

נריה אמר/ה...

כדאי גם להשוות למאמרו המכונן של ביאליק.
גילוי וכיסוי בלשון. https://benyehuda.org/read/6049
על מה יש לתמוה? על אותו רגש הבטחון ועל אותה קורת הרוח שמלוים את האדם בדבורו, כאלו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל, עד כמה מרופף אותו הגשר של מלים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום.

Adee Feinstein אמר/ה...

נריה - תודה על שיתוף המאמר, אותו לא הכרתי. לדעתי ביאליק כותב על דלות ואפסות המלים ככלי לתאר בהן את נפש האדם, בעוד בן-שאול (שבטח הכיר את המאמר הנ״ל...) שורר על חוסר הצורך של טקסט, ועל השתיקה כחלק אינטגרלי מהתבטאות, לעומת ח״ן שמהלל את ״הנגינה, הבכיה, והשחוק״ כחלופות ראויות. בגלל-זה ציטטתי את בן-יצחק, שבעצם טוען שהשירה האמיתית היא השתיקה. אשמח מאוד לשמוע את דעתך.