‏הצגת רשומות עם תוויות מחשבות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מחשבות. הצג את כל הרשומות

אין לו מושג

הוּא לֹא מֵבִין אֵיךְ זֶה עוֹבֵד
לָמָּה אֲנָשִׁים אוֹמְרִים דְּבָרִים
שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁהֵם לֹא נְכוֹנִים
וְכֻלָּם מְשַׂחֲקִים אֵיזֶה מִּשְׂחָק
שֶׁרַק הוּא לֹא מֵבִין אֵיךְ לְשַׂחֵק.

הוּא יוֹדֵעַ רַק מָה נָכוֹן וּמָה לֹא
הוּא לֹא מֵבִין מָה "כְּדַאי לוֹ לְהַגִּיד"
וּמָה "צָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ"
וְשֶׁיֵּשׁ יְעָדִים, וּמְגַמּוֹת, וּמְכִירוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת
הוּא לֹא מֵבִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹנוּס, וְיֵשׁ בִּצּוּעִים
וְשֶׁאֱמֶת זֶה דָּבָר גָּמִישׁ

הוּא יוֹדֵעַ מְעַט מְאוֹד
הוּא רַק יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ שֶׁמֶשׁ בַּחוּץ
וְיֵשׁ יָם, וְהַר, וְעֵמֶק, וּמְדַבֵּר
וּמוּזִיקָה. כָּזוֹ שֶׁנִּכְנֶסֶת לוֹ לַלֵּב.
וְשֶׁבַּחוּץ יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהוּא אוֹהֵב



בית בשדה

בית עזוב בשדה ירוק
פעם מישהו השקיע כסף, קנה חומרים, תיכנן, קיבל אישורים, ובנה אותו.

הישגים

אני כבר בגיל כזה, שאתה כבר מסתכל אחורה על הקריירה שלך, ומתחיל לפזול קדימה לעבר הפנסיה שלך.
נכון, יש עוד זמן, אבל בגילי אני יכול לעשות איזה סיכום ביניים ולחשוב אם הצלחתי או לא הצלחתי.

כשאני מסתכל אחורה ומשווה את מה שהשגתי למה שחשבתי או שאפתי להשיג, אין לי אלה להודות ש...לא משהו.
כלומר הגעתי לעבודה יציבה, משכורת סבירה, פה ושם היו לי הצלחות, פה ושם היו לי הישגים. אבל גם כשלונות לא חסרו, ואם להודות על האמת..גם פוטרתי או הוזזתי מתפקידי איזה פעם או פעמיים (בצדק או לא בצדק? לא משנה כרגע).

החלק המעניין הוא הפרספקטיבה.
כלומר...מהי ההצלחה עבורי. למה אני קורא הישג. זה השתנה עם השנים.
הדברים שאני גאה בהם בכל הקשור לעבודה, קריירה לא קשורים בכלל להצלחות עסקיות או מקצועיות

הגיג על הר מסור

כבר הרבה זמן אני רוצה לעשות את המסלול הזה.
שמעתי עליו לפני כמה שנים, אמרו לי שזה מסלול חובה, ו..עד עכשיו לא יצא.
אז שלשום עשיתי מעשה. לקחתי את עצמי לערבה, ישנתי שם לילה, קמתי מוקדם בבוקר, והלכתי לעשות את הר מסור.

טוב, אז מה בעצם הסיפור פה?
אז ככה, העלייה לא מאוד ארוכה, אבל מאוד קשה. תלולה, אפילו מסוכנת. צריך להאחז בכל מיני דברים, ולסמוך מאוד על עצמך ועל שיווי המשקל שלך.

ואז..פתאום, אתה מוצא את עצמך על הפסגה.
והנוף באמת מהמם.

אז ישבתי על הפסגה, התבשמתי קצת מהרגע, ביקשתי משני עוברי אורח אומללים לצלם אותי (לא ככה, ככה!!!, ועכשיו לאורך, ועכשיו לרוחב, ועוד אחד מרחוק, תודה רבה לכם) , והתחלתי את דרכי הלאה במורד הפסגה.

אחרי חמש דקות הליכה, או שש, עצרתי והסתכלתי לאחור לכיוון הפסגה שממנה ירדתי זה עתה.
לא יכולתי שלא להתפעל מהיופי שלה, מהעוצמה של הפסגה הזו על רקע הטבע שמקיף אותה.
אמרתי לעצמי: "וואו, תראה איזו פסגה כבשת".


וגם חשבתי לעצמי שכשהייתי על הפסגה אמנם נהניתי מהנוף סביב, אבל לא ראיתי את הפסגה עצמה. את הפסגה אני רואה רק עכשיו, במבט לאחור. ופתאום מבין על מה טיפסתי, וכמה זה יפה ומרשים. הגובה והנוף הזה.

טוב, אתם מבינים לאן אני חותר, כן?

בחזרה לשגרה

זהו. הגעתי הביתה.

העדרות ארוכה, שלושה שבועות לבד לבד.
זה אולי לא נשמע הרבה, אבל לי זה הרגיש הרבה. 
האמת שבעבר תקופה כזו היתה עוברת לי יותר בקלות. הפעם זה הרגיש לי הרבה. מכל מיני סיבות.
ועכשיו...שגרה. עבודה, פקקים, נסיעת חו"ל לפה או לשם, אימון כושר, קצת מוזיקה, הרבה משפחה.
וזה מעלה שאלות.

ראשית, הטיול הזה היה לי בראש כמה שנים, ותמיד צבע את השגרה האפורה שלי במין צבע ורדרד ואופטימי. "הנה, יש טיול גדול באופק, הרפתקאה. עוד חודש, חודשיים, חצי שנה..."
ועכשיו מה?

בלוג דרכים - סוף הטיול שלי לדרום ארצות הברית

 אז הטיול הסתיים. 11 יום בדרכים, לבד לגמרי. חלק מהזמן בערים גדולות שכנראה לא יתאפשר לי להגיע אליהן בדרך אחרת, וחלק מהזמן בחורים נידחים.

קשה להאמין שזה כבר מאחורי. חשבתי על הטיול הזה כמה שנים. והנה, זה נגמר.
ומה נשאר לי מהטיול הזה? או, זה הנושא של הפוסט.

אז מה באמת נשאר מטיול כזה?


ניו אורלינס - ערים, עיירות, ומה שביניהן

 אז הגעתי לניו אורלינס. לפני יומיים כבר, האמת.

מה אגיד לכם? כלום. על ניו אורלינס אתם יודעים, או יכולים לקרוא. תמונות לא חסרות.
עיר יפהפיה, צבעונית, מלאת שמחת חיים ומוזיקה. ארכיטקטורה מהממת, נהר המיסיסיפי, אוכל קיג'וני, תרבות קריאולית.
כיף.
אז בואו נתקדם ואספר לכם למה אני מתחרט שהקדשתי לניו אורלינס 3 ימים.

בדרך לניו אורלינס - זה לא טיול, זו חוויה

טוב, אז כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, לא אלאה אתכם פה בהרבה תמונות ובשמות של מקומות שהייתי בהם. מי שרוצה תמיד יכול לראות מה אני מעלה בפייסבוק. הבלוג-מסע הוא בשביל המחשבות שלי.

בקצרה...עברתי את נאצ'ז מיסיסיפי, עברתי ללאפאייט לואיזיאנה, ואני מתקרב לסוף הדרך במסע, בניו אורלינס.
ובכל זאת תמונה, שקשורה לנושא הפוסט.


בתמונות מעגל מוזיקאים חובבים שמתכנסים אחת לשבוע בלאפייט ומנגנים מוזיקה קייג'ונית מסורתית.
נכחתי במעגל הנגינה של השבוע, הכרתי אנשים מקומיים, אכלתי אוכל קייגו'ני, וחשוב לציין - המעגל הזה קרה מתחת לחדר ששכרתי, בסלון ה Blue Moon בלאפייט. בעצם הלכתי לישון בסביבות 11 וחצי בלילה שמתחתי עדיין מוזיקה חיה, קולות צהלה וריקודים, ואווירה כפרית שמחה.

ממשיכים בדרך דרומה - על הלבד ועל שאיפות וחלומות

בשלב די מוקדם בכתיבת הבלוג מסע הזה החלטתי שהתמונות מהדרך, כמו המקומות שעצרתי בהם, כנראה לא באמת מעניינים מישהו חוץ ממני.
אני יודע איך זה, אין דבר יותר בלתי נסבל ממישהו שטייל וחושב שזה מעניין את כל העולם באיזה מקומות מדהימים הוא היה, ואתם לא. אז..אני אחסוך את זה מכם. רק אגיד שבאמת הייתי במקומות מאוד מיוחדים. בלי תמונות.
אז על מה כן אני כותב? על חוויות ספציפיות, אולי איזו תובנה או שתיים, הגיגים מהדרך (הבאמת ארוכה), וכאלה דברים.

טוב, אז יצאתי מג'קסון (עיר חסרת ייחוד וחסרת כלום. ביזבוז של יום) והמשכתי דרומה ל Natchez הבאמת ציורית על גדות המיסיסיפי (תמונות בפייסבוק) ומשם ללואיזיאנה - ל Lafayette. בירת המיעוט הקג'וני והעיר שהוגדרה פעם כ"עיר השמחה ביותר בארצות הברית". אני מקווה להבין למה...

על הלבד
נשאלתי, ושאלתי את עצמי, על הלבד בטיול הזה. 
אז ככה, באמת שהיו לי כמה רגעים די בודדים פה. כלומר רגעים שבהם הייתי עייף, או שהיה לי יום לא מוצלח מבחינת הטיול, ואמרתי לעצמי "בשביל מה הייתי צריך את זה, וממש ממש בא לי להיות בבית שלי עכשיו".
אבל...הצד השני פה חזק יותר. בעיני.

פוסט דרכים - אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

בממפיס היה נהדר. באמת.
העליתי בפייסבוק שלי תמונות וסרטונים. ראיתי הופעות, הלכתי למועדונים, אפילו נקלעתי להופעה ספונטנית באולפן הקלטות. והכל באיכות הגבוהה ביותר. חוויה מעלפת.

אבל לא על זה הפוסט.

לקראת היציאה מממפיס החל להתגנב לי איזה לחץ מסויים. חוסר שקט.
החלק הראשון של הטיול היה מתוכנן לגמרי, בערים גדולות (נאשוויל, ממפיס), מלונות מסודרים והכל. ואילו החלק הבא בטיול הוא לא נודע , ולא מתוכנן. בכוונה.
עומדים לפני 4-5 ימים של נסיעה בין עיירות קטנות, במסלול שלא לגמרי ברור לי. באזור שיכול להיות גם לא בטוח מבחינת ביטחון אישי.
לא יודע מה יהיה שם, לא יודע אם יהיה שם. לא קבעתי מראש מלונות, וגם הדרך שהאפליקציה מסמנת לי קצת מפוקפקת כך שתיאורטית אני גם יכול להגיע לאנשהוא ולא יהיה לי איפה לישון, או בכלל לא להגיע.. .
לאור כל זה, היה בי איזה דחף "להוריד סיכונים", אולי להישאר עוד לילה בממפיס, ואולי לקצר את הדרך ולהגיע מהר יותר לעיר הגדולה הבאה - ניו אורלינס, על הדרכים הראשיות. 
אבל...נלחמתי בזה.
המשפט המיתולוגי "אם יוצאים לדרך, מגיעים למקומות נפלאים" הדהד לי בראש.
משמע...אם לא אצא מאזור הנוחות, לא יקרו לי דברים מעניינים, ואם לא אקח סיכונים ואצא מאזור הנוחות...הטיול הזה יחמיץ את ייעודו.
אז נשמתי עמוק, ויצאתי לדרכים.

The Great River Road - מוזיקה והיסטוריה לאורך המיסיסיפי

פעם, לפני המון שנים (שש, אם לדייק) הגשמתי חלום.

עליתי על מטוס, ונסעתי לטייל לבד במסלול שחלמתי לעשות בדרך 66 בארה"ב (route 66).
אפילו חלקתי את חוויותי פה בבלוג.
כשסיימתי את הטיול ההוא, חייכתי לעצמי בסיפוק. הייתי די גאה בעצמי שהעזתי, והתעקשתי לקחת לעצמי ככה זמן באמצע החיים. בין המשפחה לעבודה. וללכת לעשות משהו שאני באמת רוצה.
אחד מהלקחים שלי מהטיול ההוא..זה שהעולם לא לא מתמוטט בלעדי.
באמת שלא קרה כלום. בעבודה הסתדרו, המשפחה לא התפרקה, ואפילו חשבון הבנק שלי לא ממש ניזוק.
היה לי ברור שאחזור על זה ביום מהימים.

לא חלמתי שיעברו 6 שנים עד הפעם הבאה.
האמת שהמחשבה על הטיול הבא התחילה לדגדג לי לפני כ 3 שנים.
זוגתי ואני הלכנו לראות סרט. סרט שהצליח מאוד ואפילו זכה באוסקר. "הספר הירוק".

הסרט מתרחש בתחילת המאה ה 20, על רקע האפליה הגזעית בארה"ב, ומדבר על פסנתרן שחור מניו יורק שעורך מסע קונצרטים במדינות הדרום הגזעניות והעניות, מלווה בנהג ושומר ראש איטלקי.
הסרט עצמו מצויין, והוא מלווה בנופי מדינות הדרום. 
כשראיתי אותו היה לי ברור - זה היעד הבא שלי. דרום ארה"ב. העוני, הגזענות, העבדות, ובעיקר - המוזיקה השחורה.
ואפילו, מה אתם יודעים - קיים מסלול שנקרא "the great river road"  לאורך המיסיסיפי.


אף אחד לא מיותר

כל מיני אנשים נכנסים ויוצאים מעולמי לאורך השנים
פרצופים שאני זוכר, וכאלה שלא
זו יכולה להיות הקופאית שבמשך שנים היתה אומרת לי שלום בסופר
זה יכול להיות השכן עם הכלב הלבן שעבר דירה לפני שנים
זה יכול להיות האבא הזה שמת מחיידק טורף לפני 15 שנה ולא באמת הכרתי אותו מעבר ל"שלום שלום"
או מישהי שחייכה אלי חיוך שהמיס אותי ונעלמה לה בהמשך הרחוב
אנשים שהיו בחיי שנים והיה נראה לי שהם תמיד יהיו שם
אנשים שיד המקרה הפגישה בינינו
אנשים שמסלול חיי הועיד אותי להכיר
או כאלה שהצליחו לגעת בי בצורה שאף אחד אחר לא.
היו אנשים שעשו לי רע
היו אנשים שעשו לי טוב
היו כאלה שאהבתי מאוד
היו כאלה שרציתי לרצוח

האנשים האלה, יום אחד נעלמים
במפתיע. תמיד זה יהיה במפתיע.
אפילו אם הם עוד שם, בסביבה, הם פתאום נעלמים
הם כבר לא שם בשבילך
לפעמים אתה אפילו לא שם לב לזה
ולפעמים אתה מתאבל עליהם שנים

וככל שעובר הזמן, חוזרים אליך לפעמים הפנים שלהם
לפעמים הם מופיעים מולך כשאתה פותח את המקרר
או באמצע אימון 
לפעמים כשאתה שומע שיר
או בדרך לעבודה
לפעמים כלב לבן בשכונה מזכיר לך
או איש עם מבטא ספרדי בטלוויזיה
ולפעמים ציטוט מספר של אלבר קאמי
או נקודה במשחק טניס
או תמונה מהופעה של הלהקה ההיא שאתה מאוד אוהב

ואז אתה מבין...
שאף אחד לא מיותר
כל אחד מהם נמצא איפשהוא אצלך בפנים
עמוק
מחכה לצוף לך בזיכרון
ולפעמים האיש הרע, הוא כבר לא רע
ולפעמים האישה המחייכת, דווקא עצובה
וכל אחד מהם הוא עוד פיסה קטנה קטנה .
במי שאתה
במה שהפכת להיות







עמוק במצולות

עמוק במצולות אין שום דבר
רק שקט וחושך
עמוק במצולות אין אף אחד
רק צללים חולפים וכתמי שמש ואובך

עמוק במצולות אתה רק מקווה
שהחמצן שלך יספיק לשמור על חייך
עמוק במצולות אתה רק מרגיש
את המשקל העצום של המים מעליך


עמוק במצולות אתה תוהה
אם תצליח לעלות אל פני המים
אם אי פעם תחזור אל החיים 
של ההולכים על שתיים


עמוק במצולות אתה רואה דברים
שלא תראה בשום מקום אחר
דגי מפלצת נדירים, ואשפת חיים זרוקה
אלמוגים חיים וספינה טרופה


עמוק במצולות אתה מרגיש בבית
כי שם אתה רק אתה, ולא צריך להיות שום דבר שאתה לא
עמוק במצולות אתה אומר לעצמך
אולי אני  בכלל שייך לפה

עמוק במצולות לא יודעים מה למעלה ומה למטה
וגם אם רוצים לא יודעים את הדרך הביתה
כי כולם חושבים שמה שצריך זה לצוף
אבל לפעמים כל מה שצריך זה יד, חיוך, או חיבוק


שֶׁקֶט

יֵשׁ לִי רַעַשׁ בָּרֹאשׁ
וְהוּא אוֹמֵר לִי ש
אֵין לִי זְמַן

יֵשׁ לִי רַעַשׁ בָּרֹאשׁ
וְהוּא אוֹמֵר לִי ש
אֲנִי לֹא בַּמָּקוֹם הַנָּכוֹן
(וְאוּלַי אֲנִי כֵּן)

יֵשׁ לִי רַעַשׁ בָּרֹאשׁ
וְהוּא אוֹמֵר לִי ש
אֲנִי טוֹעֶה
(אֲבָל אוּלַי אֲנִי צוֹדֵק)

יֵשׁ לִי רַעַשׁ בָּרֹאשׁ
וְהוּא אוֹמֵר לִי ש
אֲנִי שׁוֹכֵחַ מָה נָכוֹן

יֵשׁ לִי רַעַשׁ בָּרֹאשׁ

יֵשׁ לִי רַעַשׁ כְּשֶׁאֲנִי עֵר
וְיֵשׁ לִי רַעַשׁ כְּשֶׁאֲנִי יָשֵׁן

וְאִם אֲנִי מוֹצֵא אֶת עַצְמִי
אֵיזֶה יוֹם
כָּכָה בְּמִקְרֶה
בַּמָּקוֹם שֶׁלִּי
אָז יֶשׁ לִי שֶׁקֶט 

וְאָז הַרְבֵּה רַעַשׁ

סיפור לחנוכה, 2021

הגענו לתקופה הזו בשנה. 
התחיל להיות ממש קר בלילות, והוא היה חייב להתארגן על עוד איזה שמיכה או שתיים, ואולי למצוא לו מקום חדש לישון בו במקום הגינה הזו שליד המתנס.
גם ככה לאחרונה התחילו להסתובב שם כל מיני עבריינים, זונות, או סתם מוכי גורל כמוהו. נלחמים על כל מטר מרובע, עושים רעש בלילות, ואיתם התלונות של השכנים, והמשטרה.
אם היה דבר אחד נחמד בכל זה זה שלפעמים השוטרים היו נחמדים אליו ונותנים לו מרק חם, או לוקחים אותו לתחנה לרישום, ושם היה מצליח לתפוס לפעמים איזו שעה שינה , על מיטה ממש. 

בכל מקרה, אחרי אתמול , הוא כבר לא יכל לחזור לגינה ההיא.

הגיעו לשם אתמול בערב כמה פרצופים חדשים. היתה שם איזו בחורה, ועוד שני גברים.
הם הגיעו בסביבות תשע בערב. שעה שבדרך כלל שקט כבר בגינה. הם לא הבחינו בו בכלל בהתחלה. הוא ידע איך לגרום לעצמו להעלם בחסות החשכה. יותר טוב ככה.
הם עישנו משהו, ציחקוקים, קולות, ככנראה שהגברים התחילו להתעסק עם האשה. עניין שבשגרה . 
הוא התהפך בספסל הצדדי שלו, התכסה על מעל לראש בשמיכה הישנה שלו, וניסה לישון.

בלי לשים לב, בתנועה לא זהירה, הוא הפיל את הכוס שלו. הכוס של הכסף הקטן.
כוס הפח נפלה לרצפה, ואיתה כל המטבעות שאסף היום. 
החבורה העליזה הרימה ראש והבחינה בו, מתיישב ומתחיל לאסוף את הכסף.

הוא כבר הכיר את הטקס. הוא ימלמל משהו, יפנה את עצמו משם כמה שיותר מהר, יעביר את הזמן באיזה רחוב קרוב, ויחזור לישון אחרי שעה, באותו המקום. המקום שהוא ישן בו כבר 4 חודשים.


הפעם זה היה שונה.

הגיג מסע: שינויי מזג האוויר (בפלורידה)

רצה המקרה ומצאתי את עצמי בסוף השבוע הזה נוסע שעות ארוכות בפלורידה.
איך קרה? נסיעת עבודה שהתארכה מעבר לצפוי, פגישות שהתווספו, ומפה לשם - אני חוזר רק אחרי סופהשבוע.

אמרתי לעצמי...אם כבר, אז כבר. 
נכון תיכננתי טיול גדול לארה"ב? (כן)
נכון דחיתי אותו בגלל קורונה וכאלה? (כן)
נכון שאני כבר באזור שתיכננתי לטייל בו? (בערך)
אז בבקשה - אני לוקח רכב שכור ועושה את הדרך מטלהאסי למיאמי ביומיים (משהו כמו 550 מייל). נסיעת דרכים. כמו שאני אוהב.

והנה, אני נוסע לי הבוקר מטאמפה לכיוון מיאמי, נהנה מהחופים ומהים שמקיף אותי, ומולי אני רואה מחזה מרהיב. שכבת עננים קודרים שמכסה את השמיים, מעל הים....מה אני אגיד? כל כך התלהבתי מהתמונה שהייתי צריך כמה שניות כדי להבין את המשמעות...

תוך דקה מצאתי את עצמי באפלה גמורה. גשם שלא מאפשר לראות מטר קדימה.

התחלתי לקלל את העולם ואת החיים בכלל ולמה הסכמתי להישאר סופשבוע. הגשם היה כל כך חזק שנראה שלעולם לא אצליח להשלים את שארית הדרך, וגם ככה...הלך היום. אצטרך להישאר בחדר במלון ולחכות לטיסה מחר.

אחרי כעשר דקות של נסיעה איטית, על סף העצירה,  פתאום...בבת אחת, יצאתי מזה. משכבת העננים הזו. פתאום, כאילו לא קרה כלום, השמש זרחה, השמיים היו כחולים, אף ענן שחור לא נראה ברקע. יום יפהפה!!!



ואז עלתה בי הארה קטנה.

כשאתה בתוך הסערה - אתה מוקף מים, גשם, ורוחות. אתה לא יכול לראות החוצה.
אתה לא יכול לראות שמעבר למסך הסערה מחכה יום יפה. אתה נמצא בתוך הסערה, ונדמה לך שכל העולם גשום, סוער וחורש רעות. אבל זה ממש לא המצב. פשוט קשה לראות החוצה כשאתה בתוך סערה.. אבל היא פתאום תיגמר. כי סערות זה דבר שחולף.

וכשאתה מחוץ לסערה, אתה כן יכול לראות קדימה, לתכנן את דרכך, לראות את האופק, ולהתכונן ליום יפה.

זהו. הגיג.
יצאתי מעודד.

מחשבות ליום כיפור 2021

אני אוהב את יום כיפור.
אני חילוני מוחלט. אין לו שום משמעות דתית מבחינתי.
אבל יש בו משהו שקשה לי להגדיר.

ראשית, השקט. כולם עוצרים מלכת. אני אפילו די שמח שגם הטלוויזה לא משדרת. אני, עם עצמי ועם המשפחה.
בלי ש"צריך" לעשות משהו. לא "צריך" ללכת לשום מקום, לא "צריך" להרים טלפון לאף אחד, לא "צריך" לעשות סידורים, ביקורים, ספורט, עבודה. כלום. לא "צריך" כלום. אני חופשי לעשות דברים שאני לא "צריך", אלא דברים שאני רוצה.
מצד שני - יש בכל זאת משהו רוחני בעניין הזה של חשבון נפש. משהו שאני מתחבר אליו, ושגורם לי להרהר בדברים, לבחון את עצמי.

ביום כיפור יש גם את העניין הזה של לבקש סליחה. 
אף פעם לא הבנתי אם זה בין אדם לחברו, או בין אדם למקום. בכל מקרה - מאחר ואני לא מאמין גדול במקום, אני חושב שהסליחות צריכות להיות כלפי עצמי. כל השאר יסתדר מאליו אחרי זה.
ועל זה רציתי לדבר


כביסה

מִכְנְסֵי הִתְעַמְּלוּת, חֻלְצוֹת נְקִיּוֹת
תַּחְתּוֹנִים, גַּרְבַּיִם, גּוּפִיּוֹת עֲנָקִיּוֹת
סְדִינִים יְשָׁנִים שֶׁקִּבַּלְנוּ לַחֲתֻנָּה
מַגָּבוֹת שֶׁקָּנִינוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה

חֻלְצָה עִם קְרָעִים וְכֶתֶם רָטֹב
שֶׁפַּעַם נִרְאֵיתִי בָּהּ מַמָּשׁ מַמָּשׁ טוֹב
צִפָּה לַכָּרִית עִם עִטּוּר מְפֹרָק
שֶׁהָיְתָה פַּעַם חֵלֶק מִסֵּט יְרַקְרַק

חֻלְצַת צַוָּארוֹן עִם כַּפְתּוֹר חָסֵר
מִכְנָסַיִם יָפִים עִם חוּט סוֹרֵר
לְאֵלּוּ הַיּוֹם יֵשׁ פָּחוֹת דְּרִישָׁה
הַזְּמַנִּים הִשְׁתַּנּוּ, הַתְּקוּפָה קָשָׁה

וַאֲנִי עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ לַיָּד
כָּל פְּרִיט לְבוּשׁ, אֶחָד אֶחָד
וַאֲנִי מְנַסֶּה לְהָכִיל אֶת הַכֹּל
עַל חֶבֶל תְּלִיָּה פָּשׁוּט וְזוֹל

וּכְשֶׁהַכֹּל מִסְתַּיֵּם, מְסֻדָּר וּמָתוּחַ
אֲנִי מַרְגִּישׁ פִּתְאוֹם שֶׁאֶפְשָׁר קְצָת לָנוּחַ
הַכֹּל מִתְנוֹפֵף, מִתְיַבֵּשׁ לוֹ בְּלִי קוֹל
הַחֶבֶל הִצְלִיחַ לָשֵׂאת אֶת הַכֹּל





(ותודה ליורם סימן-טוב על העזרה בניקוד)

האיש החכם בעולם

האיש החכם בעולם ישב במשרדו
האיש החכם בעולם ישב לו לבדו
כשאתה הכי חכם
אתה יודע יותר מכולם
כשאתה הכי חכם
אתה לא טועה לעולם

האיש החכם בעולם ניסה להבין מה השתבש
מה קרה לו שם בדרך, שזה כל מה שיש
הרי מילדות ידעו שהוא גאון
וכל מה שעשה דפק כמו שעון
ובמוחו האנליטי הרי הכל כה חד
והרי הוא יודע יותר טוב מכל אחד

הוא היה אמור לפתח טילים
הוא היה אמור לקטוף לו פרסים
ואם לא לזכות בפרס נובל
אז מינימום לקבל איזה פרס ישראל

האיש החכם לא נהנה מעולם
הוא חכם מכדי לחוש פרח או ים
להכל מסביבו צידוק הגיוני
או נוסחה חכמה, או הסבר גאוני

אבל פרח או שמש, או חיוך משובה
או מראה של אישה בזרועות אהובה
דברים קטנים, תחושות נפלאות
את אלה אינו יכול כלל לראות

רגעים של טפשות, השתטות במסיבה
לשיר בקול רם, לצחוק בלי סיבה
תשוקה לוהטת, או חיבוק של חבר
האיש החכם הוא בעצם עיוור

ישב לו האיש החכם בגפו
ולא ראה מעבר לקצה אפו
ניהל וסידר וידע בחכמה
ולא מצא לעצמו נחמה



כשאדם עומד ליד נמלים

כשאדם עומד ליד נמלים
הן לא מבינות שיש לידן
אדם
הן לא יכולות להבין מה זה
הדבר הגדול הזה שנמצא לצידן

הן רואות סוליה
ולפעמים אפילו נעל
הן שומעות קולות
שנשמעים להן יותר כרעם

הן ממשיכות בעמל יומן
כאילו כלום לא קרה
הן בכלל לא חושבות,
ממשיכות בשגרה

כשאדם עומד ליד נמלים
הן לא רואות שום דבר נעלה
הן רק רוצות שהנעל
לא תפריע להן לסחוב את העלה