מר ספוק מת *

(הפוסט פורסם לראשונה בפייסבוק ב 28 לפברואר 2015, עם הוודע דבר מותו של לאונרד נימוי, ואני מפרסם אותו מחדש כאן, עם עריכה ותוספות קטנות)

טוב, אני מניח שכולם כבר שמעו שמיסטר ספוק מת, או כמו שכמה אנשים התעקשו לקרוא לו, לאונרד נימוי.
הפייסבוק מלא באזכורים, הספדים, תמונות וכדומה.
האמת? התעצבתי. ספוק היה חלק מילדותי. חיקינו אותו, הערצנו אותו.
הבנות שלי שאלו אותי... "מה הקטע" ? למה כולם מתרגשים מאיזו דמות מופרכת, מהעידן הפרהיסטורי, עם איפור מטופש, וחולצה לא ברורה. ובכלל, מה כולם כל כך מתרגשים ממוות של מישהו שהדבר היחיד והאחרון המשמעותי שעשה היה תפקיד באיזו סדרת מדע בדיוני , בסוף שנות השישים.

אז ניסיתי להסביר...

על היופי בחולשות

"למדתי מנסיוני כי לאנשים ללא מגרעות יש מעט מאוד מידות טובות" (אברהם לינקולן).

---

"כשאתה מתעורר בבוקר, פו", שאל חזרזיר לאחר שתיקה ארוכה, "מהו הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?"
 "מה יש לארוחת בוקר?" אמר פו, "ומה אתה אומר, חזרזיר?"
"אני אומר, אני תוהה - איזה דבר מלהיב הולך לקרות היום?" אמר חזרזיר.
פו הניד את ראשו בהרהור. "זה אותו דבר", אמר פו.

---

מי לא אוהב את פו הדב? אני לא מכיר אפילו אחד שלא פולט אנחת עונג ומתמוסס למקרא ציטוטים מהספר, שלא לדבר על התמונות הנפלאות שמלוות את הספר (המקורי, המקורי. לא הזוועתון המצוייר של דיסני).
אבל, כשחושבים על זה... למה בעצם? מה סוד הקסם?
הלא פו הדב וחבריו מגלמים בתוכם אוסף של חולשות ותכונות שכולנו חונכנו להימנע מהן. גם את ילדינו אנחנו מנסים לחנך ברוח הזו.
פו הדב הוא עצלן, זללן, לא חכם במיוחד. יש לו חבר או שניים די אנוכיים שם בחבורה, פחדנים, די טפשים, ינשוף אחד מתנשא, נדמה לי שיש שם גם איזה גנב. אז מה כולם מתעלפים מהחבורה הזו?

העדפה מתקנת

"אז אולי נביא לך אתיופי?" אמרה לי מנהלת המשאבי אנוש בחברה. חייכתי.
בדיחה. אמנם בטעם רע, אבל הנימוס מחייב.
"אני רצינית. יש כיום מדיניות העדפה מתקנת להעסקת אתיופים, ומקבלים כל מיני הטבות מהמדינה תמורת זה. אתה יודע מה מצב החברה כיום מבחינת העסקת אנשים חדשים. זה הסיכוי היחיד שלך לגייס מישהו חדש..".
אה...היית רצינית.

למרות שהבנתי את ההגיון, משהו בשיחה הזו נשמע לי מאוד לא נכון.  על סף הגזעני. שלא לומר הזוי.
חוץ מזה, אתיופי לתפקיד תמיכה בשיווק?
הוא ידע אנגלית? ואיך הלקוחות שלנו יקבלו אותו? ואיזה רקע טכני יכול להיות לו? והאנשים בחברה יעזרו  לו להיקלט? יקבלו אותו?
אל תבינו אותי לא נכון, אני אשמח לתרום את חלקי בהעדפה מתקנת אם לבחור יש את הכישורים. אני רק לא כל כך בטוח שזו יכולה להיות התאמה טובה. דווקא הסביבה מדאיגה אותי. יש הרי כאלה פערי תרבות.
מצד שני...אני צריך את העזרה.

נו, טוב. תביאי.

לחיי הפסגות הקטנות

בשלב זה של חיי, יש כבר כמה דברים שאני יודע על עצמי, ועל מה אהיה כשאהיה גדול, או יותר נכון - מה לא אהיה.
אז ראש הממשלה, או אפילו שר, אני כבר לא אהיה. גם מנכ"ל גוגל לא.
למה שלא אהיה? כי המסלול שאני נמצא עליו לא מוביל למקומות האלה, אבל יותר חשוב - כי כנראה שמעולם לא רציתי להגיע לשם באמת.
היום אני יודע שמה שאני רוצה זה להגיע לפסגות שחשובות לי. פסגות אישיות. קטנות וחסרות משמעות ככל שיהיו לעולם שמקיף אותי. ממנו קצת פחות אכפת לי ככל שהזמן עובר.
פסגות חומריות לא מעניינות אותי. גם לא כאלה שנועדו להרשים אנשים שלא אכפת לי מהם.
כן חשובים לי השגים אישיים. דברים שאני רואה אותם כערכיים, או כאלה שמאתגרים אותי כאדם.

אז היום פרסמתי את הקליפ ה 2500 בערוץ היוטיוב שלי. חתיכת מספר.
מה הקשר, אתם שואלים?

פגישה עם עלי מוהר (תשע שנים למותו)

אתה גיא?
הפתיע אותי בזמן ששוטטתי ברחוב, מחפש את הכתובת המדוייקת, קצת מתנשף, ובעיקר מקווה מאוד לדייק.
הסתכלתי לכיוון ושם הוא עמד. מכנסיים קצרים, סנדלים, חולצת טריקו חלקה פשוטה.
"כן" מלמלתי בהתרגשות.
"נעים מאוד, אני עלי".

ככה התחילה פגישתי עם עלי מוהר.
קבעתי להגיע אליו על מנת להנחות אירוח שלו בפורום מוזיקה עברית ב"וואלה". אי שם בשנת 2003. אירוח שהגיע אחרי שהרהבתי עוז להתקשר אליו, להשאיר הודעה קולית השואלת האם יאות להקדיש שעתיים מזמנו.
כשחזר אלי, מספר ימים אחרי זה...הבנתי שזה הולך לקרות. עלי מוהר ואני, בביתו. התרגשתי כמו נערת תיכון. בכל זאת...עלי מוהר.

על רומא

בימים אלה אני מטייל לי ברומא. סוף שבוע ארוך עם האשה, לאחר די הרבה זמן מאז שטיילנו יחד, ללא הילדות.
פעם ראשונה שלי ברומא, למרבה הפליאה (אני נוסע המון מהעבודה, כבר הרבה שנים, ועוד לא הזדמן לי), ואני ממש לא הולך להפליג פה בשבחה וביופיה של העיר. רבים וטובים ממני עשו זאת (אבל מכמה תמונות לא תתחמקו) .

בכל זאת, משהו אחד...

פיטר פן, 2020

"אני צריך ללכת לבדוק את השומה הזו" נאנח לעצמו פיטר פן תוך שהוא בוחן את עצמו במראה, בפעם השלישית באותו יום.
הוא כבר מזמן השלים עם מה שניבט אליו מהמראה. השנים לא היטיבו איתו. הגב, הברכיים, עור הפנים שהולך ומתקמט מיום ליום. זה לא היה ככה.
אפילו הבגדים האלה. הבגדים שכל כך אהב, שכולם אהבו. נראים כל כך לא נכונים. לא מתאימים, מרוטים. מעולם לא הצליח להביא את עצמו להיפרד מהם. נאחז בהם עוד שנים רבות לאחר שכבר לא התאימו לו.

פוסט קטן על מלחין גדול

אני מתאמן בחדר כושר. כבר כמה שנים.
היו זמנים שאפילו ראו את זה עלי. אבל זה כבר סיפור אחר.

בכל אופן... סיפור נחמד.
לפני מספר שנים התאמן באותו חדר כושר איזה בחור ש, איך לאמר, לא ממש נראה ידידותי לסביבה.
הוא היה ענק. הר אדם. כולו מקועקע, פירסינג בכל מיני מקומות, תספורת מוהוק, ומבט של "אם אתה יודע מה טוב לך, שמור מרחק". הוא בכלל נראה לא יהודי (האמת, חשבתי שהוא בכלל ניאו נאצי או משהו כזה).

מפה לשם, יום אחד הגעתי לאימון ועליתי למלתחה.
רצה המקרה, ואותו בחור היה שם גם, מתעסק בענייניו, מסביבו אותה הילה שאומרת... שמרו מרחק. הוא לא מתעסק עם הסביבה, והסביבה לא מתעסקת איתו. וכך גם אני.

פריז

מתקפת הטרור בפריז תפסה אותי בזמן שאני יושב על המחשב בחדרי, ומנסה לנסח לעצמי איזה רעיון לפוסט חדש בבלוג. משהו די משעשע, כך חשבתי. עד שהחדשות פרצו ושינו לי בשניה את הפרספקטיבה.

 פריז זו עיר שעד לא מזמן לא ממש אהבתי. פשוט לא התחברתי לעיר (שלא לדבר על סלידה מסויימת שיש לי מהאומה הצרפתית כולה...). למה ? אולי בגלל שבביקורי הראשון ירד כל הזמן גשם, ואולי בגלל כל המהגרים, ואולי כי העיר מלוכלכת, ואולי זה בכלל בגלל ממשלת וישי ?
כל זה למרות שגדלתי על ברכי עלי מוהר, שהפיץ את אהבת צרפת לכל עבר בטוריו בעיתון "העיר", למרות "ניקולא הקטן" - סיפורי הילדים הנפלאים שהייתי קורא לבנותיי לפני שינה (מי שלא מכיר, לרוץ לקנות, מתאים לכל גיל !!!), למרות שביקרתי בעיר כמה פעמים בעבר וראיתי את כל האטרקציות לתיירים, ולמרות נהר הסיין, והאוכל המשובח ולמרות, ולמרות, ולמרות...(על מגדל אייפל אני לא מדבר. אני לא מכיר הרבה חובבי פריז שמסוגלים להגיד מילה טובה על המפלץ הזה).

כל זה עד ליוני האחרון.
 

ניקולא הקטן של רנה גוסיני והמאייר הנפלא ז'אן ז'אק סמפה

כָּעֵת אֲנִי מְאֹד אֶחָד

לבלוג שלי קראתי "ערב עירוני".
ערב עירוני זה שם שיר מאוד יפה (ומאוד מוכר) של נתן אלתרמן.
השיר הוא משיריו המוקדמים של אלתרמן, אבל לא התפרסם בספריו הראשונים ולמעשה נגאל מאלמוניותו כשיוני רכטר הלחין את הלחן הנפלא כל כך שלו.

יוסי בנאי, בקולו החם והעוטף מוסיף לשיר הזה נופך של רוגע ו"סיפוריות" שכזו. ומעביר את האוירה שהייתי רוצה לשוות לפוסטים אצלי.

דרך 66

השמש החמה של ניו מקסיקו עייפה את עיניי במהלך היום שחלף. 
"הגיע הזמן לנוח" אמרתי לעצמי בעודי דוהר בדודג' השכורה, המשמשת כביתי בשבועיים האחרונים. 
המרחבים האינסופיים של המדבר סביבי נראו מהממים כשהם צבועים בצבעי הערב של חודש יולי, בעוד אני מאתר מרחוק מוטל קטן ובודד. החלטתי שראיתי מספיק היום. אפשר לבלות פה את הלילה.
אין ספק. דרך 66 (route 66) הארוכה והישנה, החוצה את היבשת לאורך נתיבים שכוחי אל ועיירות רפאים, כבר התחילה להרגיש לי כביתי השני.

בעודי מתיישב לי לשתות משהו קר בבר העליז והקולני של המוטל הצנוע, בין נהגי משאית שיכורים, מטיילים כמוני, ומקומיים מאירי פנים, הרגשתי טפיחה על הכתף.

ריצה

"אני צריך לעשות עם עצמי משהו" אני ממלמל לעצמי תוך כדי שאני גורר את הגוויה שלי בכח להמשיך לרוץ/לדדות/לנוע לאורך המסלול.  "תראה את כולם סביבך. מלאי בריאות. רצים בקלילות ועם חיוך על הפנים. ורק אתה..."

אתמול רצתי. כמו שאני עושה כבר שנה וחצי.
בזמן הזה ירדתי במשקל, והגעתי למצב שאני רץ מרחקים שאם היו מספרים לי על זה לפני שנתיים, הייתי צוחק (לא להתלהב, 10 ק"מ, אבל בשבילי זה חתיכת הישג).

רק מה? יש לי איזו תכונה, שאני מסרב להכיר במגבלותיי.
מה לעשות? אני לא נעשה צעיר יותר. ובכלל כושר ריצה זה דבר שיש לו עליות ומורדות.
אז עכשיו אני בתקופה פחות טובה. רץ יותר לאט. עובר להליכה מדי פעם, ובעיקר מסרב לקבל את הירידה הזו בכושרי.
כמו במקרים אחרים, ההכרה בכך שאני כבר לא בן עשרים (או שלושים, או ארבעים...) לא מחלחלת.

הרולד לויד מנסה לעצור את הזמן