ברטה

הבחור עשה משהו מוזר אחרי שיצא ממנה. הוא השליך את המפתחות רחוק לכיוון איזה עץ, אמר "ברוך שפטרנו". והלך. מוזר.
היא אף פעם לא ראתה התנהגות כזו. מעניין אם זה משהו חדש.

"הבחור", כפי שברטה נהגה לכנות אותו, דווקא החנה אותה לשם שינוי במקום יפה. פסטורלי כזה. עצים, ירק, שקט. שונה מאוד מהשכונה שהיה נוהג להסתובב איתה בה. בתים ישנים ומתקלפים, רעש ועשן, וכבישים משובשים שהיו מזעזעים את השלדה הישנה שלה בכל נסיעה ונסיעה.

כבר שנה היא איתו. היא לא אהבה אותו. הוא לא התנהג אליה יפה. הפסיק להחליף לה מים, לקחת אותה לבדיקות, אפילו בקושי ניקה אותה כבר. "כבר לא שווה להשקיע" שמעה אותו אומר בכל פעם שהעירו לו. 
היא לא לגמרי הבינה מה הכוונה. אבל הרגישה איך מיום ליום יותר קשה לה. היא גם שמעה את הצחוקים מסביב. בטח שמעה. החברים של הבחור היו נהנים להקניט אותו. "נו, מה שלום הפרארי שלך?" פרארי? צחקה לעצמה. ממש. עם המרחקים שאני עברתי, הפרארי המפונקות האלה היו מתפרקות כבר חמש פעמים.

צייר: ישראל גבירצמן

האמת, היא הכי אהבה את הבעלים השניים שלה. זוג צעיר כזה. הם בעצם נתנו לה את השם. ברטה. "ברטה שלנו", היו קוראים לה בחיבה. היא אהבה את השם. פתאום היה לה שם משלה. ומה שהם היו עושים אצלה במושב האחורי... עד היום היא נזכרת בחיוך.

היא היתה הרכב הראשון שלהם, והם השקיעו בה, וטיפלו בה, ואהבו אותה. ולא היה אכפת לה אפילו כשהיה כבר הילד, שהקיא לה על הריפוד כל הזמן. היה לה נחמד איתם. היא הרגישה אהובה. היא הרגישה שייכת.

אחרי הזוג הגיע עוד זוג. כשהיא חושבת על זה, הם לא היו כל כך רעים. קצת פחות נחמדים אולי, אבל עדיין הקדישו לה תשומת לב. היא פשוט התגעגעה כל הזמן לזוג הקודם. חשבה לעצמה מה קורה איתם, אם יש עוד ילדים, ולמה בעצם הם נתנו אותה. היא הרי כל כך אהבה אותם. היא נתנה להם את השנים הכי טובות שלה.

בשלב מסוים כבר איבדה את הספירה. כמה היו? 6? 7?
היה את המבוגר עם מקל ההליכה, הילדה המפונקת הזו שאבא קנה לה רכב ליום הולדת..כולם התערבבו לה בראש. עכשיו היה לה רק את הבחור.

היא הרגישה איך בהדרגה מתייחסים אליה פחות ופחות יפה. לאחרונה כבר היתה על תקן "הרכב השני". זה שנוסעים בו רק אם אין ברירה. לאורך הזמן התרגלה למחול על כבודה. להשלים עם הירידה במעמדה, מהרכב שהבעלים רצה, לרכב שהבעלים יכול להרשות לעצמו, או לילדיו.

ובזמן האחרון, היא הרגישה כבר עייפה. כבר מזמן עברה לה תחושת השמחה לצאת לנסיעה חדשה, לגלות מקומות חדשים. כל שרצתה זה שיעזבו אותה לפעמים קצת לנפשה, רק קצת. ושיתייחסו אליה יפה. היא הרי כבר לא ילדונת. מגיעה גם לה קצת, לא? והמקום הזה, שהיא חנתה בו עכשיו, מאוד מאוד התאים לה. קצת שקט. רחוק מאנשים. עשב, ירק. ציוץ ציפורים.

עבר זמן. יומיים, אולי שלושה. היה לה קצת חם ביום, וקצת קר בלילה והבחור לא חזר.

אולי קרה לו משהו? היא אמנם לא מתה עליו, אבל בכל זאת, הוא שלה והיא שלו.

אולי נתן אותה למישהו אחר? אולי תבוא איזה בחורה צעירה נחמדה. מישהי שתאהב אותה כמו פעם, לפני שנים?

המחשבה שימחה את ברטה. אם היא רק תרצה, היא תיתן לה את כולה. היא התחילה להרגיש את ההתרגשות הישנה והמוכרת. הנה, תיכף יבוא מישהו חדש.

כשאדם עומד ליד נמלים

כשאדם עומד ליד נמלים
הן לא מבינות שיש לידן
אדם
הן לא יכולות להבין מה זה
הדבר הגדול הזה שנמצא לצידן

הן רואות סוליה
ולפעמים אפילו נעל
הן שומעות קולות
שנשמעים להן יותר כרעם

הן ממשיכות בעמל יומן
כאילו כלום לא קרה
הן בכלל לא חושבות,
ממשיכות בשגרה

כשאדם עומד ליד נמלים
הן לא רואות שום דבר נעלה
הן רק רוצות שהנעל
לא תפריע להן לסחוב את העלה

סיפור לחנוכה, 2021

הגענו לתקופה הזו בשנה. 
התחיל להיות ממש קר בלילות, והוא היה חייב להתארגן על עוד איזה שמיכה או שתיים, ואולי למצוא לו מקום חדש לישון בו במקום הגינה הזו שליד המתנס.
גם ככה לאחרונה התחילו להסתובב שם כל מיני עבריינים, זונות, או סתם מוכי גורל כמוהו. נלחמים על כל מטר מרובע, עושים רעש בלילות, ואיתם התלונות של השכנים, והמשטרה.
אם היה דבר אחד נחמד בכל זה זה שלפעמים השוטרים היו נחמדים אליו ונותנים לו מרק חם, או לוקחים אותו לתחנה לרישום, ושם היה מצליח לתפוס לפעמים איזו שעה שינה , על מיטה ממש. 

בכל מקרה, אחרי אתמול , הוא כבר לא יכל לחזור לגינה ההיא.

הגיעו לשם אתמול בערב כמה פרצופים חדשים. היתה שם איזו בחורה, ועוד שני גברים.
הם הגיעו בסביבות תשע בערב. שעה שבדרך כלל שקט כבר בגינה. הם לא הבחינו בו בכלל בהתחלה. הוא ידע איך לגרום לעצמו להעלם בחסות החשכה. יותר טוב ככה.
הם עישנו משהו, ציחקוקים, קולות, ככנראה שהגברים התחילו להתעסק עם האשה. עניין שבשגרה . 
הוא התהפך בספסל הצדדי שלו, התכסה על מעל לראש בשמיכה הישנה שלו, וניסה לישון.

בלי לשים לב, בתנועה לא זהירה, הוא הפיל את הכוס שלו. הכוס של הכסף הקטן.
כוס הפח נפלה לרצפה, ואיתה כל המטבעות שאסף היום. 
החבורה העליזה הרימה ראש והבחינה בו, מתיישב ומתחיל לאסוף את הכסף.

הוא כבר הכיר את הטקס. הוא ימלמל משהו, יפנה את עצמו משם כמה שיותר מהר, יעביר את הזמן באיזה רחוב קרוב, ויחזור לישון אחרי שעה, באותו המקום. המקום שהוא ישן בו כבר 4 חודשים.

הפעם זה היה שונה.

האשה הסתכלה עליו מרחוק, ונגשה אליו.

לזה הוא לא היה רגיל. נשים בדרך כלל מפחדות ממנו, נרתעות, מעדיפות לא לראות אותו.
ואם כבר הם מתייחסות אליו...זה בדרך כלל עם איזו הבעת סלידה.
כן, הוא יודע איך הוא נראה. ואיך הוא מריח.

אבל לא הפעם.
לאשה היתה שקית ביד.
היא פתחה אותה...

"קח" היא אמרה והגישה לו משהו.
הוא נרתע אחורה. מה פתאום אשה, בלילה...
"קח" היא חזרה. "חג שמח".
ביד שלה היתה סופגניה.

הוא הרים את ראשו והסתכל לכיוון הגברים.
הם לא התכוונו להכות אותו.

הם אפילו לא התכוונו לגרש אותו.
הם ישבו מרחוק והסתכלו בסקרנות

לא, הוא ענה בבילבול, תודה.לא צריך.

הבחורה הצעירה חייכה אליו במתיקות.

"קח, נו. יש לנו יותר מדי גם ככה".
הוא הסתכל עליה. היא הזכירה לו את הבת שלו. הן כנראה בערך באותו הגיל.

הוא הושיט את היד בהיסוס...בטוח שמשהו רע הולך לקרות.
היא בטח תיקח את הסופגניה ותזרוק אותה רחוק לכיוון הגינה, ותצחק עליו

או שמשהו לא בסדר בסופגניה הזו

הבחורה קלטה את ההיסוס...התיישבה לצידו, בצעה את הסופגניה לשני חלקים,התחילה לאכול את אחד מהחלקים והושיטה לו את החלק השני.
תאכל, נו. יש עוד.

הוא אכל את הסופגניה. היא היתה חמה, טריה, עם ריבת תות. 
הוא עצם עיניים, ופתאום הוא בבית. הרבה שנים אחורה.
הבת הקטנה על הכתפיים שלו, הילד הגדול עם בגדי הספורט המיוזעים, וברטה היקרה, זו שמאז שהלכה הכל התרסק, מדליקה את החנוכיה שהילד הכין בבית הספר, לכל אחד סופגניה ביד, בדיוק כמו זו שהוא אוכל ברגע זה.

וכולם שרים...
"אימי נתנה לביבה לי,לביבה חמה, מתוקה.

יודעים אתם לכבוד מה? לכבוד החנוכה."

הוא הרגיש איזו מועקה בחזה. משהו שהרגיל את עצמו שלא להרגיש בשנים האחרונות.

הוא הסתכל על הבחורה הנחמדה...והיא אמרה לו...רוצה עוד? יש הרבה.

הוא ניסה לדבר אבל כל מה שיצא לו זו יבבה לא ברורה. מעין עירוב של "כן", "לא צריך" ובכי.

הוא לקח את הסופגניה הנוספת, קם, אסף בתנועה אחת את הצרור עם חפציו, ופרץ בריצה.

הוא רץ כל עוד נפשו בו. לא מעז להסתכל אחורה. הוא שמע את הקריאות.. "אדוני, חכה, לא התכוונו להפריע לך"
הוא לא עצר. הוא היה חייב להתרחק משם.