אני חושב שכל אחד שאני מכיר גדל עם איזה משוגע בסביבה. זה היה חלק מהווי הילדות של כולנו.
רק כשהתבגרנו הבנו שהם היו אנשים די מסכנים. ניצולי שואה תשושי נפש, מוכי הלם קרב, או סתם אנשים עם הפרעות.
פחדנו מהם, לעגנו להם, הצקנו להם. ילדים.
אז יש לנו משוגע ברחוב. איש זקן. ערירי. ללא ילדים. אלמן.
אני זוכר שפעם הוא היה שפוי. לפני שאשתו נפטרה.
הוא גר ממש מהצד השני של הרחוב. הייתי עוצר לדבר איתו לפעמים. הוא אהב את זה.
הסתבר לי שפעם הוא כתב שיר שמאוד התפרסם. בשנות השישים. הוא אהב לשמוע ממני כמה שהשיר שלו אהוב ומושר באירועים, וכמה תגובות הוא מקבל בערוץ שלי ביוטיוב.
הוא אהב להתרפק על "חמש דקות התהילה" שלו, ואני אהבתי לשמח אותו.
לפני כמה שנים נפטרה אשתו במפתיע.
"אל תדאג, אני חזק", אמר לי מספר שבועות לאחר מכן. "אני אהיה בסדר".
אבל הגיל, הבדידות...עשו את שלהם.
בשנים האחרונות הוא נוהג להרעיד את השכונה בשאגות רמות. לפעמים באמצע הלילה.
"מנוולים, משוגעים, תלכו מפה", הוא שואג על העוברים והשבים שעוברים ליד גדר ביתו. לפעמים זה נמשך דקות ארוכות. השכונה התרגלה. אף אחד לא מתרגש מזה. והעוברים והשבים.. נבהלים ובורחים.
כולם שומרים מרחק מהשכן המשוגע.
לפני כמה ימים, הגעתי הביתה מהעבודה. השכן היה בחצר שלו. הרגשתי איך הוא מביט בי.
בניגוד להרגלו, הוא היה שקט. לא שאג, לא קילל. רק הביט.
הייתי נבוך. היה נדמה לי שהוא מסתכל אלי בבקשה שאגיד לו משהו. שאתייחס.
לא ידעתי האם הוא בכלל עדיין זוכר אותי ואת שיחותינו מלפני 7-8 שנים, ואיך יגיב, והאם יצרח עלי כמו שהוא עושה לכולם.
עשיתי את עצמי שאני לא שם לב, ועליתי הביתה.
השארתי אותו עומד בחצר שלו, מעבר לגדר הנמוכה. מביט עלי, ושותק.
השיר הבא מדבר על הסבתא שמוכרת עוגות ברחוב, ומסתכלת דרך החלון בערב במשפחה עם הכלב שאוכלים להם ארוחה חמה. והיא... הפרעה לשלום הציבור. אלתרמן במיטבו.
לי זה נראה קצת קשור לנושא.