‏הצגת רשומות עם תוויות עבודה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עבודה. הצג את כל הרשומות

אין לו מושג

הוּא לֹא מֵבִין אֵיךְ זֶה עוֹבֵד
לָמָּה אֲנָשִׁים אוֹמְרִים דְּבָרִים
שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁהֵם לֹא נְכוֹנִים
וְכֻלָּם מְשַׂחֲקִים אֵיזֶה מִּשְׂחָק
שֶׁרַק הוּא לֹא מֵבִין אֵיךְ לְשַׂחֵק.

הוּא יוֹדֵעַ רַק מָה נָכוֹן וּמָה לֹא
הוּא לֹא מֵבִין מָה "כְּדַאי לוֹ לְהַגִּיד"
וּמָה "צָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ"
וְשֶׁיֵּשׁ יְעָדִים, וּמְגַמּוֹת, וּמְכִירוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת
הוּא לֹא מֵבִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹנוּס, וְיֵשׁ בִּצּוּעִים
וְשֶׁאֱמֶת זֶה דָּבָר גָּמִישׁ

הוּא יוֹדֵעַ מְעַט מְאוֹד
הוּא רַק יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ שֶׁמֶשׁ בַּחוּץ
וְיֵשׁ יָם, וְהַר, וְעֵמֶק, וּמְדַבֵּר
וּמוּזִיקָה. כָּזוֹ שֶׁנִּכְנֶסֶת לוֹ לַלֵּב.
וְשֶׁבַּחוּץ יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהוּא אוֹהֵב



הישגים

אני כבר בגיל כזה, שאתה כבר מסתכל אחורה על הקריירה שלך, ומתחיל לפזול קדימה לעבר הפנסיה שלך.
נכון, יש עוד זמן, אבל בגילי אני יכול לעשות איזה סיכום ביניים ולחשוב אם הצלחתי או לא הצלחתי.

כשאני מסתכל אחורה ומשווה את מה שהשגתי למה שחשבתי או שאפתי להשיג, אין לי אלה להודות ש...לא משהו.
כלומר הגעתי לעבודה יציבה, משכורת סבירה, פה ושם היו לי הצלחות, פה ושם היו לי הישגים. אבל גם כשלונות לא חסרו, ואם להודות על האמת..גם פוטרתי או הוזזתי מתפקידי איזה פעם או פעמיים (בצדק או לא בצדק? לא משנה כרגע).

החלק המעניין הוא הפרספקטיבה.
כלומר...מהי ההצלחה עבורי. למה אני קורא הישג. זה השתנה עם השנים.
הדברים שאני גאה בהם בכל הקשור לעבודה, קריירה לא קשורים בכלל להצלחות עסקיות או מקצועיות

מתנות לנכדים

"תגיד, אתה רוצה שנעבור לפני הפגישה על החומר ונראה מה אנחנו רוצים להשיג?"
נסיעת עבודה לחו"ל. עוד אחת מיני רבות.
השותף שלי הפעם הוא מישהו שאני עובד איתו שנים רבות. כשהגעתי לחברה היה עמוד תווך בחטיבה שלי. טיפוס לא שגרתי. מאלה שאתה פוטר אותם בחיוך סלחני של.."אין מה לעשות, ככה הוא". טיפוס.
מצד אחד מעיין שופע של אנרגיות ויוזמות שיווקיות, ממש גנרטור, ומצד שני - טיפוס לא מסודר, מתפזר, לא מביא דברים לסיום. נו, בשביל זה אני פה.

"לא, תראה - אנחנו פה רק יום וחצי. יש פה איזו מעדניה שהבטחתי לבת שלי שאביא לה משם איזו עוגה מפורסמת, ואני רוצה להספיק לקנות לנכדים מתנות."
הוא מצביע לכיוון המזוודה שהביא. מזוודה גדולה, כמעט ריקה, לנסיעה של יום וחצי.

"אבל חשוב שנגיע מוכנים לפגישה"
"יהיה בסדר, אל תדאג, עשיתי מאות פגישות כאלה בעבר"

והנה, הוא נעלם לו...

הגיג מסע: שינויי מזג האוויר (בפלורידה)

רצה המקרה ומצאתי את עצמי בסוף השבוע הזה נוסע שעות ארוכות בפלורידה.
איך קרה? נסיעת עבודה שהתארכה מעבר לצפוי, פגישות שהתווספו, ומפה לשם - אני חוזר רק אחרי סופהשבוע.

אמרתי לעצמי...אם כבר, אז כבר. 
נכון תיכננתי טיול גדול לארה"ב? (כן)
נכון דחיתי אותו בגלל קורונה וכאלה? (כן)
נכון שאני כבר באזור שתיכננתי לטייל בו? (בערך)
אז בבקשה - אני לוקח רכב שכור ועושה את הדרך מטלהאסי למיאמי ביומיים (משהו כמו 550 מייל). נסיעת דרכים. כמו שאני אוהב.

והנה, אני נוסע לי הבוקר מטאמפה לכיוון מיאמי, נהנה מהחופים ומהים שמקיף אותי, ומולי אני רואה מחזה מרהיב. שכבת עננים קודרים שמכסה את השמיים, מעל הים....מה אני אגיד? כל כך התלהבתי מהתמונה שהייתי צריך כמה שניות כדי להבין את המשמעות...

תוך דקה מצאתי את עצמי באפלה גמורה. גשם שלא מאפשר לראות מטר קדימה.

התחלתי לקלל את העולם ואת החיים בכלל ולמה הסכמתי להישאר סופשבוע. הגשם היה כל כך חזק שנראה שלעולם לא אצליח להשלים את שארית הדרך, וגם ככה...הלך היום. אצטרך להישאר בחדר במלון ולחכות לטיסה מחר.

אחרי כעשר דקות של נסיעה איטית, על סף העצירה,  פתאום...בבת אחת, יצאתי מזה. משכבת העננים הזו. פתאום, כאילו לא קרה כלום, השמש זרחה, השמיים היו כחולים, אף ענן שחור לא נראה ברקע. יום יפהפה!!!



ואז עלתה בי הארה קטנה.

כשאתה בתוך הסערה - אתה מוקף מים, גשם, ורוחות. אתה לא יכול לראות החוצה.
אתה לא יכול לראות שמעבר למסך הסערה מחכה יום יפה. אתה נמצא בתוך הסערה, ונדמה לך שכל העולם גשום, סוער וחורש רעות. אבל זה ממש לא המצב. פשוט קשה לראות החוצה כשאתה בתוך סערה.. אבל היא פתאום תיגמר. כי סערות זה דבר שחולף.

וכשאתה מחוץ לסערה, אתה כן יכול לראות קדימה, לתכנן את דרכך, לראות את האופק, ולהתכונן ליום יפה.

זהו. הגיג.
יצאתי מעודד.

ופתאום...חמישים

טוב, זה הגיע. אני בן חמישים. זה ממש מעבר לפינה. מחר, ליתר דיוק.

הייתי רוצה להגיד שזה עובר לידי. מעל הראש. "זה רק עוד יום בחיים" כמו שאמרו לי כמה אנשים. אבל זה לא.
איכשהו, זו מין עננה כבדה שמרחפת לי מעל הראש בחודשים האחרונים. אני מתייחס לקידומת חמש אחרת מהפעמים הקודמות שהחלפתי קידומת, משום מה.

תמיד שאלו אותי..."מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?". 

זו מין שאלה כזו ששואלים. גם בגיל חמש, גם בגיל עשרים וחמש, וגם בגיל ארבעים. בגיל חמישים כבר לא. כי אני כבר גדול.
בינינו? אני עדיין לא בטוח מה אני רוצה לעשות.
ואני שואל את עצמי...מה אני רוצה לאחל לעצמי בגיל חמישים? מה באמת אני רוצה להיות כשאהיה גדול? 

פעם אמר לי מישהו משפט שהולך בערך ככה....
"כשאתה ילד אתה בונה מגדל קוביות גבוה גבוה, ובכל שנה שעוברת...אתה מוריד קומה".
משהו שבא להגיד שהשאיפות שלך והאפשרויות שלך הולכות וקטנות עם הגיל, וכנראה בעצם מתאימות את עצמן למידותיך.
האמנם?


אקונומי קלאס

"מצטערת אדוני, הטיסה מלאה. הכי טוב שאני יכולה לתת לך זה חלון".
"אבל יש לי מעמד זהב, אני אמור לקבל כסא מועדף..." אני מנסה נואשות לשנות את רוע הגזרה, אבל בפנים אני יודע....זה אבוד. 12 שעות טיסה מבנגקוק דחוס בין אנשים זרים, חלון, כסא מושב מלפנים (שמיד עם ההמראה יושכב אחורה הישר לכיווני) ומעט מאוד סיכוי לישון, או לצאת מהחוויה עם גב וברכיים תקינים (למי שמכיר אותי, קטן אני לא...).

נכון, כבר עברתי טיסות כאלה, ושרדתי. אבל 12 השעות שציפו לי בהחלט היו חוויה שהזכירה לי שבסה"כ...מה רע לי בבית? לא חייבים לטוס.
בסוף הטיסה כבר אמרתי לעצמי - אם זה לא שווה פוסט, מה כן?
אז הנה. הצטרפו אלי. חוויות לרוב, טוויסטים בעלילה וסוף מפתיע.


(הערה קטנה -  כל פרט שאטרח לייגע אתכם בו יש לו תפקיד כלשהו בסיפור. אז סבלנות)

כמה מילים על בטלנות

הפוסט הזה מוצא אותי בצימר בשדה בוקר.
משקיף על המדבר, המדבר משקיף עלי חזרה, ולא עושה כלום. בוהה...
לכאורה, יש המון מקומות יפים באזור. באתי ליום אחד וכדאי שאנצל את הזמן הקצוב בדרום כדי לראות קצת. נופים, בריכות מים, מכתשים, הרים...
מצד שני, ממש לא בא לי לעשות כלום מלבד לשבת במרפסת, להשקיף על החול, לגלוש קצת במחשב, ולברוח בחזרה למיזוג אחרי כמה דקות. וזה מביא אותי לנושא הבטלנות.

מתבטל במרפסת בצימר

האיש שלא היה שם

השעון על הקיר הראה אחת בצהריים. עוד ארבע שעות וזהו.
"כולנו נתגעגע אליו.....תמיד ידע איך לטפל בבעיות במהירות וביעילות....אני זוכר שהגעתי לחברה...הוא היה זה שגייס אותי...זוכרים את הטיול לים המלח?....המכרז....". המילים התערבלו לו בראש.
הוא היה בעשרות שתיות פרידה כאלה בעבודה. רק שהפעם זו היתה שתיה לכבודו. לא מעט פעמים הוא היה מאלה שנואמים את נאום ההוקרה לעוזב. תמיד אותן קלישאות. תמיד לסיים מחוייך, מפוייס, ברוח טובה. רק שבחים. גם אם אף אחד לא סבל אותו. ועכשיו...הגיע תורו.
הוא לא הרגיש שום דבר. הוא לא הצליח לגרום לעצמו להרגיש כלום. הוא כל כך רצה להתרגש, אולי להזיל דמעה. לשמוח בשבחים שנאמרים עליו, לצחוק עם הבדיחות הקטנות על חשבונו...אבל כלום.
עוד ארבע שעות.
בזווית העין קלט את אשתו עם הנכדה על הידיים. באו במיוחד. חייך אליהן, למרות שלא רצה בנוכחותן.
הן לא שייכות הנה. זה העולם שלי, לא שלהן.
מה, באמת מחר אני לא צריך להגיע הנה? ומישהו אחר יטפל בעניינים? כאילו לא הייתי מעולם?



העדפה מתקנת

"אז אולי נביא לך אתיופי?" אמרה לי מנהלת המשאבי אנוש בחברה. חייכתי.
בדיחה. אמנם בטעם רע, אבל הנימוס מחייב.
"אני רצינית. יש כיום מדיניות העדפה מתקנת להעסקת אתיופים, ומקבלים כל מיני הטבות מהמדינה תמורת זה. אתה יודע מה מצב החברה כיום מבחינת העסקת אנשים חדשים. זה הסיכוי היחיד שלך לגייס מישהו חדש..".
אה...היית רצינית.

למרות שהבנתי את ההגיון, משהו בשיחה הזו נשמע לי מאוד לא נכון.  על סף הגזעני. שלא לומר הזוי.
חוץ מזה, אתיופי לתפקיד תמיכה בשיווק?
הוא ידע אנגלית? ואיך הלקוחות שלנו יקבלו אותו? ואיזה רקע טכני יכול להיות לו? והאנשים בחברה יעזרו  לו להיקלט? יקבלו אותו?
אל תבינו אותי לא נכון, אני אשמח לתרום את חלקי בהעדפה מתקנת אם לבחור יש את הכישורים. אני רק לא כל כך בטוח שזו יכולה להיות התאמה טובה. דווקא הסביבה מדאיגה אותי. יש הרי כאלה פערי תרבות.
מצד שני...אני צריך את העזרה.

נו, טוב. תביאי.

הביתה (פוסט דרכים)

אני חושב שאם הייתי יכול לאגור את כל השעות שביליתי בהמתנה לטיסות בשדות תעופה, הייתי יכול להרוויח בחזרה בין חודש לחודשיים מחיי. אני עושה את זה כבר 16 שנים. המון זמן. בהתחלה אהבתי את זה, גם כי זה היה סוג של הרפתקה, וגם בגלל ה"שוויץ". אחרי זה נעשיתי אדיש. היום אני כבר די שונא את זה.

Anyway...אחרי עשרות נסיעות עבודה, באיזה שלב, הכל מתערבב בראש. הכל נראה אותו הדבר.
במקומות האלה אין אור יום. הכל ניאון. אנחנו באזור דמדומים. אין בוקר, אין ערב, אין כלום. רק מבנה מפחיד שמטרתו לתעל אנשים לתוך צינורות מתכת מעופפים, ולרוקן מהם בדרך כמה שיותר כסף.

הבידוק הבטחוני ( יש לך מחשב נייד? להוריד חגורה? לשים בפלסטיקים נפרדים. למה לזרוק את זה? זה בקושי 50CC -  מצטער אדוני. אלו התקנות... ), חנויות הדיוטי פרי, הכיסאות בשערים, הריצוף הנוצץ וחסר הייחוד, בתי הקפה היקרים שתמיד יציעו כריכים שאתה לא מבין מהם (מה זה? איך קוראים את תיאור הכריך הזה? זה עם טונה או נקניק? ויש בזה חמאה? או גם וגם? טוב, אני אלך על בטוח. תביא את הכריך עוף, ואספרסו. מה? 15 אירו?).

ואז אני נזרק לי על איזה כיסא, מתחבר לאוזניות... ועובר לאזור זמן אחר. אזור זמן של המתנה.

בשלב הזה, כאילו לפי אות מוסכם, הם מתחילים להגיע. בזה אחר זה. הם תמיד מגיעים. בתהלוכה ארוכה וידועה מראש.