‏הצגת רשומות עם תוויות ספורט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספורט. הצג את כל הרשומות

ושוב נצאה אל הדרך

אי פעם מזמן בהיסטוריה, לפני שנות דור, עשיתי מעשה שמעולם לא העזתי לעשות. משהו מהפכני ממש במונחים שלי.
עשיתי משהו בשביל עצמי. רק בשביל עצמי. בלי להתחשב באף אחד. 
עליתי על מטוס, לבד, ונסעתי לשבועיים לארצות הברית למסע דרכים. רק אני עם עצמי. בלי האשה, בלי הבנות, בלי אף אחד חוץ מעצמי, ואפילו קינחתי בכמה ימי טניס משובח בניו-יורק.

חברי הותיקים אולי זוכרים זאת. שבועיים לאורך Route 66 המיתולוגי, על שלל עיירותיו, תחנות הדלק, הכבישים הישנים... (כתבתי על זה גם כמה וכמה פוסטים...למי שמעונין, דפדפו אחורה בבלוג).
זה היה ב 2016. 5 שנים שנראות כמו שנות דור.

מאז...קורונה, ממשלות, כמה וכמה תהפוכות אישיות, סתם התבגרות והבשלה...בקיצור, אני במקום קצת אחר.
ופתאום ככה, אחרי השנה המקוללת האחרונה, פתאום מדגדג לי שוב.

אז בפרץ של ספונטניות לא אופיינית, בהחלטה אימפולסיבית של כמה ימים....נחתם ונסגר. בסוף אוגוסט אני אורז שוב את התרמיל ויוצא לי לשבועיים וחצי בדרכים. אני ועצמי, רכב, ספר או שניים, מוזיקה טובה, והרבה רצון לחוות, לראות, לשמוע ולהרגיש את נפלאות העולם. (ולפני שאמשיך...אני עונה מראש. לבד? כן. לבד לבד? כן. מה, בלי האשה? בלי האשה. הצעת לה? ברור שהצעתי לה, ואשמח אם תצטרף, לא מתאים לה סוג כזה של טיול, וקורונה, ועניינים, אז היא אמרה לי סע לבד, תהנה. ואתה לא מפחד? קצת. ומה עם חבר? לא מתאים להם, זה לא חלום שלהם. אבל לבד? כן, לבד.  זהו. בואו נתקדם.)

הציור מתוך "עכשיו הנסיעה" מאת יחזקאל רחמים

על מונדיאל וחמקמקותו של הזיכרון

אז התחיל המונדיאל, ובסופ"ש האחרון אני יכול להכריז חגיגית שהצטרפתי אליו והוא כבר ממש מעניין אותי, אבל לא על זה באתי לכתוב.

אני יושב/שוכב ורואה משחק אחרי משחק (אחרי משחק), מסתכל על השחקנים, וחושב על זה שפעם, גם אני ידעתי לשחק ככה.
כלומר...בערך.
הכוונה היא יותר שפעם יכלתי לעמוד על מגרש כדורגל ולשחק.
פעם הייתי יכול לבעוט בכדור ממש חזק מבלי לפחד שהרגל תתפרק לי תוך כדי הבעיטה.
פעם הייתי יכול לתת ספרינט, לעבור שחקן, לשים גול. הייתי ממש בסדר.
כלומר, בשכונה. לא באיזו קבוצה.
וגם בשכונה שלנו...היינו די חננות. לא איזה שחקנים מפוארים ששיחקו באימפריות המקומיות (הפועל הרצליה, מכבי הרצליה). אבל הייתי שחקן. כישרון מוחמץ אפילו. אולי.


בכל אופן, אני מסתכל על המשחקים, רואה את השחקנים בועטים, מחמיצים, מוסרים, ובראש שלי אני עדיין שם. אני יכול לעשות את כל אותם דברים. בדיוק כמוהם, ואף טוב יותר. כי אני לא הייתי מחמיץ את ההזדמנות ההיא, והוא כן. 
כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להוריד את הגוף קצת יותר למטה. זה הכל. והמסירה ההיא שיצאה החוצה? הוא היה צריך לבעוט פאלש. עם הצד החיצוני של הרגל. בדיוק איך שבני לם האגדי לימד את כל בני דורי במכבי נתניה של שנות ה 80.

והגוף שלי, כשהקבוצה שלי תוקפת, ויש הזדמנות...הוא נדרך, והגוף מקבל את הזוית הדרושה, והמוח כבר שולח לרגל שלי את הפקודה המתאימה, והיא מוכנה בכל רגע להישלח בזוית הנכונה על מנת לשלוח טיל בלתי ניתן לעצירה לחיבורים. למרות שהכדור לא בזוית הכי נכונה.
כי אני יודע בדיוק איך נכון לעשות את זה, והראש שלי נמצא עדיין על מגרש הבלטות של בית הספר התיכון, ושם, עשיתי את זה הרי כל הזמן. וגם עכשיו, אם רק יתנו לי את ההזדמנות. 

אנשי הסקי

והפעם, על תופעה חדשה שפשה במחוזותינו (או לפחות במחוזותי) בשנים האחרונות.

סיטואציה שחוזרת על עצמה בוורסיות שונות ומשונות, והולכת בערך כך:
אני: תראו, יש פה איזה מכרז/לקוח/פעילות כלשהי שאמור לקרות עוד בחודש הבא. צריך להתחיל להתכונן.
הוא/היא: מצויין, אבל בעוד שבועיים אני בסקי.
סוף הסיטואציה. מהיר, קצר, אכזרי. כאן נגמר הדיון. הם נוסעים לסקי. זהו. ימות העולם. End of Discussion.
קבעו איזה שבוע במונט טיזינאבי בצרפת, ואי אפשר לגעת בזה.

פעם עוד הייתי תמים והעזתי לשאול אם יש סיכוי להזיז את זה. או בכלל מה הסיפור הזה עם סקי? הרי כשהיינו ילדים אף אחד פה לא נסע לסקי. אולי בחרמון. אבל שבוע בשנה? ככה?

מה אתה מדבר? עונים לי אנשי הסקי. אצלנו זה קודש. אנחנו נוסעים כל שנה. אין דבר יותר חשוב מזה. העבודה תחכה.

בשלב הזה אני נכנס לקנאה עמוקה, מהולה בלא מעט רגשי נחיתות.
כל כך הרבה רבדים של עליונות יש במשפט התמים הזה, שאין לי אלא לקחת צעד אחורה, להרכין ראש בכניעה, להסיר את כובעי (אם הוא עלי במקרה) ולקוד קידה עמוקה.
אנשי הסקי בעיני עצמם

משקפיים

"אתה צריך משקפיים, אבל זה לא נורא.
הראייה מקרוב צריכה קצת עזרה"
רופא צעיר, בן שלושים אולי
ככה בלי בושה מסתכל עלי

אני צריך משקפיים?
אתה צריך משקפיים !!!
אתה בעצמך.
אני רואה מצויין, ובכלל מי שמך?

אני דורש עוד בדיקה
פשוט מצמצתי באותה דקה
אני רואה שש שש
איך אתה לא מתבייש?

בבית הספר תמיד ראיתי הכי טוב
גם בראייה למרחק, וגם מקרוב
ובצבא, אולי זה יישמע קצת פתטי
לא היתה מטרה שהחטאתי

אז אדוני הנכבד והחשוב
שאלתי ואשאל אותך שוב
צוציק יהיר וחוצפני
משקפיים? אני? אני?

מה זאת אומרת זה נורמלי לגיל?
אדוני, אני לא איזה אדם רגיל
עלי דבר כזה לא משפיע
לא רואים עלי שאני בלתי פגיע?

טוב, נראה לי שאלך לבחור מסגרת
והנה יצא לי שיר עם חריזה מפגרת
ותסלחו לי שאני לא מנקד
פשוט את המבט קצת קשה לי למקד


פוסט קטן על מלחין גדול

אני מתאמן בחדר כושר. כבר כמה שנים.
היו זמנים שאפילו ראו את זה עלי. אבל זה כבר סיפור אחר.

בכל אופן... סיפור נחמד.
לפני מספר שנים התאמן באותו חדר כושר איזה בחור ש, איך לאמר, לא ממש נראה ידידותי לסביבה.
הוא היה ענק. הר אדם. כולו מקועקע, פירסינג בכל מיני מקומות, תספורת מוהוק, ומבט של "אם אתה יודע מה טוב לך, שמור מרחק". הוא בכלל נראה לא יהודי (האמת, חשבתי שהוא בכלל ניאו נאצי או משהו כזה).

מפה לשם, יום אחד הגעתי לאימון ועליתי למלתחה.
רצה המקרה, ואותו בחור היה שם גם, מתעסק בענייניו, מסביבו אותה הילה שאומרת... שמרו מרחק. הוא לא מתעסק עם הסביבה, והסביבה לא מתעסקת איתו. וכך גם אני.

ריצה

"אני צריך לעשות עם עצמי משהו" אני ממלמל לעצמי תוך כדי שאני גורר את הגוויה שלי בכח להמשיך לרוץ/לדדות/לנוע לאורך המסלול.  "תראה את כולם סביבך. מלאי בריאות. רצים בקלילות ועם חיוך על הפנים. ורק אתה..."

אתמול רצתי. כמו שאני עושה כבר שנה וחצי.
בזמן הזה ירדתי במשקל, והגעתי למצב שאני רץ מרחקים שאם היו מספרים לי על זה לפני שנתיים, הייתי צוחק (לא להתלהב, 10 ק"מ, אבל בשבילי זה חתיכת הישג).

רק מה? יש לי איזו תכונה, שאני מסרב להכיר במגבלותיי.
מה לעשות? אני לא נעשה צעיר יותר. ובכלל כושר ריצה זה דבר שיש לו עליות ומורדות.
אז עכשיו אני בתקופה פחות טובה. רץ יותר לאט. עובר להליכה מדי פעם, ובעיקר מסרב לקבל את הירידה הזו בכושרי.
כמו במקרים אחרים, ההכרה בכך שאני כבר לא בן עשרים (או שלושים, או ארבעים...) לא מחלחלת.

הרולד לויד מנסה לעצור את הזמן