הוא הסתכל על הידיים שלו.
היו לו תשע אצבעות. ככה הוא נולד. ביד ימין חסרה לו קמיצה.
ההורים שלו ידעו שהוא יוולד ככה. הסריקה המוקדמת הראתה את זה. אבל היא הראתה עוד כל מיני דברים לא טובים, אז כשהוא נולד "רק" עם אצבע חסרה כולם שמחו.
האצבע ההיא מעולם לא באמת חסרה לו. כשאתה גודל ללא אצבע כזו או אחרת אתה לומד להשתמש בשאר האצבעות כדי לפצות. מעולם לא היתה לו בעיה לכתוב, לאכול, להחזיק מזלג..., אפילו על גיטרה הוא ניגן לא רע.
ההורים שלו מעולם לא עשו מזה בעיה. מקסימום היו צוחקים על זה.
בצבא היה ג'ובניק, אבל במודיעין, אז היה לו מעניין.
הוא היה חסר מנוחה. היא אמורה להגיע בעוד חמש דקות.
הם קבעו באיזה קפה קטן ושכונתי ברמת גן. רחוק מהבית שלו, ומהבית שלה.
הוא הסתכל שוב על הידיים שלו. הוא שנא אותן. כל כך הרבה נשים שהכיר בעבר נרתעו מהגדם המוזר שהיה לו במקום אצבע. והוא לא טיפש בכלל. ועדיין...כל היכרות חדשה התחילה מבחינתו בעמדת נחיתות. הוא פגום. והן צריכות להיות סבבה עם זה.
השעה הגיעה. "אני חונה" היא כתבה לו.
הוא הרגיש איך הלב שלו מתחיל לפעום חזק. הוא קם מהכיסאות הפינתיים שתפס להם, שאף אויר והכניס את הבטן. סידר את החולצה בפעם האחרונה.
הוא הבחין בה מתקרבת, היא נופפה לו לשלום, והוא נופף בחזרה. מחייך.
היא נראתה כמו בתמונות שהחליפו.
היא התקרבה אליו והוא פרש את ידיו לחיבוק היכרות. זה היה מחושב היטב. הכל על מנת להימנע מלחיצת יד. היא נענתה והם התחבקו קצרות.
"סוף סוף. איזה כיף לראות אותך" היא אמרה.
"כן, הא? שלושה שבועות אנחנו מתכתבים כבר" הוא ענה.
הם הזמינו. לא משהו כבד. אייס קפה ומאפה לכל אחד.
היתה לו הרגשה טובה לגביה. הוייב שהשיחות שידרו היה טוב.
הם דיברו עוד כמה דקות, ואז היא שמה את ידה על השולחן. במקביל לצלחת, פונה לכיוונו.
הרמיזה היתה ברורה. וזה היה הרגע.
הוא נשם עמוק. ושם את ידו על ידה. בעדינות.
היא העיפה מבט. קולטת את העיוות הקל ביד. הגדם הקטן. הפגם.
החיוך קפא על פניה לשניה. הוא ידע, תיכף היא "תהיה חייבת לקצר כי יש לה משהו".
אבל היד שלה לא זזה מידו. אחרי מספר שניות היא הניחה גם את היד השניה שלה על השולחן, מהצד השני של הצלחת שביניהם, וחייכה.
ללא אומר הוא הניח גם את כף ידו השניה על כף ידה, הפונה כלפי מעלה. והיא קיבלה אותה אליה בלחיצה חמה האומרת..."זה בסדר"
