פורים בצעצועי אלון

אז פורים.
וכמו שכתבתי בפייסבוק, לצערי אני מגלה שלחג הזה אין משמעות גדולה מדי בשלב שבו אני נמצא בחיי. הבנות גדולות מכדי להתחפש, ואני נדרש להיות במשרד.
אני מדמיין לעצמי תהלוכות של ילדים בתחפושות, הולכים אל/מ בית הספר, ומצטער שאני לא יכול לראות.
מישהי אמרה לי בעבודה שאני מדמיין שזה ככה. כבר שנים שילדים לא הולכים מחופשים לבית הספר. כולם מגיעים באוטו היום. אולי.

פתחתי קצת תמונות, ונתקלתי בתמונה הבאה, שגרמה לי להתעכב קצת. כי למרות שהתמונה עצמה לא טובה, יש מאחוריה זכרונות.

להורי היתה חנות צעצועים במשך מרבית חיי. "צעצועי אלון".  מהחנויות הגדולות בהרצליה, שהיתה אז עיירה קטנה ואינטימית. היתה ממוקמת במתחם שעליו נמצא היום קניון לב העיר.
לכאורה, חלומו הרטוב של כל ילד. בפועל, אחיי ואני לא ממש ניצלנו את הגישה הבלתי מוגבלת לצעצועים. העדפנו לשחק בכדור בחוץ, למעשה, לא ממש לקחנו חלק בכל העניין הזה שנקרא "חנות הצעצועים".
כל זה, למעט פורים. פורים היה הסיוט הגדול שלי כילד. בכל הנוגע לחנות.

ברטה

הבחור עשה משהו מוזר אחרי שיצא ממנה. הוא השליך את המפתחות רחוק לכיוון איזה עץ, אמר "ברוך שפטרנו". והלך. מוזר.
היא אף פעם לא ראתה התנהגות כזו. מעניין אם זה משהו חדש.

"הבחור", כפי שברטה נהגה לכנות אותו, דווקא החנה אותה לשם שינוי במקום יפה. פסטורלי כזה. עצים, ירק, שקט. שונה מאוד מהשכונה שהיה נוהג להסתובב איתה בה. בתים ישנים ומתקלפים, רעש ועשן, וכבישים משובשים שהיו מזעזעים את השלדה הישנה שלה בכל נסיעה ונסיעה.

כבר שנה היא איתו. היא לא אהבה אותו. הוא לא התנהג אליה יפה. הפסיק להחליף לה מים, לקחת אותה לבדיקות, אפילו בקושי ניקה אותה כבר. "כבר לא שווה להשקיע" שמעה אותו אומר בכל פעם שהעירו לו. 
היא לא לגמרי הבינה מה הכוונה. אבל הרגישה איך מיום ליום יותר קשה לה. היא גם שמעה את הצחוקים מסביב. בטח שמעה. החברים של הבחור היו נהנים להקניט אותו. "נו, מה שלום הפרארי שלך?" פרארי? צחקה לעצמה. ממש. עם המרחקים שאני עברתי, הפרארי המפונקות האלה היו מתפרקות כבר חמש פעמים.
צייר: ישראל גבירצמן

האיש שלא היה שם

השעון על הקיר הראה אחת בצהריים. עוד ארבע שעות וזהו.
"כולנו נתגעגע אליו.....תמיד ידע איך לטפל בבעיות במהירות וביעילות....אני זוכר שהגעתי לחברה...הוא היה זה שגייס אותי...זוכרים את הטיול לים המלח?....המכרז....". המילים התערבלו לו בראש.
הוא היה בעשרות שתיות פרידה כאלה בעבודה. רק שהפעם זו היתה שתיה לכבודו. לא מעט פעמים הוא היה מאלה שנואמים את נאום ההוקרה לעוזב. תמיד אותן קלישאות. תמיד לסיים מחוייך, מפוייס, ברוח טובה. רק שבחים. גם אם אף אחד לא סבל אותו. ועכשיו...הגיע תורו.
הוא לא הרגיש שום דבר. הוא לא הצליח לגרום לעצמו להרגיש כלום. הוא כל כך רצה להתרגש, אולי להזיל דמעה. לשמוח בשבחים שנאמרים עליו, לצחוק עם הבדיחות הקטנות על חשבונו...אבל כלום.
עוד ארבע שעות.
בזווית העין קלט את אשתו עם הנכדה על הידיים. באו במיוחד. חייך אליהן, למרות שלא רצה בנוכחותן.
הן לא שייכות הנה. זה העולם שלי, לא שלהן.
מה, באמת מחר אני לא צריך להגיע הנה? ומישהו אחר יטפל בעניינים? כאילו לא הייתי מעולם?