כל מיני אנשים נכנסים ויוצאים מעולמי לאורך השנים פרצופים שאני זוכר, וכאלה שלא זו יכולה להיות הקופאית שבמשך שנים היתה אומרת לי שלום בסופר זה יכול להיות השכן עם הכלב הלבן שעבר דירה לפני שנים זה יכול להיות האבא הזה שמת מחיידק טורף לפני 15 שנה ולא באמת הכרתי אותו מעבר ל"שלום שלום" או מישהי שחייכה אלי חיוך שהמיס אותי ונעלמה לה בהמשך הרחוב אנשים שהיו בחיי שנים והיה נראה לי שהם תמיד יהיו שם אנשים שיד המקרה הפגישה בינינו אנשים שמסלול חיי הועיד אותי להכיר או כאלה שהצליחו לגעת בי בצורה שאף אחד אחר לא. היו אנשים שעשו לי רע היו אנשים שעשו לי טוב היו כאלה שאהבתי מאוד היו כאלה שרציתי לרצוח
האנשים האלה, יום אחד נעלמים במפתיע. תמיד זה יהיה במפתיע. אפילו אם הם עוד שם, בסביבה, הם פתאום נעלמים הם כבר לא שם בשבילך לפעמים אתה אפילו לא שם לב לזה ולפעמים אתה מתאבל עליהם שנים
וככל שעובר הזמן, חוזרים אליך לפעמים הפנים שלהם לפעמים הם מופיעים מולך כשאתה פותח את המקרר או באמצע אימון לפעמים כשאתה שומע שיר או בדרך לעבודה לפעמים כלב לבן בשכונה מזכיר לך או איש עם מבטא ספרדי בטלוויזיה ולפעמים ציטוט מספר של אלבר קאמי או נקודה במשחק טניס או תמונה מהופעה של הלהקה ההיא שאתה מאוד אוהב
ואז אתה מבין... שאף אחד לא מיותר כל אחד מהם נמצא איפשהוא אצלך בפנים עמוק מחכה לצוף לך בזיכרון ולפעמים האיש הרע, הוא כבר לא רע ולפעמים האישה המחייכת, דווקא עצובה וכל אחד מהם הוא עוד פיסה קטנה קטנה . במי שאתה במה שהפכת להיות
עמוק במצולות אין שום דבר רק שקט וחושך עמוק במצולות אין אף אחד רק צללים חולפים וכתמי שמש ואובך
עמוק במצולות אתה רק מקווה שהחמצן שלך יספיק לשמור על חייך עמוק במצולות אתה רק מרגיש את המשקל העצום של המים מעליך
עמוק במצולות אתה תוהה אם תצליח לעלות אל פני המים אם אי פעם תחזור אל החיים של ההולכים על שתיים
עמוק במצולות אתה רואה דברים שלא תראה בשום מקום אחר דגי מפלצת נדירים, ואשפת חיים זרוקה אלמוגים חיים וספינה טרופה
עמוק במצולות אתה מרגיש בבית כי שם אתה רק אתה, ולא צריך להיות שום דבר שאתה לא עמוק במצולות אתה אומר לעצמך אולי אני בכלל שייך לפה
עמוק במצולות לא יודעים מה למעלה ומה למטה וגם אם רוצים לא יודעים את הדרך הביתה כי כולם חושבים שמה שצריך זה לצוף אבל לפעמים כל מה שצריך זה יד, חיוך, או חיבוק
שבת של סגר, אין לי כח לעשות יותר מדי. אז במה אמלא את הזמן? נכון. אייגע אתכם בפוסט מוזיקלי טרחני נוסף.
זוכרים שלפני כמה שנים כתבתי פה על תופעה של מילים שונות באותו הלחן? (ברור שאתם זוכרים. זה נקרא "מה, זה שיר אחר?" , באמת, פוסט יוצא מן הכלל). אז עכשיו, אני מרגיש שהתנאים בשלו לפוסט הפוך. מילים שהתפרסמו בלחנים שונים.
כמה מילים על הפוסט. אז ככה, יש המון דוגמאות, ואני לא מתיימר להציג את כולן. זה בעיקר נפוץ לגבי מילים מהתנך או ממסורת ישראל. נפוץ לא מעט גם עבור מילים שנכתבו על ידי משוררים ידועים. אני אביא פה כמה דוגמאות. רובן די ידועות, ואנסה, בשם עצמי כמובן, להחליט איזה לחן טוב יותר. זה כמובן עניין של טעם אישי, ואשמח לפתוח את זה לדיון, אבל לא פחות מהטעם האישי, שווה לשקול כאן באיזה מהמקרים הלחן הולם יותר את רוח המילים.
מה הן המילים אם לא שתיקה תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה. מגדל נופל, הגשר הוא חבר. לעוד גשרים - אותם אתה עובר לשווא.
מה הם הגשרים אם לא עכשיו? עכשיו ועוד עכשיו הוא זמן, הולך ושב על עקבותיו.
מהו הסיפור בילקוטך? מעט מחר, מעט היום, וילדותך. אני מביט, עפר ויהלום, זה מתפורר, וזה מבריק פתאום באור.
מה הן המילים - אם לא לזכור אתמול ועוד אתמול, הזמן שיעבור איתך, תמיד הולכת לפניך שתיקתך.
(משה בן שאול)
את השיר אני מכיר שנים רבות, כמובן. מעולם לא התעכבתי, עד עכשיו, לנסות להבין מה הוא מנסה להגיד.
למעשה, אני לא מסוגל להפריד את המילים מהלחן והשירה (המצויינים!!!) של שלמה ארצי בתקליט "חצות". זה בא אצלי בחבילה אחת.
לאחרונה יצא לי לחשוב קצת על המילה. או יותר נכון, מילים. ערכן, תפקידן בחיינו. "חיים ומוות ביד הלשון" אמר שלמה המלך. כולנו מושפעים מהן, משתמשים בהן כדי לאהוב, לשנוא, לרמות, להשיג, לקדם, לרומם ולהשפיל..
בהקשר הזה, השיר הזה ריתק אותי אליו. הטקסט לא קל, ובכל זאת...מקווה שירדתי לדעת המחבר.
אני אוהב מאוד את דני רובס. אפשר להגיד שגדלתי עליו.
כשהייתי ממש ילד, חזרו ההורים שלי מהופעה של שלמה ארצי וסיפרו לי על הגיטריסט שליווה אותו בהופעה, והיה נורא מצחיק, וגם שר שם איזה שיר והוא שר נורא יפה.
שנתיים מאוחר יותר כבר הוציא הגיטריסט הזה את מסגרות. תקליט שנעלם לו ברעש של מלחמת לבנון וכמעט ולא הושמע. "מסגרות" הוא כיום תקליט מוכר מאוד, בעיקר לחובבי רובס, אבל את תהילתו הוא קנה בעיקר אחרי ההצלחה הגדולה של דני רובס עם "פנים ושמות".
אני מאלה שגילו את "מסגרות" בזמן אמת והתאהבו בו מיד. הרגשתי שמעבר למוזיקה המצויינת, יש פה משהו שונה, שמאוד דיבר אלי. היה בו משה חשוף מאוד. אפילו חשוף עד כאב. גם במילים, גם בלחנים, גם בעיבוד המינימליסטי ובעיקר בשירה. מין בתוליות ועוצמות שקשה לחקות או ליצור בצורה מלאכותית.
וכל ההקדמה הזו למה?
כי במשך הקריירה כתב דני רובס שירים גם לאחרים. חלק מהשירים התפרסמו מאוד (דוגמת "אחת מהבוהמה" של אריק סיני, או "נוסעת בעקבות האהבה" לורדינה כהן, שאליה עוד נחזור, או "תמיד אשה" של פנינה רוזנבלום - שיר שרובס התכחש אליו במשך שנים רבות) .
הרשימה הזו באה לעשות כבוד לכמה שירים של רובס שהתפרסמו, אבל לא יודעים שהוא כתב אותם, או שלא התפרסמו מספיק, וחבל.
אז הנה, יוצאים לדרך.
ראובן ארז - יום ועוד יום (פסטיבל הזמר 1987)
את הפסטיבל הזה ראיתי בטלוויזיה, והוא כלל המון שירים שלא מספיק הוערכו באותו הזמן, אבל בהחלט שירים ראויים.
ראובן ארז, זמר לא ממש מוכר, שלדעתי שמעתי את שמו קודם רק בהקשרים של מוזיקה מזרחית (מה שנקרא היום "ים תיכונית") עלה והתחיל לשיר.
כמי שאוהב את דני רובס (ולא הקשיב לדברי הקריינות שקדמו לשיר) לא היה לי ספק מי הלחין את השיר. טביעת האצבע הרובסית היתה מאוד בולטת פה. השיר עצמו לא הגיע לשום הישג משמעותי, ולדעתי לא הושמע בכלל בהמשך.
מאוחר יותר ביצע גם רובס עצמו את השיר, אבל בעיני, כמו בהרבה מקרים אחרים - הביצוע המקורי הוא העדיף.
השיר מצויין, הביצוע מצויין, ולמי שחובב רובס ולא הכיר - אני שמח להיות זה שמכיר לו את השיר.
נורית גלרון - מה אתה חושב (1984)
האלבום "נגיעה אחת רכה" היה הצלחה מטורפת. נורית גלרון הפציצה בו להיט אחר להיט.
החל משיר הנושא, דרך "השיר שהוא שר לי בגשם","השיר על הארץ", "למדני את השיר הפשוט" ועוד.
באמת, כל שיר פגז. אלבום שמיצב את נורית גלרון גבוה גבוה בסולם הזמרות בישראל. כתף אל כתף ליהודית רביץ.
בין השירים התחבא לו שיר קטן, שזכה להשמעות, אבל לא בסדר גודל של השירים האחרים.
את השיר כתב והלחין יוצר מתחיל (דני מי?) ובעיני הוא יוצא דופן ממש.
אני חושב שזו הפעם הראשונה (אבל ממש לא האחרונה) שדני רובס כותב לאשה.
את זה שדני רובס יודע לכתוב ולהלחין ברגישות אפשר היה לראות כבר ב"מסגרות", אבל לעשות את זה עבור אישה - זה כבר סיפור אחר לגמרי. סיפור שדורש הבנה ובגרות שנדיר למצוא אצל יוצר כל כך צעיר.
מבחינתי - את התקליט הזה הכרתי על בוריו מהרגע שיצא, אבל למרבה הפלא רק לפני מספר שנים גיליתי שדני רובס כתב את השיר הזה. ועד עכשיו זה מפליא אותי. גם בגלל שלא ידעתי, גם בגלל שהלחן הוא כל כך לא רובסי...
ורדינה כהן - הרגע האחרון (1988)
שנת 1988 מוצאת את דני רובס במגמת נסיקה מטורפת, אחרי ששנה קודם הוא הוציא את "פנים ושמות" המצליח.
בשלב זה הוא כבר מספיק מוכר, מספיק מנוסה ויש לו מספיק ביטחון כדי לקחת תחת חסותו את ורדינה כהן ולעשות לה תקליט שלם. ורדינה כהן, ביתו של סולימאן הגדול ונצר למשפחת כהן המזמרת היתה כבר דמות מוכרת בנוף הזמר הישראלי, עם קרייה כזמרת ליווי והופעה בקדמי אירוויזיון.
מהתקליט הזה כולם מכירים את "נוסעת בעקבות האהבה". התקליט כולו היה הצלחה והתפרסמו ממנו עוד שני שירים מצויינים. האחד הוא "מתגעגעת אליך" והשני הוא "הרגע האחרון".
נושא השיר הוא מעניין. שוב כותב דני רובס לאשה, מילים וגם לחן. כמו בכל התקליט.
הפעם הוא מדבר על נושא אהוב עליו מאוד...אהבה אסורה.
הוא התחיל את זה שנה קודם עם "קטע מסוכן" בתקליט פנים ושמות, ובהמשך הקריירה נגע עוד מספר פעמים בנקודה הזו. וכל פעם, משום מה, דווקא מהזווית הנשית של הנבגדת, או הבוגדת (ראו ערך "שחררי אותו" מתוך "בגוף ראשון").
כתמיד - המילים כנות, אמיצות, חודרות.
אריק סיני - עכשיו (1987)
שנת 1987, שנת הפריצה של דני רובס לצמרת אומני ישראל, מצאה את אריק סיני עושה את הדרך ההפוכה.
סיני, שבתחילת שנות השמונים היה אחד מהזמרים המובילים בארץ, עם שורה ארוכה של להיטים, החל לאבד מהצלחתו והשפעתו באמצע שנות השמונים, ונאבק נואשות להישאר בתודעה.
לקראת תקליטו "עכשיו" שיצא בסוף 1987 חיפש אריק סיני כוחות יצירתיים רעננים והגיע לרובס הצעיר.
התקליט כלל שני שירים של רובס. "אחת מהבוהמה" - אחד מהשירים הראשונים בכלל שהלחין רובס, והיה כבר שיר יחסית מוכר בזמן שיצא התקליט, ו"עכשיו" - שיר הנושא של התקליט.
המיוחד בשיר הזה שכאן רובס כתב רק את המילים, בעוד שאת הלחן כתב שאול בן אמיתי.
השיר עצמו מוכר יחסית, אבל מעטים יודעים שדני רובס קשור אליו, אולי בגלל שאין כאן את טביעת האצבע המוזיקלית הכל כך אופיינית לרובס.
הראלה בר - דרך הים (1987)
בשנת 1987 הוציאה הראלה בר את תקליטה השני, ובדיעבד האחרון, "קשה בלילה".
הראלה בר, סומנה כמה שנים קודם כהבטחה גדולה. מעין ממשיכת דרכה של גלי עטרי (בשל גוון קולה הדומה).
היו לה כמה להיטים, אבל לא מספיק כדי ליצור קריירה לאורך זמן.
בתקליט הזה היה לה את הלהיט "טנגו אחרון (סקובידו)", ושני שירים של דני רובס שלא הצליחו.
אסתכן ואומר שזה אחד השירים הפחות מוכרים של דני רובס, ואודה שלא הכרתי אותו בכלל, עד שביצעתי את התחקיר לרשימה הזו. למרות שהשיר לא מוכר בכלל, הרי שאם צלחתם את הפוסט עד הנה, אני ממליץ לכם להקשיב לשיר יפה, רובסי מאוד, בביצוע מצויין.
את המילים, אגב, כתבה רוני ערן.
מזמן לא כתבתי פוסט על מוזיקה. ומה יותר מתאים מהשקט של יום כיפור על מנת להתיישב, לחשוב, לחפש ולכתוב?
אז, פוסט מוזיקלי. על מה?
ברוח היום הזה - על שירים שהמבצעים/כותבים צריכים לדעתי לבקש מאיתנו סליחה על שזכינו לשמוע את היצירות האלה. יצירות שהעולם היה ממשיך להתנהל ממש בסדר גמור גם בלעדיהן, ואולי אפילו היה טוב יותר.
כמה מילים על תהליך הבחירה.
1. זו כמובן רשימה סובייקטיבית לגמרי. אין מה להתווכח. ככה אני חושב. מה שכן - אשמח להצעות נוספות בתגובות.
2. השירים שבחרתי - חלקם הזויים ולא מוכרים. סתם כי בא לי. חלקם לחלוטין מיינסטרימים, וחלק סתם שירים גרועים. אין אחידות בבחירות.
3. מה שהשתדלתי לעשות - זה שהשירים ייצגו איזה תופעה שייצרה שירים גרועים. לא בהכרח עומדים בפני עצמם.
4. לא לשכוח שהרשימה היא הומוריסטית. אז אם אני קצת לועג, קצת בז, קצת מבקר...לקחת בפרופורציה.
5. מעצלנות לשמה - לא העמקתי מאוד בתחקיר. אז אם פספסתי פה ושם בשנה, או בסדר הארועים, תסלחו לי.
אתמול התקלקל לי הוידאו.
אלו שקצת מכירים אותי יודעים שיש לי איזה תחביב כזה, שדי מחייב וידאו תקין, ואיזה כמה שעות טובות בשבוע.
אז כמו כל מכשיר בכלל, ובוודאי מכשירים מכניים עם טכנולוגיה של לפני 30-40 שנה, גם המכשיר הזה הגיע אל קיצו הידוע מראש.
ידידיי, אל תבינו לא נכון - לא הרמתי ידיים כל כך מהר. פתחתי את המכסה, התחלתי לשחק בזיזי הפלסטיק הרבים שבמכשיר, לפרק את ראש הההקלטה, להרכיב מחדש את גלגלי השיניים. נאדה. העסק אבוד, כי דווקא המעגלים החשמליים, ולא הרכיבים המכניים, כשלו. ועל זה רציתי לכתוב היום.
דעו לכם, הדור שלי, כדי לצרוך תרבות, היה צריך לדעת לעשות דברים חוץ מללחוץ Download.
הדור שלי הוא דור הוידאו, קלטות האודיו, מכשירי הפטיפון עם הזרוע והמשקולת, והמחט.
הדור הזה היה צריך לפתח חוש מכני, ולהבין איך פועלים דברים על מנת לשמוע את המוזיקה שלו, ואם צריך - אז מאלתרים. ולדעתי, דור שצריך לעבוד ולהשקיע אנרגיות על מנת להשיג את המוזיקה שלו, לומד להעריך אותה טוב יותר.
אז הנה כמה תמונות אופייניות מחיי ילד של שנות 70-80, ומה היה צריך לדעת פעם על מנת לשמוע מוזיקה (ואיך סלוטייפ ועיפרון קשורים).
ושוב, פוסט מוזיקלי.
הפעם, רעיון שחשבתי עליו כבר לפני כמה שבועות, אבל דיון שהשתתפתי בו השבוע בפייסבוק סיפק לי כמה תובנות, סיפורי רקע וחומרים נוספים שהיו חסרים לי.
אז היום - שירים בזמר העברי ש"השאילו", במוצהר או שלא, שורות וציטוטים מוזיקליים מיצירות מעבר לים.
חלק מהציטוטים האלה ברורים ומובהקים, וחלקם רק מרמזים ויהיו שיטענו "על מה אתה מדבר? זה בכלל לא דומה". בכל אופן - בכל הדוגמאות שאביא הדמיון לטעמי הוא הרבה מעבר למקרי.
אז נתחיל דווקא עם המובן מאליו, אבל אחרי זה מגיעים כמה דברים די פיקנטיים לדעתי.
יש שירים כאלה, שכל כך מוכרים בגרסה המולחנת שלהם, שאנשים כבר לא שמים לב על מה הטקסט מדבר. מכירים? המילים למעלה לקוחות משיר כזה, שנקרא "מותר לומר" ונכתב על ידי נתן אלתרמן.
המילים? פשוטות וחכמות.
אלתרמן מדבר כאן על העתיד, ועל העבר, אבל למה הוא מתכוון בשורה האחרונה ?
אני מודה שכוונת המשורר לא לגמרי ברורה לי, אבל היא מתחברת לאיזו תובנה שקיבלתי עם השנים ש"מותר" להראות רגש, שמותר להתרפק, שכל השכלתנות שלאורה הלכתי כל השנים (ו,אם להודות על האמת, היא גם חלק לא קטן מחיי גם היום) לא באמת שווה הרבה אם אני לא נותן גם לרגש ולאי-רציונל את ביטויו בחיי. אחרת, בשביל מה הכל? הבית הזה, החכם בפשטותו, למעשה מקשר בין שני חלקים של השיר שיוצרים יחד אמירה חכמה מאוד, שאני מאוד מזדהה איתה, ועליה רציתי לדבר
והפעם, עוד פוסט מוזיקלי.
היום בא לי להעלות כאן כמה דוגמאות מעניינות לתופעה שבה לחן אחד בא לידי ביטוי בכמה שירים שונים בשפה העברית.
לשם הבהרה, אני לא מדבר על גרסאות קאבר לשירים לועזיים שתורגמו בצורות שונות, או כאשר הזרם החסידי מאמץ להיטים חילוניים ומחבר להם מילים אחרות. אז למה אני כן מתכוון ?
הנה הדוגמה שלדעתי היא הכי ידועה. יש אי שם(גידי גוב)/תני לי יד (עלי מוהר)
הלחן של יוני רכטר לשיר "יש אי שם" (ששר גידי גוב, שגם כתב את המילים עם אשתו ענת ז"ל) ולשיר "תני לי יד" (ששר עלי מוהר שכתב את המילים, עם ביתו שרון) הוא אותו לחן.
הגרסה של עלי מוהר נכתבה והושרה שנה לאחר הגרסה של גידי גוב. אני אישית מעדיף אותה.
ועכשיו לכמה דוגמאות קצת פחות מוכרות, ולדעתי מאוד מעניינות. ולמה מעניינות? כי בניגוד לדוגמה הראשונה, בכולן מדובר על לחן נפלא, שלא הצליח בפעם הראשונה שפורסם, והוצל משממונו מספר שנים לאחר מכן על ידי טקסט אחר, עיבוד אחר, ומבצע אחר.
טוב, תסלחו לי על הכותרת המסורבלת, אבל אחרי ניסוחים שונים ומשונים, הרגשתי שזה קצת מתנשא מצידי לכתוב שמדובר בשירים נפלאים שיצאו מסרטים מעפנים, או גרועים, או פשוט חסרי חשיבות.
בכל מקרה, זה הנושא.
כמובן שהמון שירים נפלאים יצאו מהקולנוע הישראלי. "הבלדה לשוטר אזולאי", "שיר הפרחה", "מכת שמש", שירי קזבלן כמובן ועוד המון.
כאן ניסיתי להתמקד בשירים שהם ממש נכסי צאן ברזל, ולא כולם בכלל יודעים שהם הגיעו מסרטים, ועוד פחות יודעים מאיזה סרטים. עבור חלק מהשירים זה ממש מפתיע.
אז נתחיל ?
הפעם פוסט שונה, בהשראת מכרה שלי שנוהגת לקבץ לפוסטים בבלוג שלה מיני שירים יפים, תחת מכנה משותף כלשהו.
אז גם לי בא.
ואם כבר, אז למה לא למתי כספי? גאון מוזיקלי, מלחין פורה, ובוודאי המלחין הישראלי המשפיע והטוב ביותר בדורנו (אם לא בכל הזמנים). הבחור הלחין מאות שירים. חלקם מצליחים ומוכרים מאוד, חלקם נשכחים. חלקים חשובים וחלקם זניחים.
אני בחרתי דווקא להביא שירים מוכרים שהרבה אנשים לא מודעים לכך שהוא הלחין אותם. תהנו.
זוכרים את הפוסט האחרון שלי ? הוא דיבר על הקשר בין מקטרת לפייסבוק.
באופן כללי הנושא היה ההבדל בין המציאות לסמלים מייצגים של המציאות, שלפעמים אנחנו טועים ביניהם. כמו אותה מקטרת בציור המפורסם של רנה מגריט. המקטרת עליה הוא מעיד בציור "זו אינה מקטרת".
מבלבל ? אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט הקודם.
ולמה אני חוזר לזה ? כי נתקלתי לאחרונה בשיר יפה מאוד של המשוררת הפינית אווה קילפי.
השיר הזה מתקשר לי יפה לאותו הרעיון.
אני לא חובב אומנות גדול, וידען קטן מאוד בנושאי האומנות הקלאסיים כמו ציור או פיסול. יחד עם זאת, פה ושם יצא לי קצת לראות ולקרוא דברים, ואפילו לאהוב כל מיני יצירות.
ההקדמה זו באה כי רציתי להציג פה יצירה שמעוררת קצת מחשבה. היצירה היא של הצייר רנה מגריט ושם היצירה הוא "בגידת הדימויים".
זו אינה מקטרת
לכאורה, תמונה חסרת ייחוד. ציור ביד מיומנת למדי של מקטרת פשוטה. אין כאן שום דבר יוצא דופן בהיבט הטכני של מלאכת הציור. יחד עם זאת, השורה המאוד לא תמימה "ceci n'est pas une pipe" ("זו אינה מקטרת") נותנת לתמונה הזו מימד נוסף. פילוסופי.