בית בשדה

בית עזוב בשדה ירוק
פעם מישהו השקיע כסף, קנה חומרים, תיכנן, קיבל אישורים, ובנה אותו.

הגיג על הר מסור

כבר הרבה זמן אני רוצה לעשות את המסלול הזה.
שמעתי עליו לפני כמה שנים, אמרו לי שזה מסלול חובה, ו..עד עכשיו לא יצא.
אז שלשום עשיתי מעשה. לקחתי את עצמי לערבה, ישנתי שם לילה, קמתי מוקדם בבוקר, והלכתי לעשות את הר מסור.

טוב, אז מה בעצם הסיפור פה?
אז ככה, העלייה לא מאוד ארוכה, אבל מאוד קשה. תלולה, אפילו מסוכנת. צריך להאחז בכל מיני דברים, ולסמוך מאוד על עצמך ועל שיווי המשקל שלך.

ואז..פתאום, אתה מוצא את עצמך על הפסגה.

והנוף באמת מהמם.

אז ישבתי על הפסגה, התבשמתי קצת מהרגע, ביקשתי משני עוברי אורח אומללים לצלם אותי (לא ככה, ככה!!!, ועכשיו לאורך, ועכשיו לרוחב, ועוד אחד מרחוק, תודה רבה לכם) , והתחלתי את דרכי הלאה במורד הפסגה.

אחרי חמש דקות הליכה, או שש, עצרתי והסתכלתי לאחור לכיוון הפסגה שממנה ירדתי זה עתה.
לא יכולתי שלא להתפעל מהיופי שלה, מהעוצמה של הפסגה הזו על רקע הטבע שמקיף אותה.
אמרתי לעצמי: "וואו, תראה איזו פסגה כבשת".

וגם חשבתי לעצמי שכשהייתי על הפסגה אמנם נהניתי מהנוף סביב, אבל לא ראיתי את הפסגה עצמה. את הפסגה אני רואה רק עכשיו, במבט לאחור. ופתאום מבין על מה טיפסתי, וכמה זה יפה ומרשים. הגובה והנוף הזה.

טוב, אתם מבינים לאן אני חותר, כן?

ממשיכים בדרך דרומה - על הלבד ועל שאיפות וחלומות

בשלב די מוקדם בכתיבת הבלוג מסע הזה החלטתי שהתמונות מהדרך, כמו המקומות שעצרתי בהם, כנראה לא באמת מעניינים מישהו חוץ ממני.
אני יודע איך זה, אין דבר יותר בלתי נסבל ממישהו שטייל וחושב שזה מעניין את כל העולם באיזה מקומות מדהימים הוא היה, ואתם לא. אז..אני אחסוך את זה מכם. רק אגיד שבאמת הייתי במקומות מאוד מיוחדים. בלי תמונות.
אז על מה כן אני כותב? על חוויות ספציפיות, אולי איזו תובנה או שתיים, הגיגים מהדרך (הבאמת ארוכה), וכאלה דברים.

טוב, אז יצאתי מג'קסון (עיר חסרת ייחוד וחסרת כלום. ביזבוז של יום) והמשכתי דרומה ל Natchez הבאמת ציורית על גדות המיסיסיפי (תמונות בפייסבוק) ומשם ללואיזיאנה - ל Lafayette. בירת המיעוט הקג'וני והעיר שהוגדרה פעם כ"עיר השמחה ביותר בארצות הברית". אני מקווה להבין למה...

על הלבד
נשאלתי, ושאלתי את עצמי, על הלבד בטיול הזה. 
אז ככה, באמת שהיו לי כמה רגעים די בודדים פה. כלומר רגעים שבהם הייתי עייף, או שהיה לי יום לא מוצלח מבחינת הטיול, ואמרתי לעצמי "בשביל מה הייתי צריך את זה, וממש ממש בא לי להיות בבית שלי עכשיו".
אבל...הצד השני פה חזק יותר. בעיני.

פוסט דרכים - אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

בממפיס היה נהדר. באמת.

העליתי בפייסבוק שלי תמונות וסרטונים. ראיתי הופעות, הלכתי למועדונים, אפילו נקלעתי להופעה ספונטנית באולפן הקלטות. והכל באיכות הגבוהה ביותר. חוויה מעלפת.

אבל לא על זה הפוסט.

לקראת היציאה מממפיס החל להתגנב לי איזה לחץ מסויים. חוסר שקט.

החלק הראשון של הטיול היה מתוכנן לגמרי, בערים גדולות (נאשוויל, ממפיס), מלונות מסודרים והכל. ואילו החלק הבא בטיול הוא לא נודע , ולא מתוכנן. בכוונה.

עומדים לפני 4-5 ימים של נסיעה בין עיירות קטנות, במסלול שלא לגמרי ברור לי. באזור שיכול להיות גם לא בטוח מבחינת ביטחון אישי.

לא יודע מה יהיה שם, לא יודע אם יהיה שם. לא קבעתי מראש מלונות, וגם הדרך שהאפליקציה מסמנת לי קצת מפוקפקת כך שתיאורטית אני גם יכול להגיע לאנשהוא ולא יהיה לי איפה לישון, או בכלל לא להגיע.. .

לאור כל זה, היה בי איזה דחף "להוריד סיכונים", אולי להישאר עוד לילה בממפיס, ואולי לקצר את הדרך ולהגיע מהר יותר לעיר הגדולה הבאה - ניו אורלינס, על הדרכים הראשיות. 

אבל...נלחמתי בזה.

המשפט המיתולוגי "אם יוצאים לדרך, מגיעים למקומות נפלאים" הדהד לי בראש.

משמע...אם לא אצא מאזור הנוחות, לא יקרו לי דברים מעניינים, ואם לא אקח סיכונים ואצא מאזור הנוחות...הטיול הזה יחמיץ את ייעודו.

אז נשמתי עמוק, ויצאתי לדרכים.

אף אחד לא מיותר

כל מיני אנשים נכנסים ויוצאים מעולמי לאורך השנים
פרצופים שאני זוכר, וכאלה שלא
זו יכולה להיות הקופאית שבמשך שנים היתה אומרת לי שלום בסופר
זה יכול להיות השכן עם הכלב הלבן שעבר דירה לפני שנים
זה יכול להיות האבא הזה שמת מחיידק טורף לפני 15 שנה ולא באמת הכרתי אותו מעבר ל"שלום שלום"
או מישהי שחייכה אלי חיוך שהמיס אותי ונעלמה לה בהמשך הרחוב
אנשים שהיו בחיי שנים והיה נראה לי שהם תמיד יהיו שם
אנשים שיד המקרה הפגישה בינינו
אנשים שמסלול חיי הועיד אותי להכיר
או כאלה שהצליחו לגעת בי בצורה שאף אחד אחר לא.
היו אנשים שעשו לי רע
היו אנשים שעשו לי טוב
היו כאלה שאהבתי מאוד
היו כאלה שרציתי לרצוח

האנשים האלה, יום אחד נעלמים
במפתיע. תמיד זה יהיה במפתיע.
אפילו אם הם עוד שם, בסביבה, הם פתאום נעלמים
הם כבר לא שם בשבילך
לפעמים אתה אפילו לא שם לב לזה
ולפעמים אתה מתאבל עליהם שנים

וככל שעובר הזמן, חוזרים אליך לפעמים הפנים שלהם
לפעמים הם מופיעים מולך כשאתה פותח את המקרר
או באמצע אימון 
לפעמים כשאתה שומע שיר
או בדרך לעבודה
לפעמים כלב לבן בשכונה מזכיר לך
או איש עם מבטא ספרדי בטלוויזיה
ולפעמים ציטוט מספר של אלבר קאמי
או נקודה במשחק טניס
או תמונה מהופעה של הלהקה ההיא שאתה מאוד אוהב

ואז אתה מבין...
שאף אחד לא מיותר
כל אחד מהם נמצא איפשהוא אצלך בפנים
עמוק
מחכה לצוף לך בזיכרון
ולפעמים האיש הרע, הוא כבר לא רע
ולפעמים האישה המחייכת, דווקא עצובה
וכל אחד מהם הוא עוד פיסה קטנה קטנה .
במי שאתה
במה שהפכת להיות

שֶׁקֶט

יֵשׁ לִי רַעַשׁ בָּרֹאשׁ
וְהוּא אוֹמֵר לִי ש
אֵין לִי זְמַן

יֵשׁ לִי רַעַשׁ בָּרֹאשׁ
וְהוּא אוֹמֵר לִי ש
אֲנִי לֹא בַּמָּקוֹם הַנָּכוֹן
(וְאוּלַי אֲנִי כֵּן)

יֵשׁ לִי רַעַשׁ בָּרֹאשׁ
וְהוּא אוֹמֵר לִי ש
אֲנִי טוֹעֶה
(אֲבָל אוּלַי אֲנִי צוֹדֵק)

יֵשׁ לִי רַעַשׁ בָּרֹאשׁ
וְהוּא אוֹמֵר לִי ש
אֲנִי שׁוֹכֵחַ מָה נָכוֹן

יֵשׁ לִי רַעַשׁ בָּרֹאשׁ

יֵשׁ לִי רַעַשׁ כְּשֶׁאֲנִי עֵר
וְיֵשׁ לִי רַעַשׁ כְּשֶׁאֲנִי יָשֵׁן

וְאִם אֲנִי מוֹצֵא אֶת עַצְמִי
אֵיזֶה יוֹם
כָּכָה בְּמִקְרֶה
בַּמָּקוֹם שֶׁלִּי
אָז יֶשׁ לִי שֶׁקֶט 

וְאָז הַרְבֵּה רַעַשׁ

הגיג מסע: שינויי מזג האוויר (בפלורידה)

רצה המקרה ומצאתי את עצמי בסוף השבוע הזה נוסע שעות ארוכות בפלורידה.
איך קרה? נסיעת עבודה שהתארכה מעבר לצפוי, פגישות שהתווספו, ומפה לשם - אני חוזר רק אחרי סופהשבוע.

אמרתי לעצמי...אם כבר, אז כבר. 
נכון תיכננתי טיול גדול לארה"ב? (כן)
נכון דחיתי אותו בגלל קורונה וכאלה? (כן)
נכון שאני כבר באזור שתיכננתי לטייל בו? (בערך)
אז בבקשה - אני לוקח רכב שכור ועושה את הדרך מטלהאסי למיאמי ביומיים (משהו כמו 550 מייל). נסיעת דרכים. כמו שאני אוהב.

והנה, אני נוסע לי הבוקר מטאמפה לכיוון מיאמי, נהנה מהחופים ומהים שמקיף אותי, ומולי אני רואה מחזה מרהיב. שכבת עננים קודרים שמכסה את השמיים, מעל הים....מה אני אגיד? כל כך התלהבתי מהתמונה שהייתי צריך כמה שניות כדי להבין את המשמעות...

תוך דקה מצאתי את עצמי באפלה גמורה. גשם שלא מאפשר לראות מטר קדימה.

התחלתי לקלל את העולם ואת החיים בכלל ולמה הסכמתי להישאר סופשבוע. הגשם היה כל כך חזק שנראה שלעולם לא אצליח להשלים את שארית הדרך, וגם ככה...הלך היום. אצטרך להישאר בחדר במלון ולחכות לטיסה מחר.

אחרי כעשר דקות של נסיעה איטית, על סף העצירה,  פתאום...בבת אחת, יצאתי מזה. משכבת העננים הזו. פתאום, כאילו לא קרה כלום, השמש זרחה, השמיים היו כחולים, אף ענן שחור לא נראה ברקע. יום יפהפה!!!

ואז עלתה בי הארה קטנה.

כשאתה בתוך הסערה - אתה מוקף מים, גשם, ורוחות. אתה לא יכול לראות החוצה.
אתה לא יכול לראות שמעבר למסך הסערה מחכה יום יפה. אתה נמצא בתוך הסערה, ונדמה לך שכל העולם גשום, סוער וחורש רעות. אבל זה ממש לא המצב. פשוט קשה לראות החוצה כשאתה בתוך סערה.. אבל היא פתאום תיגמר. כי סערות זה דבר שחולף.

וכשאתה מחוץ לסערה, אתה כן יכול לראות קדימה, לתכנן את דרכך, לראות את האופק, ולהתכונן ליום יפה.

זהו. הגיג.
יצאתי מעודד.

מחשבות ליום כיפור 2021

אני אוהב את יום כיפור.
אני חילוני מוחלט. אין לו שום משמעות דתית מבחינתי.
אבל יש בו משהו שקשה לי להגדיר.

ראשית, השקט. כולם עוצרים מלכת. אני אפילו די שמח שגם הטלוויזה לא משדרת. אני, עם עצמי ועם המשפחה.
בלי ש"צריך" לעשות משהו. לא "צריך" ללכת לשום מקום, לא "צריך" להרים טלפון לאף אחד, לא "צריך" לעשות סידורים, ביקורים, ספורט, עבודה. כלום. לא "צריך" כלום. אני חופשי לעשות דברים שאני לא "צריך", אלא דברים שאני רוצה.
מצד שני - יש בכל זאת משהו רוחני בעניין הזה של חשבון נפש. משהו שאני מתחבר אליו, ושגורם לי להרהר בדברים, לבחון את עצמי.

ביום כיפור יש גם את העניין הזה של לבקש סליחה. 
אף פעם לא הבנתי אם זה בין אדם לחברו, או בין אדם למקום. בכל מקרה - מאחר ואני לא מאמין גדול במקום, אני חושב שהסליחות צריכות להיות כלפי עצמי. כל השאר יסתדר מאליו אחרי זה.
ועל זה רציתי לדבר

כביסה

מִכְנְסֵי הִתְעַמְּלוּת, חֻלְצוֹת נְקִיּוֹת

תַּחְתּוֹנִים, גַּרְבַּיִם, גּוּפִיּוֹת עֲנָקִיּוֹת

סְדִינִים יְשָׁנִים שֶׁקִּבַּלְנוּ לַחֲתֻנָּה

מַגָּבוֹת שֶׁקָּנִינוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה

חֻלְצָה עִם קְרָעִים וְכֶתֶם רָטֹב

שֶׁפַּעַם נִרְאֵיתִי בָּהּ מַמָּשׁ מַמָּשׁ טוֹב

צִפָּה לַכָּרִית עִם עִטּוּר מְפֹרָק

שֶׁהָיְתָה פַּעַם חֵלֶק מִסֵּט יְרַקְרַק

חֻלְצַת צַוָּארוֹן עִם כַּפְתּוֹר חָסֵר

מִכְנָסַיִם יָפִים עִם חוּט סוֹרֵר

לְאֵלּוּ הַיּוֹם יֵשׁ פָּחוֹת דְּרִישָׁה

הַזְּמַנִּים הִשְׁתַּנּוּ, הַתְּקוּפָה קָשָׁה

וַאֲנִי עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ לַיָּד

כָּל פְּרִיט לְבוּשׁ, אֶחָד אֶחָד

וַאֲנִי מְנַסֶּה לְהָכִיל אֶת הַכֹּל

עַל חֶבֶל תְּלִיָּה פָּשׁוּט וְזוֹל

וּכְשֶׁהַכֹּל מִסְתַּיֵּם, מְסֻדָּר וּמָתוּחַ

אֲנִי מַרְגִּישׁ פִּתְאוֹם שֶׁאֶפְשָׁר קְצָת לָנוּחַ

הַכֹּל מִתְנוֹפֵף, מִתְיַבֵּשׁ לוֹ בְּלִי קוֹל

הַחֶבֶל הִצְלִיחַ לָשֵׂאת אֶת הַכֹּל

(ותודה ליורם סימן-טוב על העזרה בניקוד)

האיש החכם בעולם

האיש החכם בעולם ישב במשרדו
האיש החכם בעולם ישב לו לבדו
כשאתה הכי חכם
אתה יודע יותר מכולם
כשאתה הכי חכם
אתה לא טועה לעולם

האיש החכם בעולם ניסה להבין מה השתבש
מה קרה לו שם בדרך, שזה כל מה שיש
הרי מילדות ידעו שהוא גאון
וכל מה שעשה דפק כמו שעון
ובמוחו האנליטי הרי הכל כה חד
והרי הוא יודע יותר טוב מכל אחד

הוא היה אמור לפתח טילים
הוא היה אמור לקטוף לו פרסים
ואם לא לזכות בפרס נובל
אז מינימום לקבל איזה פרס ישראל

האיש החכם לא נהנה מעולם
הוא חכם מכדי לחוש פרח או ים
להכל מסביבו צידוק הגיוני
או נוסחה חכמה, או הסבר גאוני

אבל פרח או שמש, או חיוך משובה
או מראה של אישה בזרועות אהובה
דברים קטנים, תחושות נפלאות
את אלה אינו יכול כלל לראות

רגעים של טפשות, השתטות במסיבה
לשיר בקול רם, לצחוק בלי סיבה
תשוקה לוהטת, או חיבוק של חבר
האיש החכם הוא בעצם עיוור

ישב לו האיש החכם בגפו
ולא ראה מעבר לקצה אפו
ניהל וסידר וידע בחכמה
ולא מצא לעצמו נחמה

כשאדם עומד ליד נמלים

כשאדם עומד ליד נמלים
הן לא מבינות שיש לידן
אדם
הן לא יכולות להבין מה זה
הדבר הגדול הזה שנמצא לצידן

הן רואות סוליה
ולפעמים אפילו נעל
הן שומעות קולות
שנשמעים להן יותר כרעם

הן ממשיכות בעמל יומן
כאילו כלום לא קרה
הן בכלל לא חושבות,
ממשיכות בשגרה

כשאדם עומד ליד נמלים
הן לא רואות שום דבר נעלה
הן רק רוצות שהנעל
לא תפריע להן לסחוב את העלה

נהר

 "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. זה לא יהיה אותו הנהר ולא אותו האדם."(הרקליטוס)

איפה זה היה? אני בטוח שזה אמור להיות קרוב פה איפשהו.
הנשימות נעשו כבדות יותר ויותר. היה חם מאוד, ואני כבר מזמן לא ילד. זכרתי את המסלול הזה כהרבה יותר קל. אפילו קליל.
ופתאום...עליות, ירידות, עצים נופלים שחוסמים את הדרך, והגבעה הקטנה הזו? בטוח שהיא היתה פה כשטיילתי פה בפעם שעברה? לפני 30 שנה? לא זכור לי משהו כזה. אני בכלל במקום הנכון? הכל היה אז הרבה יותר "מישורי" מהיום...

בכלל, מה עבר לי בראש כשהחלטתי לצאת לטיול לבד בטבע באמצע הקיץ?

הכל התחיל לפני כמה שבועות...

שנת קורונה, הכל נעצר, תחושה של חוסר תוחלת וחוסר עניין כללי במה שקורה, ואיזו עצירה בחיים בהמתנה ל..השד יודע מה.  מין תקופה שכזו.

תמיד הולכת לפניך שתיקתך - על כוחן של המילים

מה הן המילים אם לא שתיקה
תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה.
מגדל נופל, הגשר הוא חבר.
לעוד גשרים - אותם אתה עובר לשווא.

מה הם הגשרים אם לא עכשיו?
עכשיו ועוד עכשיו
הוא זמן, הולך ושב
על עקבותיו.

מהו הסיפור בילקוטך?
מעט מחר, מעט היום, וילדותך.
אני מביט, עפר ויהלום,
זה מתפורר, וזה מבריק פתאום באור.

מה הן המילים - אם לא לזכור
אתמול ועוד אתמול, הזמן שיעבור איתך,
תמיד הולכת לפניך שתיקתך. 

(משה בן שאול) 

את השיר אני מכיר שנים רבות, כמובן. מעולם לא התעכבתי, עד עכשיו, לנסות להבין מה הוא מנסה להגיד.

למעשה, אני לא מסוגל להפריד את המילים מהלחן והשירה (המצויינים!!!) של שלמה ארצי בתקליט "חצות". זה בא אצלי בחבילה אחת. 

לאחרונה יצא לי לחשוב קצת על המילה. או יותר נכון, מילים. ערכן, תפקידן בחיינו. "חיים ומוות ביד הלשון" אמר שלמה המלך. כולנו מושפעים מהן, משתמשים בהן כדי לאהוב, לשנוא, לרמות, להשיג, לקדם, לרומם ולהשפיל..

בהקשר הזה, השיר הזה ריתק אותי אליו. הטקסט לא קל, ובכל זאת...מקווה שירדתי לדעת המחבר. 

ופתאום...חמישים

טוב, זה הגיע. אני בן חמישים. זה ממש מעבר לפינה. מחר, ליתר דיוק.

הייתי רוצה להגיד שזה עובר לידי. מעל הראש. "זה רק עוד יום בחיים" כמו שאמרו לי כמה אנשים. אבל זה לא.
איכשהו, זו מין עננה כבדה שמרחפת לי מעל הראש בחודשים האחרונים. אני מתייחס לקידומת חמש אחרת מהפעמים הקודמות שהחלפתי קידומת, משום מה.

תמיד שאלו אותי..."מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?". 

זו מין שאלה כזו ששואלים. גם בגיל חמש, גם בגיל עשרים וחמש, וגם בגיל ארבעים. בגיל חמישים כבר לא. כי אני כבר גדול.
בינינו? אני עדיין לא בטוח מה אני רוצה לעשות.
ואני שואל את עצמי...מה אני רוצה לאחל לעצמי בגיל חמישים? מה באמת אני רוצה להיות כשאהיה גדול? 

פעם אמר לי מישהו משפט שהולך בערך ככה....
"כשאתה ילד אתה בונה מגדל קוביות גבוה גבוה, ובכל שנה שעוברת...אתה מוריד קומה".
משהו שבא להגיד שהשאיפות שלך והאפשרויות שלך הולכות וקטנות עם הגיל, וכנראה בעצם מתאימות את עצמן למידותיך.
האמנם?

עייפות

הוא ידע שהוא עייף. הוא ידע שהוא צריך לישון.
זה משהו שהצטבר אצלו כבר כמה ימים. שינה גרועה, עם דפוס קבוע.
התהפכות במיטה, הרדמות בסביבות חצות, התעוררות בסביבות שלוש, ארבע בבוקר. מאבק כושל לנסות שלא לצאת מהשינה, הגוף נלחם במוח, מנסה להכניע אותו, לעייף אותו, לכפות עליו לחזור לשינה, מלחמה אבודה מראש. התהפכויות, קימות, מעבר מקום, חזרה, ולבסוף הוא נרדם. אחרי שעה, לפעמים שעתיים, רק כדי לקום בשש בבוקר לעוד יום.

והנה, שוב שעת השינה.
העיניים נעצמות, אבל מבפנים כבר מורגשת הדריכות. החשש הזה מעוד לילה מתסכל. לילה שאחריו מחכה לו יום נוסף של עייפות, המאבק לישון. מאבק בעצמו. בלי סיכוי לנצח.
לא לחשוב. לא לחשוב. פשוט עצום עיניים ותן לטבע להשתלט.
אבל הנה זה מתחיל לטפטף...

אל תגלו לי

לאותם אנשים שאומרים
"תשמע, אני חייב להגיד לך ש...".
לאותם צדקנים של
"אני לא מסוגל לשקר, אני אומר את מה שאני חושב"
או אותם חברים ש "עושים את זה לטובתי".
פשוט תסתמו. תעשו לי טובה. תשמרו את זה לעצמכם.

כי אני
האבא הכי טוב בעולם
בעל מתחשב ואיש משפחה למופת
וחתיך הורס
וכל בדיחה שלי היא שוס
אני גם שנון, ואינטליגנטי
ובכלל,
אני מתנת אלוהים למין האנושי, והנשי בפרט

עוד לא היה כדורסלן כמוני. הייתי יכול להיות ג'ורדן
אלא אם כן הייתי בוחר לשחק טניס.
ופרופסור. ברור. פרס נובל, אם רק הייתי מחליט.
תנו לי שבוע, ואצייר את המונה ליזה
תני לי חודש ואפסל כמו רודן

אני משווק מבריק, מנהל נערץ, וכולם אוהבים אותי. כולם.
וכתיבה? הרי אם רק ארצה אכתוב כאן ספר שישנה את העולם.
וזמר... אוהו. איזה קול שיש לי. רק קצת אימון וכוונון
באמת, בסך הכל...אין עלי

אז אולי הגזמתי בחלק ממש קטן. ואולי אני בכלל אדיוט פתטי.

אבל אתם. אל תגלו לי. מי ביקש מכם בכלל?

Route 66: מברסטוב לוויליאמס

זהו, יצאתי לדרך. זה היה אתמול (יום רביעי) אבל נראה לי כבר ממש מזמן. את היום הראשון אחסוך מכם. זה יום של הגעה ליעד היציאה. טיסות, תורים, פקקים בכבישים, עייפות נוראה ובגדול....רע הכרחי על מנת להתחיל בטיול.
אומר רק שנחתתי בל"א, יצאתי מהעיר כ 4 שעות לאחר הנחיתה (תורים בשדה התעופה, פקקים ומה לא) ונסעתי כל עוד רוח בי ליעד הראשון. עיירה קטנה ומנומנמת בשם ברסטוב. נתחיל את הסיפור מפה.

אז מה בעצם אני מחפש שם

חברי לפייסבוק כבר עודכנו שהחלטתי להגשים חלום. דבר שחלמתי עליו כבר כמה שנים ואפילו כתבתי עליו כאן. באחד מהפוסטים הראשונים שלי. מסע דרכים בדרך 66 המיתולוגית בארה"ב לאורך דרכים ישנות ועיירות אמריקאיות אותנטיות. לבדי. אני, עם עצמי. לפני כשבועיים החלטתי שהשנה אני הולך על זה. ומאז כל כולי רק מצפה לצאת כבר לדרך.

תופעה שלא יכולתי להתעלם ממנה היא תגובת אנשים כשאני מספר להם על הנסיעה המתוכננת.
רובם מפרגנים, כמובן. "באמת כל הכבוד", "איזה כיף לך", "הלואי שיכלתי להצטרף אליך".
בדרך כלל השאלה הראשונה היא "ואשתך בסדר עם זה?". אז האמת שלא לגמרי. כלומר, היא מפרגנת ומבינה שאם זה החלום שלי, אז קדימה. תגשים אותו כשאתה יכול. אבל בעיניים שלה, ושל אחרים, אני רואה את השאלה. למה אתה נוסע? ולמה חשוב לך שזה יהיה לבד? מה אתה מחפש שם בעצם, כל כך הרבה ימים?

שאלה טובה. ואני מנסה לענות עליה. קודם כל לעצמי.

הציור מתוך "עכשיו הנסיעה" מאת יחזקאל רחמים

מותר לומר למוח - הרף

מה יש לי עוד? 
מה עוד היה לי? 
מותר להיות סנטימנטלי

יש שירים כאלה, שכל כך מוכרים בגרסה המולחנת שלהם, שאנשים כבר לא שמים לב על מה הטקסט מדבר. מכירים? המילים למעלה לקוחות משיר כזה, שנקרא "מותר לומר" ונכתב על ידי נתן אלתרמן.
המילים? פשוטות וחכמות.
אלתרמן מדבר כאן על העתיד, ועל העבר, אבל למה הוא מתכוון בשורה האחרונה ?
אני מודה שכוונת המשורר לא לגמרי ברורה לי, אבל היא מתחברת לאיזו תובנה שקיבלתי עם השנים ש"מותר" להראות רגש, שמותר להתרפק, שכל השכלתנות שלאורה הלכתי כל השנים (ו,אם להודות על האמת, היא גם חלק לא קטן מחיי גם היום) לא באמת שווה הרבה אם אני לא נותן גם לרגש ולאי-רציונל את ביטויו בחיי. אחרת, בשביל מה הכל?

הבית הזה, החכם בפשטותו, למעשה מקשר בין שני חלקים של השיר שיוצרים יחד אמירה חכמה מאוד, שאני מאוד מזדהה איתה, ועליה רציתי לדבר

Sketch by Duane Eells, 2011

המקטרת ואווה קילפי. פוסט המשך קצרצר

זוכרים את הפוסט האחרון שלי ? הוא דיבר על הקשר בין מקטרת לפייסבוק.
באופן כללי הנושא היה ההבדל בין המציאות לסמלים מייצגים של המציאות, שלפעמים אנחנו טועים ביניהם. כמו אותה מקטרת בציור המפורסם של רנה מגריט. המקטרת עליה הוא מעיד בציור "זו אינה מקטרת".

מבלבל ? אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט הקודם.
ולמה אני חוזר לזה ? כי נתקלתי לאחרונה בשיר יפה מאוד של המשוררת הפינית אווה קילפי.
השיר הזה מתקשר לי יפה לאותו הרעיון.