‏הצגת רשומות עם תוויות שכונה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שכונה. הצג את כל הרשומות

אין לו מושג

הוּא לֹא מֵבִין אֵיךְ זֶה עוֹבֵד
לָמָּה אֲנָשִׁים אוֹמְרִים דְּבָרִים
שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁהֵם לֹא נְכוֹנִים
וְכֻלָּם מְשַׂחֲקִים אֵיזֶה מִּשְׂחָק
שֶׁרַק הוּא לֹא מֵבִין אֵיךְ לְשַׂחֵק.

הוּא יוֹדֵעַ רַק מָה נָכוֹן וּמָה לֹא
הוּא לֹא מֵבִין מָה "כְּדַאי לוֹ לְהַגִּיד"
וּמָה "צָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ"
וְשֶׁיֵּשׁ יְעָדִים, וּמְגַמּוֹת, וּמְכִירוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת
הוּא לֹא מֵבִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹנוּס, וְיֵשׁ בִּצּוּעִים
וְשֶׁאֱמֶת זֶה דָּבָר גָּמִישׁ

הוּא יוֹדֵעַ מְעַט מְאוֹד
הוּא רַק יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ שֶׁמֶשׁ בַּחוּץ
וְיֵשׁ יָם, וְהַר, וְעֵמֶק, וּמְדַבֵּר
וּמוּזִיקָה. כָּזוֹ שֶׁנִּכְנֶסֶת לוֹ לַלֵּב.
וְשֶׁבַּחוּץ יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהוּא אוֹהֵב



בית בשדה

בית עזוב בשדה ירוק
פעם מישהו השקיע כסף, קנה חומרים, תיכנן, קיבל אישורים, ובנה אותו.

הגיג על הר מסור

כבר הרבה זמן אני רוצה לעשות את המסלול הזה.
שמעתי עליו לפני כמה שנים, אמרו לי שזה מסלול חובה, ו..עד עכשיו לא יצא.
אז שלשום עשיתי מעשה. לקחתי את עצמי לערבה, ישנתי שם לילה, קמתי מוקדם בבוקר, והלכתי לעשות את הר מסור.

טוב, אז מה בעצם הסיפור פה?
אז ככה, העלייה לא מאוד ארוכה, אבל מאוד קשה. תלולה, אפילו מסוכנת. צריך להאחז בכל מיני דברים, ולסמוך מאוד על עצמך ועל שיווי המשקל שלך.

ואז..פתאום, אתה מוצא את עצמך על הפסגה.
והנוף באמת מהמם.

אז ישבתי על הפסגה, התבשמתי קצת מהרגע, ביקשתי משני עוברי אורח אומללים לצלם אותי (לא ככה, ככה!!!, ועכשיו לאורך, ועכשיו לרוחב, ועוד אחד מרחוק, תודה רבה לכם) , והתחלתי את דרכי הלאה במורד הפסגה.

אחרי חמש דקות הליכה, או שש, עצרתי והסתכלתי לאחור לכיוון הפסגה שממנה ירדתי זה עתה.
לא יכולתי שלא להתפעל מהיופי שלה, מהעוצמה של הפסגה הזו על רקע הטבע שמקיף אותה.
אמרתי לעצמי: "וואו, תראה איזו פסגה כבשת".


וגם חשבתי לעצמי שכשהייתי על הפסגה אמנם נהניתי מהנוף סביב, אבל לא ראיתי את הפסגה עצמה. את הפסגה אני רואה רק עכשיו, במבט לאחור. ופתאום מבין על מה טיפסתי, וכמה זה יפה ומרשים. הגובה והנוף הזה.

טוב, אתם מבינים לאן אני חותר, כן?

בחזרה לשגרה

זהו. הגעתי הביתה.

העדרות ארוכה, שלושה שבועות לבד לבד.
זה אולי לא נשמע הרבה, אבל לי זה הרגיש הרבה. 
האמת שבעבר תקופה כזו היתה עוברת לי יותר בקלות. הפעם זה הרגיש לי הרבה. מכל מיני סיבות.
ועכשיו...שגרה. עבודה, פקקים, נסיעת חו"ל לפה או לשם, אימון כושר, קצת מוזיקה, הרבה משפחה.
וזה מעלה שאלות.

ראשית, הטיול הזה היה לי בראש כמה שנים, ותמיד צבע את השגרה האפורה שלי במין צבע ורדרד ואופטימי. "הנה, יש טיול גדול באופק, הרפתקאה. עוד חודש, חודשיים, חצי שנה..."
ועכשיו מה?

בלוג דרכים - סוף הטיול שלי לדרום ארצות הברית

 אז הטיול הסתיים. 11 יום בדרכים, לבד לגמרי. חלק מהזמן בערים גדולות שכנראה לא יתאפשר לי להגיע אליהן בדרך אחרת, וחלק מהזמן בחורים נידחים.

קשה להאמין שזה כבר מאחורי. חשבתי על הטיול הזה כמה שנים. והנה, זה נגמר.
ומה נשאר לי מהטיול הזה? או, זה הנושא של הפוסט.

אז מה באמת נשאר מטיול כזה?


ניו אורלינס - ערים, עיירות, ומה שביניהן

 אז הגעתי לניו אורלינס. לפני יומיים כבר, האמת.

מה אגיד לכם? כלום. על ניו אורלינס אתם יודעים, או יכולים לקרוא. תמונות לא חסרות.
עיר יפהפיה, צבעונית, מלאת שמחת חיים ומוזיקה. ארכיטקטורה מהממת, נהר המיסיסיפי, אוכל קיג'וני, תרבות קריאולית.
כיף.
אז בואו נתקדם ואספר לכם למה אני מתחרט שהקדשתי לניו אורלינס 3 ימים.

בדרך לניו אורלינס - זה לא טיול, זו חוויה

טוב, אז כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, לא אלאה אתכם פה בהרבה תמונות ובשמות של מקומות שהייתי בהם. מי שרוצה תמיד יכול לראות מה אני מעלה בפייסבוק. הבלוג-מסע הוא בשביל המחשבות שלי.

בקצרה...עברתי את נאצ'ז מיסיסיפי, עברתי ללאפאייט לואיזיאנה, ואני מתקרב לסוף הדרך במסע, בניו אורלינס.
ובכל זאת תמונה, שקשורה לנושא הפוסט.


בתמונות מעגל מוזיקאים חובבים שמתכנסים אחת לשבוע בלאפייט ומנגנים מוזיקה קייג'ונית מסורתית.
נכחתי במעגל הנגינה של השבוע, הכרתי אנשים מקומיים, אכלתי אוכל קייגו'ני, וחשוב לציין - המעגל הזה קרה מתחת לחדר ששכרתי, בסלון ה Blue Moon בלאפייט. בעצם הלכתי לישון בסביבות 11 וחצי בלילה שמתחתי עדיין מוזיקה חיה, קולות צהלה וריקודים, ואווירה כפרית שמחה.

ממשיכים בדרך דרומה - על הלבד ועל שאיפות וחלומות

בשלב די מוקדם בכתיבת הבלוג מסע הזה החלטתי שהתמונות מהדרך, כמו המקומות שעצרתי בהם, כנראה לא באמת מעניינים מישהו חוץ ממני.
אני יודע איך זה, אין דבר יותר בלתי נסבל ממישהו שטייל וחושב שזה מעניין את כל העולם באיזה מקומות מדהימים הוא היה, ואתם לא. אז..אני אחסוך את זה מכם. רק אגיד שבאמת הייתי במקומות מאוד מיוחדים. בלי תמונות.
אז על מה כן אני כותב? על חוויות ספציפיות, אולי איזו תובנה או שתיים, הגיגים מהדרך (הבאמת ארוכה), וכאלה דברים.

טוב, אז יצאתי מג'קסון (עיר חסרת ייחוד וחסרת כלום. ביזבוז של יום) והמשכתי דרומה ל Natchez הבאמת ציורית על גדות המיסיסיפי (תמונות בפייסבוק) ומשם ללואיזיאנה - ל Lafayette. בירת המיעוט הקג'וני והעיר שהוגדרה פעם כ"עיר השמחה ביותר בארצות הברית". אני מקווה להבין למה...

על הלבד
נשאלתי, ושאלתי את עצמי, על הלבד בטיול הזה. 
אז ככה, באמת שהיו לי כמה רגעים די בודדים פה. כלומר רגעים שבהם הייתי עייף, או שהיה לי יום לא מוצלח מבחינת הטיול, ואמרתי לעצמי "בשביל מה הייתי צריך את זה, וממש ממש בא לי להיות בבית שלי עכשיו".
אבל...הצד השני פה חזק יותר. בעיני.

פוסט דרכים - אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

בממפיס היה נהדר. באמת.
העליתי בפייסבוק שלי תמונות וסרטונים. ראיתי הופעות, הלכתי למועדונים, אפילו נקלעתי להופעה ספונטנית באולפן הקלטות. והכל באיכות הגבוהה ביותר. חוויה מעלפת.

אבל לא על זה הפוסט.

לקראת היציאה מממפיס החל להתגנב לי איזה לחץ מסויים. חוסר שקט.
החלק הראשון של הטיול היה מתוכנן לגמרי, בערים גדולות (נאשוויל, ממפיס), מלונות מסודרים והכל. ואילו החלק הבא בטיול הוא לא נודע , ולא מתוכנן. בכוונה.
עומדים לפני 4-5 ימים של נסיעה בין עיירות קטנות, במסלול שלא לגמרי ברור לי. באזור שיכול להיות גם לא בטוח מבחינת ביטחון אישי.
לא יודע מה יהיה שם, לא יודע אם יהיה שם. לא קבעתי מראש מלונות, וגם הדרך שהאפליקציה מסמנת לי קצת מפוקפקת כך שתיאורטית אני גם יכול להגיע לאנשהוא ולא יהיה לי איפה לישון, או בכלל לא להגיע.. .
לאור כל זה, היה בי איזה דחף "להוריד סיכונים", אולי להישאר עוד לילה בממפיס, ואולי לקצר את הדרך ולהגיע מהר יותר לעיר הגדולה הבאה - ניו אורלינס, על הדרכים הראשיות. 
אבל...נלחמתי בזה.
המשפט המיתולוגי "אם יוצאים לדרך, מגיעים למקומות נפלאים" הדהד לי בראש.
משמע...אם לא אצא מאזור הנוחות, לא יקרו לי דברים מעניינים, ואם לא אקח סיכונים ואצא מאזור הנוחות...הטיול הזה יחמיץ את ייעודו.
אז נשמתי עמוק, ויצאתי לדרכים.

נאשוויל - התחנה הראשונה

ובכן, בשעה טובה התחלתי את המסע 
יצא ככה שאני מתחיל דווקא במקום שלא מאפיין את המטרות של שאר הדרך.
נאשוויל זה מוזיקת קאנטרי. זה נחמד, אבל מעולם לא היה כוס התה שלי.
אני יותר מחכה לחלקים של הבלוז והג'ז בהמשך הדרך.
אבל...אל תתנו לי לבכות יותר מדי. 
נאשוויל, כן? מוזיקה, מועדונים, ברביקיו...

The Great River Road - מוזיקה והיסטוריה לאורך המיסיסיפי

פעם, לפני המון שנים (שש, אם לדייק) הגשמתי חלום.

עליתי על מטוס, ונסעתי לטייל לבד במסלול שחלמתי לעשות בדרך 66 בארה"ב (route 66).
אפילו חלקתי את חוויותי פה בבלוג.
כשסיימתי את הטיול ההוא, חייכתי לעצמי בסיפוק. הייתי די גאה בעצמי שהעזתי, והתעקשתי לקחת לעצמי ככה זמן באמצע החיים. בין המשפחה לעבודה. וללכת לעשות משהו שאני באמת רוצה.
אחד מהלקחים שלי מהטיול ההוא..זה שהעולם לא לא מתמוטט בלעדי.
באמת שלא קרה כלום. בעבודה הסתדרו, המשפחה לא התפרקה, ואפילו חשבון הבנק שלי לא ממש ניזוק.
היה לי ברור שאחזור על זה ביום מהימים.

לא חלמתי שיעברו 6 שנים עד הפעם הבאה.
האמת שהמחשבה על הטיול הבא התחילה לדגדג לי לפני כ 3 שנים.
זוגתי ואני הלכנו לראות סרט. סרט שהצליח מאוד ואפילו זכה באוסקר. "הספר הירוק".

הסרט מתרחש בתחילת המאה ה 20, על רקע האפליה הגזעית בארה"ב, ומדבר על פסנתרן שחור מניו יורק שעורך מסע קונצרטים במדינות הדרום הגזעניות והעניות, מלווה בנהג ושומר ראש איטלקי.
הסרט עצמו מצויין, והוא מלווה בנופי מדינות הדרום. 
כשראיתי אותו היה לי ברור - זה היעד הבא שלי. דרום ארה"ב. העוני, הגזענות, העבדות, ובעיקר - המוזיקה השחורה.
ואפילו, מה אתם יודעים - קיים מסלול שנקרא "the great river road"  לאורך המיסיסיפי.


אף אחד לא מיותר

כל מיני אנשים נכנסים ויוצאים מעולמי לאורך השנים
פרצופים שאני זוכר, וכאלה שלא
זו יכולה להיות הקופאית שבמשך שנים היתה אומרת לי שלום בסופר
זה יכול להיות השכן עם הכלב הלבן שעבר דירה לפני שנים
זה יכול להיות האבא הזה שמת מחיידק טורף לפני 15 שנה ולא באמת הכרתי אותו מעבר ל"שלום שלום"
או מישהי שחייכה אלי חיוך שהמיס אותי ונעלמה לה בהמשך הרחוב
אנשים שהיו בחיי שנים והיה נראה לי שהם תמיד יהיו שם
אנשים שיד המקרה הפגישה בינינו
אנשים שמסלול חיי הועיד אותי להכיר
או כאלה שהצליחו לגעת בי בצורה שאף אחד אחר לא.
היו אנשים שעשו לי רע
היו אנשים שעשו לי טוב
היו כאלה שאהבתי מאוד
היו כאלה שרציתי לרצוח

האנשים האלה, יום אחד נעלמים
במפתיע. תמיד זה יהיה במפתיע.
אפילו אם הם עוד שם, בסביבה, הם פתאום נעלמים
הם כבר לא שם בשבילך
לפעמים אתה אפילו לא שם לב לזה
ולפעמים אתה מתאבל עליהם שנים

וככל שעובר הזמן, חוזרים אליך לפעמים הפנים שלהם
לפעמים הם מופיעים מולך כשאתה פותח את המקרר
או באמצע אימון 
לפעמים כשאתה שומע שיר
או בדרך לעבודה
לפעמים כלב לבן בשכונה מזכיר לך
או איש עם מבטא ספרדי בטלוויזיה
ולפעמים ציטוט מספר של אלבר קאמי
או נקודה במשחק טניס
או תמונה מהופעה של הלהקה ההיא שאתה מאוד אוהב

ואז אתה מבין...
שאף אחד לא מיותר
כל אחד מהם נמצא איפשהוא אצלך בפנים
עמוק
מחכה לצוף לך בזיכרון
ולפעמים האיש הרע, הוא כבר לא רע
ולפעמים האישה המחייכת, דווקא עצובה
וכל אחד מהם הוא עוד פיסה קטנה קטנה .
במי שאתה
במה שהפכת להיות







עמוק במצולות

עמוק במצולות אין שום דבר
רק שקט וחושך
עמוק במצולות אין אף אחד
רק צללים חולפים וכתמי שמש ואובך

עמוק במצולות אתה רק מקווה
שהחמצן שלך יספיק לשמור על חייך
עמוק במצולות אתה רק מרגיש
את המשקל העצום של המים מעליך


עמוק במצולות אתה תוהה
אם תצליח לעלות אל פני המים
אם אי פעם תחזור אל החיים 
של ההולכים על שתיים


עמוק במצולות אתה רואה דברים
שלא תראה בשום מקום אחר
דגי מפלצת נדירים, ואשפת חיים זרוקה
אלמוגים חיים וספינה טרופה


עמוק במצולות אתה מרגיש בבית
כי שם אתה רק אתה, ולא צריך להיות שום דבר שאתה לא
עמוק במצולות אתה אומר לעצמך
אולי אני  בכלל שייך לפה

עמוק במצולות לא יודעים מה למעלה ומה למטה
וגם אם רוצים לא יודעים את הדרך הביתה
כי כולם חושבים שמה שצריך זה לצוף
אבל לפעמים כל מה שצריך זה יד, חיוך, או חיבוק


מתנות לנכדים

"תגיד, אתה רוצה שנעבור לפני הפגישה על החומר ונראה מה אנחנו רוצים להשיג?"
נסיעת עבודה לחו"ל. עוד אחת מיני רבות.
השותף שלי הפעם הוא מישהו שאני עובד איתו שנים רבות. כשהגעתי לחברה היה עמוד תווך בחטיבה שלי. טיפוס לא שגרתי. מאלה שאתה פוטר אותם בחיוך סלחני של.."אין מה לעשות, ככה הוא". טיפוס.
מצד אחד מעיין שופע של אנרגיות ויוזמות שיווקיות, ממש גנרטור, ומצד שני - טיפוס לא מסודר, מתפזר, לא מביא דברים לסיום. נו, בשביל זה אני פה.

"לא, תראה - אנחנו פה רק יום וחצי. יש פה איזו מעדניה שהבטחתי לבת שלי שאביא לה משם איזו עוגה מפורסמת, ואני רוצה להספיק לקנות לנכדים מתנות."
הוא מצביע לכיוון המזוודה שהביא. מזוודה גדולה, כמעט ריקה, לנסיעה של יום וחצי.

"אבל חשוב שנגיע מוכנים לפגישה"
"יהיה בסדר, אל תדאג, עשיתי מאות פגישות כאלה בעבר"

והנה, הוא נעלם לו...

מחשבות ליום כיפור 2021

אני אוהב את יום כיפור.
אני חילוני מוחלט. אין לו שום משמעות דתית מבחינתי.
אבל יש בו משהו שקשה לי להגדיר.

ראשית, השקט. כולם עוצרים מלכת. אני אפילו די שמח שגם הטלוויזה לא משדרת. אני, עם עצמי ועם המשפחה.
בלי ש"צריך" לעשות משהו. לא "צריך" ללכת לשום מקום, לא "צריך" להרים טלפון לאף אחד, לא "צריך" לעשות סידורים, ביקורים, ספורט, עבודה. כלום. לא "צריך" כלום. אני חופשי לעשות דברים שאני לא "צריך", אלא דברים שאני רוצה.
מצד שני - יש בכל זאת משהו רוחני בעניין הזה של חשבון נפש. משהו שאני מתחבר אליו, ושגורם לי להרהר בדברים, לבחון את עצמי.

ביום כיפור יש גם את העניין הזה של לבקש סליחה. 
אף פעם לא הבנתי אם זה בין אדם לחברו, או בין אדם למקום. בכל מקרה - מאחר ואני לא מאמין גדול במקום, אני חושב שהסליחות צריכות להיות כלפי עצמי. כל השאר יסתדר מאליו אחרי זה.
ועל זה רציתי לדבר


כביסה

מִכְנְסֵי הִתְעַמְּלוּת, חֻלְצוֹת נְקִיּוֹת
תַּחְתּוֹנִים, גַּרְבַּיִם, גּוּפִיּוֹת עֲנָקִיּוֹת
סְדִינִים יְשָׁנִים שֶׁקִּבַּלְנוּ לַחֲתֻנָּה
מַגָּבוֹת שֶׁקָּנִינוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה

חֻלְצָה עִם קְרָעִים וְכֶתֶם רָטֹב
שֶׁפַּעַם נִרְאֵיתִי בָּהּ מַמָּשׁ מַמָּשׁ טוֹב
צִפָּה לַכָּרִית עִם עִטּוּר מְפֹרָק
שֶׁהָיְתָה פַּעַם חֵלֶק מִסֵּט יְרַקְרַק

חֻלְצַת צַוָּארוֹן עִם כַּפְתּוֹר חָסֵר
מִכְנָסַיִם יָפִים עִם חוּט סוֹרֵר
לְאֵלּוּ הַיּוֹם יֵשׁ פָּחוֹת דְּרִישָׁה
הַזְּמַנִּים הִשְׁתַּנּוּ, הַתְּקוּפָה קָשָׁה

וַאֲנִי עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ לַיָּד
כָּל פְּרִיט לְבוּשׁ, אֶחָד אֶחָד
וַאֲנִי מְנַסֶּה לְהָכִיל אֶת הַכֹּל
עַל חֶבֶל תְּלִיָּה פָּשׁוּט וְזוֹל

וּכְשֶׁהַכֹּל מִסְתַּיֵּם, מְסֻדָּר וּמָתוּחַ
אֲנִי מַרְגִּישׁ פִּתְאוֹם שֶׁאֶפְשָׁר קְצָת לָנוּחַ
הַכֹּל מִתְנוֹפֵף, מִתְיַבֵּשׁ לוֹ בְּלִי קוֹל
הַחֶבֶל הִצְלִיחַ לָשֵׂאת אֶת הַכֹּל





(ותודה ליורם סימן-טוב על העזרה בניקוד)

כשאדם עומד ליד נמלים

כשאדם עומד ליד נמלים
הן לא מבינות שיש לידן
אדם
הן לא יכולות להבין מה זה
הדבר הגדול הזה שנמצא לצידן

הן רואות סוליה
ולפעמים אפילו נעל
הן שומעות קולות
שנשמעים להן יותר כרעם

הן ממשיכות בעמל יומן
כאילו כלום לא קרה
הן בכלל לא חושבות,
ממשיכות בשגרה

כשאדם עומד ליד נמלים
הן לא רואות שום דבר נעלה
הן רק רוצות שהנעל
לא תפריע להן לסחוב את העלה



לרגל המצב

כפי שיודע כל מי שמכיר אותי יום או יומיים, כואב לי. 
כלומר, זה משהו שתמיד נכון. זה יכול להיות הגב, הרגל, הברך... 
משהו תמיד כואב לי ברגע זמן נתון.
סביבתי, אגב, בשלב מסויים, החליטה שרב לה מתלונותיי ועברה להתעלמות מסויימת, מהולה לטעמי בקורטוב של זילזול.

מה רבה היה גאוותי ושמחתי שלאחר בדיקות מרובות, שעליהן התעקשתי, אכן נמצא שתלונותי לא לשווא. אכן, משהו לא בסדר בקרסול שלי (ימין) והוא צריך ניתוח.
כך אובחן, נקבע, הוחלט לפני מספר חודשים. 
הנה. אמרתי לכם.

אמה מה? שברגע שאובחן שאכן מצב הקרסול שלי לא תקין ומחייב טיפול (אמרתי לכם!!!), הוא הפסיק לכאוב, כאילו להגיד...הנה, הוכחתי לכם שאני צודק. הלאה.
הגדלתי לעשות ואפילו עשיתי כמה טיולים לא קלים על הקרסול, הוא תיפקד נפלא. אז קצת כואב לי לרוץ עליו? ביג דיל.
באופן חשוד, ככל שהתקרב מועד הניתוח, דווקא הקרסול השמאלי התחיל לכאוב לי. כאילו רוצה להגיד.. סליחה? לא שכחת משהו? נראה לך שרק הימני יקבל תשומת לב ואמפתיה מהסביבה?

בתבונתי האינסופית הבנתי שהסביבה (המשפחה, שבשלב זה כבר הבינה שנגזר עליה לשמוע את תלונותיי עד קץ הימים) לא תקבל בהבנה את הנושא, ושמרתי לעצמי. כאומר...פרה פרה. נגמור עם ימין, נעבור לשמאל.
והנה, ברוב הדר והוד, עברתי את הניתוח לפני כשבוע. האמת? התרגשתי. היתה המון חגיגיות באוויר.

השורה התחתונה? מאז הניתוח בקרסול, אני חייב להודות, כואבת לי דווקא ברך ימין. כואבת כמו שלא כאבה לי מעולם. כאבי תופת. הקרסול דווקא בסדר.
מה אני בא להגיד? שכנראה שאני צריך להשלים עם העובדה ששנים של ריצה, קפיצה, כיפוף, דילוג (ובינינו, גם כמה קילו שאפשר לוותר עליהם) עשו את שלהם, ואולי כדאי שאתחיל לשקול תחביבים הולמים לעתיד.  

למישהו יש מסרגה מיותרת?

תמיד הולכת לפניך שתיקתך - על כוחן של המילים


מה הן המילים אם לא שתיקה
תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה.
מגדל נופל, הגשר הוא חבר.
לעוד גשרים - אותם אתה עובר לשווא.

מה הם הגשרים אם לא עכשיו?
עכשיו ועוד עכשיו
הוא זמן, הולך ושב
על עקבותיו.

מהו הסיפור בילקוטך?
מעט מחר, מעט היום, וילדותך.
אני מביט, עפר ויהלום,
זה מתפורר, וזה מבריק פתאום באור.

מה הן המילים - אם לא לזכור
אתמול ועוד אתמול, הזמן שיעבור איתך,
תמיד הולכת לפניך שתיקתך.
 
(משה בן שאול) 

את השיר אני מכיר שנים רבות, כמובן. מעולם לא התעכבתי, עד עכשיו, לנסות להבין מה הוא מנסה להגיד.
למעשה, אני לא מסוגל להפריד את המילים מהלחן והשירה (המצויינים!!!) של שלמה ארצי בתקליט "חצות". זה בא אצלי בחבילה אחת. 

לאחרונה יצא לי לחשוב קצת על המילה. או יותר נכון, מילים. ערכן, תפקידן בחיינו. "חיים ומוות ביד הלשון" אמר שלמה המלך. כולנו מושפעים מהן, משתמשים בהן כדי לאהוב, לשנוא, לרמות, להשיג, לקדם, לרומם ולהשפיל..

בהקשר הזה, השיר הזה ריתק אותי אליו. הטקסט לא קל, ובכל זאת...מקווה שירדתי לדעת המחבר. 

פוסט מוזיקלי ליום כיפור: שירים שצריך לבקש עליהם סליחה

מזמן לא כתבתי פוסט על מוזיקה. ומה יותר מתאים מהשקט של יום כיפור על מנת להתיישב, לחשוב, לחפש ולכתוב?

אז, פוסט מוזיקלי. על מה? 
ברוח היום הזה - על שירים שהמבצעים/כותבים צריכים לדעתי לבקש מאיתנו סליחה על שזכינו לשמוע את היצירות האלה. יצירות שהעולם היה ממשיך להתנהל ממש בסדר גמור גם בלעדיהן, ואולי אפילו היה טוב יותר.

כמה מילים על תהליך הבחירה.
1. זו כמובן רשימה סובייקטיבית לגמרי. אין מה להתווכח. ככה אני חושב. מה שכן - אשמח להצעות נוספות בתגובות.
2. השירים שבחרתי - חלקם הזויים ולא מוכרים. סתם כי בא לי. חלקם לחלוטין מיינסטרימים, וחלק סתם שירים גרועים. אין אחידות בבחירות.
3. מה שהשתדלתי לעשות - זה שהשירים ייצגו איזה תופעה שייצרה שירים גרועים. לא בהכרח עומדים בפני עצמם.
4. לא לשכוח שהרשימה היא הומוריסטית. אז אם אני קצת לועג, קצת בז, קצת מבקר...לקחת בפרופורציה.
5. מעצלנות לשמה - לא העמקתי מאוד בתחקיר. אז אם פספסתי פה ושם בשנה, או בסדר הארועים, תסלחו לי.

זהו, חפרתי. מוכנים?