אנשי הסקי

והפעם, על תופעה חדשה שפשה במחוזותינו (או לפחות במחוזותי) בשנים האחרונות.

סיטואציה שחוזרת על עצמה בוורסיות שונות ומשונות, והולכת בערך כך:

אני: תראו, יש פה איזה מכרז/לקוח/פעילות כלשהי שאמור לקרות עוד בחודש הבא. צריך להתחיל להתכונן.
הוא/היא: מצויין, אבל בעוד שבועיים אני בסקי.

סוף הסיטואציה. מהיר, קצר, אכזרי. כאן נגמר הדיון. הם נוסעים לסקי. זהו. ימות העולם. End of Discussion.
קבעו איזה שבוע במונט טיזינאבי בצרפת, ואי אפשר לגעת בזה.

פעם עוד הייתי תמים והעזתי לשאול אם יש סיכוי להזיז את זה. או בכלל מה הסיפור הזה עם סקי? הרי כשהיינו ילדים אף אחד פה לא נסע לסקי. אולי בחרמון. אבל שבוע בשנה? ככה?

מה אתה מדבר? עונים לי אנשי הסקי. אצלנו זה קודש. אנחנו נוסעים כל שנה. אין דבר יותר חשוב מזה. העבודה תחכה.

בשלב הזה אני נכנס לקנאה עמוקה, מהולה בלא מעט רגשי נחיתות.
כל כך הרבה רבדים של עליונות יש במשפט התמים הזה, שאין לי אלא לקחת צעד אחורה, להרכין ראש בכניעה, להסיר את כובעי (אם הוא עלי במקרה) ולקוד קידה עמוקה.

אנשי הסקי בעיני עצמם