על מונדיאל וחמקמקותו של הזיכרון

אז התחיל המונדיאל, ובסופ"ש האחרון אני יכול להכריז חגיגית שהצטרפתי אליו והוא כבר ממש מעניין אותי, אבל לא על זה באתי לכתוב.

אני יושב/שוכב ורואה משחק אחרי משחק (אחרי משחק), מסתכל על השחקנים, וחושב על זה שפעם, גם אני ידעתי לשחק ככה.
כלומר...בערך.
הכוונה היא יותר שפעם יכלתי לעמוד על מגרש כדורגל ולשחק.
פעם הייתי יכול לבעוט בכדור ממש חזק מבלי לפחד שהרגל תתפרק לי תוך כדי הבעיטה.
פעם הייתי יכול לתת ספרינט, לעבור שחקן, לשים גול. הייתי ממש בסדר.
כלומר, בשכונה. לא באיזו קבוצה.
וגם בשכונה שלנו...היינו די חננות. לא איזה שחקנים מפוארים ששיחקו באימפריות המקומיות (הפועל הרצליה, מכבי הרצליה). אבל הייתי שחקן. כישרון מוחמץ אפילו. אולי.


בכל אופן, אני מסתכל על המשחקים, רואה את השחקנים בועטים, מחמיצים, מוסרים, ובראש שלי אני עדיין שם. אני יכול לעשות את כל אותם דברים. בדיוק כמוהם, ואף טוב יותר. כי אני לא הייתי מחמיץ את ההזדמנות ההיא, והוא כן. 
כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להוריד את הגוף קצת יותר למטה. זה הכל. והמסירה ההיא שיצאה החוצה? הוא היה צריך לבעוט פאלש. עם הצד החיצוני של הרגל. בדיוק איך שבני לם האגדי לימד את כל בני דורי במכבי נתניה של שנות ה 80.

והגוף שלי, כשהקבוצה שלי תוקפת, ויש הזדמנות...הוא נדרך, והגוף מקבל את הזוית הדרושה, והמוח כבר שולח לרגל שלי את הפקודה המתאימה, והיא מוכנה בכל רגע להישלח בזוית הנכונה על מנת לשלוח טיל בלתי ניתן לעצירה לחיבורים. למרות שהכדור לא בזוית הכי נכונה.
כי אני יודע בדיוק איך נכון לעשות את זה, והראש שלי נמצא עדיין על מגרש הבלטות של בית הספר התיכון, ושם, עשיתי את זה הרי כל הזמן. וגם עכשיו, אם רק יתנו לי את ההזדמנות. 

מחשבות על צילום ישן

אני טיפוס נוסטלגי. החל מהמוזיקה שאני שומע, נושאי השיחה שלי עם מכרים וחברים, ונושאי העניין שלי באופן כללי.
נוסטלגיה אישית זה כבר משהו אחר. למה ? כי בניגוד לנוסטלגיה הכללית האהובה עלי, הרי הנוסטלגיה האישית תמיד מתלווה באיזה טעם חמוץ מתוק של "תראו איזה צעירים ויפים היינו". לא תמיד יש לי את ה state of mind הנכון לזה.

התמונות האישיות מילדותי תמיד זורקות לי בפנים את הגיל שלי, החיים חסרי הדאגה שחייתי אז, ובעיקר את הפער שבין האפשרויות הבלתי מוגבלות שהיו בילד הקטן שהייתי פעם לעומת השגרה שבה אני חי.

שלא תבינו לא נכון. אין לי על מה להתלונן. אני בריא, יש לי עבודה די מעניינת,  אני משתכר בכבוד, משפחה שאני אוהב, ובאופן כללי אני נמצא בנקודה שאני מניח שלא מעט אנשים היו מאחלים לעצמם.
אבל...הילד ההוא בתמונה. הוא בדרך להיות אסטרונאוט, כבאי, טייס, שחקן קולנוע וכדורסלן אגדי!!!

בתמונה שצירפתי אני עם שתי אחיותי, אימי, והכלבה שלי. בחצר שבה גדלתי בהרצליה.
אני בוחן את התמונה, ומהרהר בעוד כמה דברים...

אנשי הסקי

והפעם, על תופעה חדשה שפשה במחוזותינו (או לפחות במחוזותי) בשנים האחרונות.

סיטואציה שחוזרת על עצמה בוורסיות שונות ומשונות, והולכת בערך כך:
אני: תראו, יש פה איזה מכרז/לקוח/פעילות כלשהי שאמור לקרות עוד בחודש הבא. צריך להתחיל להתכונן.
הוא/היא: מצויין, אבל בעוד שבועיים אני בסקי.
סוף הסיטואציה. מהיר, קצר, אכזרי. כאן נגמר הדיון. הם נוסעים לסקי. זהו. ימות העולם. End of Discussion.
קבעו איזה שבוע במונט טיזינאבי בצרפת, ואי אפשר לגעת בזה.

פעם עוד הייתי תמים והעזתי לשאול אם יש סיכוי להזיז את זה. או בכלל מה הסיפור הזה עם סקי? הרי כשהיינו ילדים אף אחד פה לא נסע לסקי. אולי בחרמון. אבל שבוע בשנה? ככה?

מה אתה מדבר? עונים לי אנשי הסקי. אצלנו זה קודש. אנחנו נוסעים כל שנה. אין דבר יותר חשוב מזה. העבודה תחכה.

בשלב הזה אני נכנס לקנאה עמוקה, מהולה בלא מעט רגשי נחיתות.
כל כך הרבה רבדים של עליונות יש במשפט התמים הזה, שאין לי אלא לקחת צעד אחורה, להרכין ראש בכניעה, להסיר את כובעי (אם הוא עלי במקרה) ולקוד קידה עמוקה.
אנשי הסקי בעיני עצמם