מר ספוק מת *

(הפוסט פורסם לראשונה בפייסבוק ב 28 לפברואר 2015, עם הוודע דבר מותו של לאונרד נימוי, ואני מפרסם אותו מחדש כאן, עם עריכה ותוספות קטנות)

טוב, אני מניח שכולם כבר שמעו שמיסטר ספוק מת, או כמו שכמה אנשים התעקשו לקרוא לו, לאונרד נימוי.
הפייסבוק מלא באזכורים, הספדים, תמונות וכדומה.
האמת? התעצבתי. ספוק היה חלק מילדותי. חיקינו אותו, הערצנו אותו.
הבנות שלי שאלו אותי... "מה הקטע" ? למה כולם מתרגשים מאיזו דמות מופרכת, מהעידן הפרהיסטורי, עם איפור מטופש, וחולצה לא ברורה. ובכלל, מה כולם כל כך מתרגשים ממוות של מישהו שהדבר היחיד והאחרון המשמעותי שעשה היה תפקיד באיזו סדרת מדע בדיוני , בסוף שנות השישים.

אז ניסיתי להסביר...

על היופי בחולשות

"למדתי מנסיוני כי לאנשים ללא מגרעות יש מעט מאוד מידות טובות" (אברהם לינקולן).

"כשאתה מתעורר בבוקר, פו", שאל חזרזיר לאחר שתיקה ארוכה, "מהו הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?"
 "מה יש לארוחת בוקר?" אמר פו, "ומה אתה אומר, חזרזיר?"
"אני אומר, אני תוהה - איזה דבר מלהיב הולך לקרות היום?" אמר חזרזיר.
פו הניד את ראשו בהרהור. "זה אותו דבר", אמר פו.

מי לא אוהב את פו הדב? אני לא מכיר אפילו אחד שלא פולט אנחת עונג ומתמוסס למקרא ציטוטים מהספר, שלא לדבר על התמונות הנפלאות שמלוות את הספר (המקורי, המקורי. לא הזוועתון המצוייר של דיסני).
אבל, כשחושבים על זה... למה בעצם? מה סוד הקסם?
הלא פו הדב וחבריו מגלמים בתוכם אוסף של חולשות ותכונות שכולנו חונכנו להימנע מהן. גם את ילדינו אנחנו מנסים לחנך ברוח הזו.
פו הדב הוא עצלן, זללן, לא חכם במיוחד. יש לו חבר או שניים די אנוכיים שם בחבורה, פחדנים, די טפשים, ינשוף אחד מתנשא, נדמה לי שיש שם גם איזה גנב. אז מה כולם מתעלפים מהחבורה הזו?


העדפה מתקנת

"אז אולי נביא לך אתיופי?" אמרה לי מנהלת המשאבי אנוש בחברה. חייכתי.
בדיחה. אמנם בטעם רע, אבל הנימוס מחייב.
"אני רצינית. יש כיום מדיניות העדפה מתקנת להעסקת אתיופים, ומקבלים כל מיני הטבות מהמדינה תמורת זה. אתה יודע מה מצב החברה כיום מבחינת העסקת אנשים חדשים. זה הסיכוי היחיד שלך לגייס מישהו חדש..".
אה...היית רצינית.

למרות שהבנתי את ההגיון, משהו בשיחה הזו נשמע לי מאוד לא נכון.  על סף הגזעני. שלא לומר הזוי.
חוץ מזה, אתיופי לתפקיד תמיכה בשיווק?
הוא ידע אנגלית? ואיך הלקוחות שלנו יקבלו אותו? ואיזה רקע טכני יכול להיות לו? והאנשים בחברה יעזרו  לו להיקלט? יקבלו אותו?
אל תבינו אותי לא נכון, אני אשמח לתרום את חלקי בהעדפה מתקנת אם לבחור יש את הכישורים. אני רק לא כל כך בטוח שזו יכולה להיות התאמה טובה. דווקא הסביבה מדאיגה אותי. יש הרי כאלה פערי תרבות.
מצד שני...אני צריך את העזרה.

נו, טוב. תביאי.

לחיי הפסגות הקטנות


בשלב זה של חיי, יש כבר כמה דברים שאני יודע על עצמי, ועל מה אהיה כשאהיה גדול, או יותר נכון - מה לא אהיה.
אז ראש הממשלה, או אפילו שר, אני כבר לא אהיה. גם מנכ"ל גוגל לא.
למה שלא אהיה? כי המסלול שאני נמצא עליו לא מוביל למקומות האלה, אבל יותר חשוב - כי כנראה שמעולם לא רציתי להגיע לשם באמת.
היום אני יודע שמה שאני רוצה זה להגיע לפסגות שחשובות לי. פסגות אישיות. קטנות וחסרות משמעות ככל שיהיו לעולם שמקיף אותי. ממנו קצת פחות אכפת לי ככל שהזמן עובר.
פסגות חומריות לא מעניינות אותי. גם לא כאלה שנועדו להרשים אנשים שלא אכפת לי מהם.
כן חשובים לי השגים אישיים. דברים שאני רואה אותם כערכיים, או כאלה שמאתגרים אותי כאדם.

אז היום פרסמתי את הקליפ ה 2500 בערוץ היוטיוב שלי. חתיכת מספר.
מה הקשר, אתם שואלים?

פגישה עם עלי מוהר (תשע שנים למותו)

אתה גיא?
הפתיע אותי בזמן ששוטטתי ברחוב, מחפש את הכתובת המדוייקת, קצת מתנשף, ובעיקר מקווה מאוד לדייק.
הסתכלתי לכיוון ושם הוא עמד. מכנסיים קצרים, סנדלים, חולצת טריקו חלקה פשוטה.
"כן" מלמלתי בהתרגשות.
"נעים מאוד, אני עלי".

ככה התחילה פגישתי עם עלי מוהר.
קבעתי להגיע אליו על מנת להנחות אירוח שלו בפורום מוזיקה עברית ב"וואלה". אי שם בשנת 2003. אירוח שהגיע אחרי שהרהבתי עוז להתקשר אליו, להשאיר הודעה קולית השואלת האם יאות להקדיש שעתיים מזמנו.
כשחזר אלי, מספר ימים אחרי זה...הבנתי שזה הולך לקרות. עלי מוהר ואני, בביתו. התרגשתי כמו נערת תיכון. בכל זאת...עלי מוהר.