‏הצגת רשומות עם תוויות פנטזיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פנטזיה. הצג את כל הרשומות

אין לו מושג

הוּא לֹא מֵבִין אֵיךְ זֶה עוֹבֵד
לָמָּה אֲנָשִׁים אוֹמְרִים דְּבָרִים
שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁהֵם לֹא נְכוֹנִים
וְכֻלָּם מְשַׂחֲקִים אֵיזֶה מִּשְׂחָק
שֶׁרַק הוּא לֹא מֵבִין אֵיךְ לְשַׂחֵק.

הוּא יוֹדֵעַ רַק מָה נָכוֹן וּמָה לֹא
הוּא לֹא מֵבִין מָה "כְּדַאי לוֹ לְהַגִּיד"
וּמָה "צָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ"
וְשֶׁיֵּשׁ יְעָדִים, וּמְגַמּוֹת, וּמְכִירוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת
הוּא לֹא מֵבִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹנוּס, וְיֵשׁ בִּצּוּעִים
וְשֶׁאֱמֶת זֶה דָּבָר גָּמִישׁ

הוּא יוֹדֵעַ מְעַט מְאוֹד
הוּא רַק יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ שֶׁמֶשׁ בַּחוּץ
וְיֵשׁ יָם, וְהַר, וְעֵמֶק, וּמְדַבֵּר
וּמוּזִיקָה. כָּזוֹ שֶׁנִּכְנֶסֶת לוֹ לַלֵּב.
וְשֶׁבַּחוּץ יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהוּא אוֹהֵב



עמוק במצולות

עמוק במצולות אין שום דבר
רק שקט וחושך
עמוק במצולות אין אף אחד
רק צללים חולפים וכתמי שמש ואובך

עמוק במצולות אתה רק מקווה
שהחמצן שלך יספיק לשמור על חייך
עמוק במצולות אתה רק מרגיש
את המשקל העצום של המים מעליך


עמוק במצולות אתה תוהה
אם תצליח לעלות אל פני המים
אם אי פעם תחזור אל החיים 
של ההולכים על שתיים


עמוק במצולות אתה רואה דברים
שלא תראה בשום מקום אחר
דגי מפלצת נדירים, ואשפת חיים זרוקה
אלמוגים חיים וספינה טרופה


עמוק במצולות אתה מרגיש בבית
כי שם אתה רק אתה, ולא צריך להיות שום דבר שאתה לא
עמוק במצולות אתה אומר לעצמך
אולי אני  בכלל שייך לפה

עמוק במצולות לא יודעים מה למעלה ומה למטה
וגם אם רוצים לא יודעים את הדרך הביתה
כי כולם חושבים שמה שצריך זה לצוף
אבל לפעמים כל מה שצריך זה יד, חיוך, או חיבוק


מחשבות ליום כיפור 2021

אני אוהב את יום כיפור.
אני חילוני מוחלט. אין לו שום משמעות דתית מבחינתי.
אבל יש בו משהו שקשה לי להגדיר.

ראשית, השקט. כולם עוצרים מלכת. אני אפילו די שמח שגם הטלוויזה לא משדרת. אני, עם עצמי ועם המשפחה.
בלי ש"צריך" לעשות משהו. לא "צריך" ללכת לשום מקום, לא "צריך" להרים טלפון לאף אחד, לא "צריך" לעשות סידורים, ביקורים, ספורט, עבודה. כלום. לא "צריך" כלום. אני חופשי לעשות דברים שאני לא "צריך", אלא דברים שאני רוצה.
מצד שני - יש בכל זאת משהו רוחני בעניין הזה של חשבון נפש. משהו שאני מתחבר אליו, ושגורם לי להרהר בדברים, לבחון את עצמי.

ביום כיפור יש גם את העניין הזה של לבקש סליחה. 
אף פעם לא הבנתי אם זה בין אדם לחברו, או בין אדם למקום. בכל מקרה - מאחר ואני לא מאמין גדול במקום, אני חושב שהסליחות צריכות להיות כלפי עצמי. כל השאר יסתדר מאליו אחרי זה.
ועל זה רציתי לדבר


נהר

 "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. זה לא יהיה אותו הנהר ולא אותו האדם."(הרקליטוס)

איפה זה היה? אני בטוח שזה אמור להיות קרוב פה איפשהו.
הנשימות נעשו כבדות יותר ויותר. היה חם מאוד, ואני כבר מזמן לא ילד. זכרתי את המסלול הזה כהרבה יותר קל. אפילו קליל.
ופתאום...עליות, ירידות, עצים נופלים שחוסמים את הדרך, והגבעה הקטנה הזו? בטוח שהיא היתה פה כשטיילתי פה בפעם שעברה? לפני 30 שנה? לא זכור לי משהו כזה. אני בכלל במקום הנכון? הכל היה אז הרבה יותר "מישורי" מהיום...

בכלל, מה עבר לי בראש כשהחלטתי לצאת לטיול לבד בטבע באמצע הקיץ?

הכל התחיל לפני כמה שבועות...

שנת קורונה, הכל נעצר, תחושה של חוסר תוחלת וחוסר עניין כללי במה שקורה, ואיזו עצירה בחיים בהמתנה ל..השד יודע מה.  מין תקופה שכזו.

אופניים

זה היה בוקר ראש השנה האזרחית 1985. 
אני זוכר את זה בבירור כי זה היה הבוקר שבו מצאו את השכן תלוי בחצר.
הוא היה איש אומלל שלא היה לו אף אחד, ויצא בלילה עם חברים שרצו לשמח אותו בערב השנה החדשה.
כנראה שתה יותר מדי, או סתם עבר יום גרוע. הלך ותלה את עצמו. בלי שום התחשבות בסביבה. ככה באמצע החצר.
אני מניח שהיתה המולה סביב העניין כשעלה הבוקר. בכל אופן, אותי זה לא העיר. נער בחופשת חנוכה צריך כנראה יותר מאיש תלוי בחצר שלו כדי להתעורר מוקדם בבוקר.

אמא שלי סיפרה לי על זה כבדרך אגב אחרי שקמתי, והמשטרה כבר פינתה את הזירה. כאילו רצתה לחוס על נשמתי הרכה מפני הזעזוע הנורא.
להודות על האמת? הסיפור עניין אותי בדיוק לחמש דקות. מאחר וגופה כבר לא היתה באזור, וכל מה שנשאר לי לשמוע זה את הסיפור של אימי על איך היא פתחה את החלון בשש בבוקר וראתה איש תלוי בחצר ומיהרה להזעיק את המשטרה. די מהר הנושא מיצה את עצמו. היו לי תכניות אחרות לאותו היום.

קבעתי עם חבר לעשות איזה מסע קטן באופניים לאזור הירקון.


אל תגלו לי

לאותם אנשים שאומרים
"תשמע, אני חייב להגיד לך ש...".
לאותם צדקנים של
"אני לא מסוגל לשקר, אני אומר את מה שאני חושב"
או אותם חברים ש "עושים את זה לטובתי".
פשוט תסתמו. תעשו לי טובה. תשמרו את זה לעצמכם.

כי אני
האבא הכי טוב בעולם
בעל מתחשב ואיש משפחה למופת
וחתיך הורס
וכל בדיחה שלי היא שוס
אני גם שנון, ואינטליגנטי
ובכלל,
אני מתנת אלוהים למין האנושי, והנשי בפרט

עוד לא היה כדורסלן כמוני. הייתי יכול להיות ג'ורדן
אלא אם כן הייתי בוחר לשחק טניס.
ופרופסור. ברור. פרס נובל, אם רק הייתי מחליט.
תנו לי שבוע, ואצייר את המונה ליזה
תני לי חודש ואפסל כמו רודן

אני משווק מבריק, מנהל נערץ, וכולם אוהבים אותי. כולם.
וכתיבה? הרי אם רק ארצה אכתוב כאן ספר שישנה את העולם.
וזמר... אוהו. איזה קול שיש לי. רק קצת אימון וכוונון
באמת, בסך הכל...אין עלי

אז אולי הגזמתי בחלק ממש קטן. ואולי אני בכלל אדיוט פתטי.
אבל אתם. אל תגלו לי. מי ביקש מכם בכלל?


Route, סוף

עם הפוסט הזה חיכיתי יומיים שלושה. משתי סיבות.
הראשונה - הייתי פשוט עייף. בכל זאת, עשרה ימי נסיעה, מעל 3000 ק"מ, חלק מהנסיעה היתה בדרכים משובשות ובמהירות איטית, לא מעט עצירות בדרך, היטלטלות ממוטל למוטל...(אל תרחמו עלי, אבל סה"כ אפשר להבין את העייפות).
הסיבה השניה - חיכיתי כמה ימים לקבל פרספקטיבה על הנסיעה "בראש שקט". כך שאוכל לנסות ולסכם אותה. לעצמי, ולכם.
במהלך עשרה ימים עברתי בקליפורניה, אריזונה, ניו-מקסיקו, אוקלהומה, טקסס, קנזס ומיזורי...
הייתי במקומות שמעולם לא ביקרתי, וכנראה לעולם לא אבקר שוב. ספגתי אוירה בכמויות, ראיתי נופים, ניקיתי את הראש, ועכשיו הגיע הזמן לחזור למציאות.
אבל לפני החזרה למציאות, כמה מילים לסיכום, לפני שאני מניח את הטיול מאחורי ונותן לו להפוך לזיכרון מתוק ומרוחק.
אני מניח שעם הזמן שיעבור יעלו בי עוד כמה מחשבות על הימים והחוויה שעברתי. אבל הנה סיכום ביניים קצר של הגשמת החלום הקטן הזה שלי, עם כמה שורות תחתונות בסוף.





Route 66: We're on a road to nowhere...

אני אחרי שמונה ימי נסיעה. אני כבר יכול להרגיש את סוף המסלול מעבר לפינה.קשה להאמין שרק לפני שבוע וקצת התחלתי.
אני שם לב שככל שהמרחק לסיום הטיול מתקצר, אני עוצר יותר פעמים לאורך הדרך, משתהה קצת יותר במקומות שבאמת אין בהם כלום מעבר למסעדה מקומית ושלט תיירותי של כביש 66. כאילו מנסה לאחוז בציפורניים את המעט שנשאר מהטיול, לפני שאני חוזר לשגרה.
ואם אני מדבר על מקומות קטנים, הרי שחלק חשוב בנסיעה לאורך המסלול, הן אותן עיירות קטנות ששרדו רק הודות למטיילים ולתיירים כמוני. שלא היה נשאר להם ממה לחיות אילולא המסלול הזה היה קיים.
באופן די צפוי, בערים הגדולות (אוקלהומה סיטי, סט. לואיס, אלבקורקי, טולסה) האזכורים לכביש 66 קלושים. פה ושם יש שילוט, בעיקר ברחוב הספציפי שבו עבר הכביש.
העיירות הקטנות, לעומת זאת, הן כולן חגיגה אחת גדולה של מזכרות, שילוטים ונוסטלגית שנות ה-50.

אז עוד פוסט תמונות. מוקדש לעיירות הקטנות האלה.


Route 66: מכוניות ומחשבות

לאמריקאים יש איזה פטיש למכוניות. באופן כללי.
ועל דרך 66, למכוניות ישנות בפרט. אתם יודעים - הקדליקים האלה שרואים בסרטים. מן התרפקות כזו על העבר.
את זה עוד אני יכול להבין.
מה שאני פחות מבין זה שהם ממש מתים על המכוניות האלה כשהן בצורה של גרוטאות. ויש לזה מוזיאונים שלמים שפזורים לאורך הדרך.
אז היום לאורך הפוסט אפזר דווקא תמונות של מכוניות ישנות. ואולי איזו תחנת דלק ישנה או שתיים. זה חלק בלתי נפרד מהוויה הזו של כביש 66
שימו לב, לחמודה הזו יש ריסים
ועכשיו, כמובטח, קצת קשקושים.

Route 66: מוויליאמס לאלבקורקי


למען שלא יגידו שאני מנג'ס מדי, החלטתי שאני כותב רק פעם בכמה ימים.
הפוסט הזה הוא בעיקר תמונות עם קצת רקע על הדרך. אבל טיזר לפוסט הבא - הגיגים על הגיגים!!!
Stay tuned !!!

אז עברו עלי עוד יומיים של נהיגה. בזמן הזה הנופים התחלפו מהמדבר והדרך המשובשת של קליפורניה ומערב אריזונה, לנוף עוצר הנשימה של ניו מקסיקו, עם הסלעים האדומים מכל עבר.
באשר לכביש - מכביש עצמאי, שמהווה ישות נפרדת, הדרך מתלכדת פה ברובה עם הדרך המהירה, שפשוט נסללה מעל כביש 66 המקורי. יחד עם זאת, חלקים מהכביש הישן נשתמרו ועדיין אפשר לנסוע עליהם.
דוגמה מעניינת לחלק מהכביש שלא הצליח להשתמר הוא האתר הנטוש 2 Guns.

ברטה

הבחור עשה משהו מוזר אחרי שיצא ממנה. הוא השליך את המפתחות רחוק לכיוון איזה עץ, אמר "ברוך שפטרנו". והלך. מוזר.
היא אף פעם לא ראתה התנהגות כזו. מעניין אם זה משהו חדש.

"הבחור", כפי שברטה נהגה לכנות אותו, דווקא החנה אותה לשם שינוי במקום יפה. פסטורלי כזה. עצים, ירק, שקט. שונה מאוד מהשכונה שהיה נוהג להסתובב איתה בה. בתים ישנים ומתקלפים, רעש ועשן, וכבישים משובשים שהיו מזעזעים את השלדה הישנה שלה בכל נסיעה ונסיעה.

כבר שנה היא איתו. היא לא אהבה אותו. הוא לא התנהג אליה יפה. הפסיק להחליף לה מים, לקחת אותה לבדיקות, אפילו בקושי ניקה אותה כבר. "כבר לא שווה להשקיע" שמעה אותו אומר בכל פעם שהעירו לו. 
היא לא לגמרי הבינה מה הכוונה. אבל הרגישה איך מיום ליום יותר קשה לה. היא גם שמעה את הצחוקים מסביב. בטח שמעה. החברים של הבחור היו נהנים להקניט אותו. "נו, מה שלום הפרארי שלך?" פרארי? צחקה לעצמה. ממש. עם המרחקים שאני עברתי, הפרארי המפונקות האלה היו מתפרקות כבר חמש פעמים.
צייר: ישראל גבירצמן

המקטרת ואווה קילפי. פוסט המשך קצרצר

זוכרים את הפוסט האחרון שלי ? הוא דיבר על הקשר בין מקטרת לפייסבוק.
באופן כללי הנושא היה ההבדל בין המציאות לסמלים מייצגים של המציאות, שלפעמים אנחנו טועים ביניהם. כמו אותה מקטרת בציור המפורסם של רנה מגריט. המקטרת עליה הוא מעיד בציור "זו אינה מקטרת".
מבלבל ? אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט הקודם.
ולמה אני חוזר לזה ? כי נתקלתי לאחרונה בשיר יפה מאוד של המשוררת הפינית אווה קילפי.
השיר הזה מתקשר לי יפה לאותו הרעיון.


מר ספוק מת *

(הפוסט פורסם לראשונה בפייסבוק ב 28 לפברואר 2015, עם הוודע דבר מותו של לאונרד נימוי, ואני מפרסם אותו מחדש כאן, עם עריכה ותוספות קטנות)

טוב, אני מניח שכולם כבר שמעו שמיסטר ספוק מת, או כמו שכמה אנשים התעקשו לקרוא לו, לאונרד נימוי.
הפייסבוק מלא באזכורים, הספדים, תמונות וכדומה.
האמת? התעצבתי. ספוק היה חלק מילדותי. חיקינו אותו, הערצנו אותו.
הבנות שלי שאלו אותי... "מה הקטע" ? למה כולם מתרגשים מאיזו דמות מופרכת, מהעידן הפרהיסטורי, עם איפור מטופש, וחולצה לא ברורה. ובכלל, מה כולם כל כך מתרגשים ממוות של מישהו שהדבר היחיד והאחרון המשמעותי שעשה היה תפקיד באיזו סדרת מדע בדיוני , בסוף שנות השישים.

אז ניסיתי להסביר...

על היופי בחולשות

"למדתי מנסיוני כי לאנשים ללא מגרעות יש מעט מאוד מידות טובות" (אברהם לינקולן).

"כשאתה מתעורר בבוקר, פו", שאל חזרזיר לאחר שתיקה ארוכה, "מהו הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?"
 "מה יש לארוחת בוקר?" אמר פו, "ומה אתה אומר, חזרזיר?"
"אני אומר, אני תוהה - איזה דבר מלהיב הולך לקרות היום?" אמר חזרזיר.
פו הניד את ראשו בהרהור. "זה אותו דבר", אמר פו.

מי לא אוהב את פו הדב? אני לא מכיר אפילו אחד שלא פולט אנחת עונג ומתמוסס למקרא ציטוטים מהספר, שלא לדבר על התמונות הנפלאות שמלוות את הספר (המקורי, המקורי. לא הזוועתון המצוייר של דיסני).
אבל, כשחושבים על זה... למה בעצם? מה סוד הקסם?
הלא פו הדב וחבריו מגלמים בתוכם אוסף של חולשות ותכונות שכולנו חונכנו להימנע מהן. גם את ילדינו אנחנו מנסים לחנך ברוח הזו.
פו הדב הוא עצלן, זללן, לא חכם במיוחד. יש לו חבר או שניים די אנוכיים שם בחבורה, פחדנים, די טפשים, ינשוף אחד מתנשא, נדמה לי שיש שם גם איזה גנב. אז מה כולם מתעלפים מהחבורה הזו?


פיטר פן, 2020

"אני צריך ללכת לבדוק את השומה הזו" נאנח לעצמו פיטר פן תוך שהוא בוחן את עצמו במראה, בפעם השלישית באותו יום.
הוא כבר מזמן השלים עם מה שניבט אליו מהמראה. השנים לא היטיבו איתו. הגב, הברכיים, עור הפנים שהולך ומתקמט מיום ליום. זה לא היה ככה.
אפילו הבגדים האלה. הבגדים שכל כך אהב, שכולם אהבו. נראים כל כך לא נכונים. לא מתאימים, מרוטים. מעולם לא הצליח להביא את עצמו להיפרד מהם. נאחז בהם עוד שנים רבות לאחר שכבר לא התאימו לו.