‏הצגת רשומות עם תוויות כדורסל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כדורסל. הצג את כל הרשומות

על מונדיאל וחמקמקותו של הזיכרון

אז התחיל המונדיאל, ובסופ"ש האחרון אני יכול להכריז חגיגית שהצטרפתי אליו והוא כבר ממש מעניין אותי, אבל לא על זה באתי לכתוב.

אני יושב/שוכב ורואה משחק אחרי משחק (אחרי משחק), מסתכל על השחקנים, וחושב על זה שפעם, גם אני ידעתי לשחק ככה.
כלומר...בערך.
הכוונה היא יותר שפעם יכלתי לעמוד על מגרש כדורגל ולשחק.
פעם הייתי יכול לבעוט בכדור ממש חזק מבלי לפחד שהרגל תתפרק לי תוך כדי הבעיטה.
פעם הייתי יכול לתת ספרינט, לעבור שחקן, לשים גול. הייתי ממש בסדר.
כלומר, בשכונה. לא באיזו קבוצה.
וגם בשכונה שלנו...היינו די חננות. לא איזה שחקנים מפוארים ששיחקו באימפריות המקומיות (הפועל הרצליה, מכבי הרצליה). אבל הייתי שחקן. כישרון מוחמץ אפילו. אולי.


בכל אופן, אני מסתכל על המשחקים, רואה את השחקנים בועטים, מחמיצים, מוסרים, ובראש שלי אני עדיין שם. אני יכול לעשות את כל אותם דברים. בדיוק כמוהם, ואף טוב יותר. כי אני לא הייתי מחמיץ את ההזדמנות ההיא, והוא כן. 
כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להוריד את הגוף קצת יותר למטה. זה הכל. והמסירה ההיא שיצאה החוצה? הוא היה צריך לבעוט פאלש. עם הצד החיצוני של הרגל. בדיוק איך שבני לם האגדי לימד את כל בני דורי במכבי נתניה של שנות ה 80.

והגוף שלי, כשהקבוצה שלי תוקפת, ויש הזדמנות...הוא נדרך, והגוף מקבל את הזוית הדרושה, והמוח כבר שולח לרגל שלי את הפקודה המתאימה, והיא מוכנה בכל רגע להישלח בזוית הנכונה על מנת לשלוח טיל בלתי ניתן לעצירה לחיבורים. למרות שהכדור לא בזוית הכי נכונה.
כי אני יודע בדיוק איך נכון לעשות את זה, והראש שלי נמצא עדיין על מגרש הבלטות של בית הספר התיכון, ושם, עשיתי את זה הרי כל הזמן. וגם עכשיו, אם רק יתנו לי את ההזדמנות. 

לחיי הפסגות הקטנות


בשלב זה של חיי, יש כבר כמה דברים שאני יודע על עצמי, ועל מה אהיה כשאהיה גדול, או יותר נכון - מה לא אהיה.
אז ראש הממשלה, או אפילו שר, אני כבר לא אהיה. גם מנכ"ל גוגל לא.
למה שלא אהיה? כי המסלול שאני נמצא עליו לא מוביל למקומות האלה, אבל יותר חשוב - כי כנראה שמעולם לא רציתי להגיע לשם באמת.
היום אני יודע שמה שאני רוצה זה להגיע לפסגות שחשובות לי. פסגות אישיות. קטנות וחסרות משמעות ככל שיהיו לעולם שמקיף אותי. ממנו קצת פחות אכפת לי ככל שהזמן עובר.
פסגות חומריות לא מעניינות אותי. גם לא כאלה שנועדו להרשים אנשים שלא אכפת לי מהם.
כן חשובים לי השגים אישיים. דברים שאני רואה אותם כערכיים, או כאלה שמאתגרים אותי כאדם.

אז היום פרסמתי את הקליפ ה 2500 בערוץ היוטיוב שלי. חתיכת מספר.
מה הקשר, אתם שואלים?

ריצה

"אני צריך לעשות עם עצמי משהו" אני ממלמל לעצמי תוך כדי שאני גורר את הגוויה שלי בכח להמשיך לרוץ/לדדות/לנוע לאורך המסלול.  "תראה את כולם סביבך. מלאי בריאות. רצים בקלילות ועם חיוך על הפנים. ורק אתה..."

אתמול רצתי. כמו שאני עושה כבר שנה וחצי.
בזמן הזה ירדתי במשקל, והגעתי למצב שאני רץ מרחקים שאם היו מספרים לי על זה לפני שנתיים, הייתי צוחק (לא להתלהב, 10 ק"מ, אבל בשבילי זה חתיכת הישג).

רק מה? יש לי איזו תכונה, שאני מסרב להכיר במגבלותיי.
מה לעשות? אני לא נעשה צעיר יותר. ובכלל כושר ריצה זה דבר שיש לו עליות ומורדות.
אז עכשיו אני בתקופה פחות טובה. רץ יותר לאט. עובר להליכה מדי פעם, ובעיקר מסרב לקבל את הירידה הזו בכושרי.
כמו במקרים אחרים, ההכרה בכך שאני כבר לא בן עשרים (או שלושים, או ארבעים...) לא מחלחלת.

הרולד לויד מנסה לעצור את הזמן