הקשר בין מקטרת לפייסבוק

אני לא חובב אומנות גדול, וידען קטן מאוד בנושאי האומנות הקלאסיים כמו ציור או פיסול. יחד עם זאת, פה ושם יצא לי קצת לראות ולקרוא דברים, ואפילו לאהוב כל מיני יצירות.
ההקדמה זו באה כי רציתי להציג פה  יצירה שמעוררת קצת מחשבה. היצירה היא של הצייר רנה מגריט ושם היצירה הוא "בגידת הדימויים".
זו אינה מקטרת
לכאורה, תמונה חסרת ייחוד. ציור ביד מיומנת למדי של מקטרת פשוטה. אין כאן שום דבר יוצא דופן בהיבט הטכני של מלאכת הציור. יחד עם זאת, השורה המאוד לא תמימה "ceci n'est pas une pipe" ("זו אינה מקטרת") נותנת לתמונה הזו מימד נוסף. פילוסופי.
"זו אינה מקטרת", טוען הצייר. אבל מה זה, אם כן ?
ובכן, זו אינה מקטרת. זה ציור של מקטרת. דימוי. סימבול למקטרת.
אי אפשר לדחוס לציור טבק, אי אפשר להשתמש בו לעישון. זו לא באמת מקטרת.
יש כאן התייחסות לפער שבין האידאה של העצם המתואר, לעצם עצמו.
האמן מעמיד בפנינו פרדוקס, קונפליקט בין התמונה, לאמירה המבוטאת במילים. הציור מעמת אותנו בין הסמלים בהם המוח האנושי משתמש לתיאור המציאות, למציאות עצמה. אגב, את אותו העיקרון ביטא בזמנו גם פילוסוף בשם ג'ונס שהזכיר לכולנו כי המילה "כלב" אינה מסוגלת לנבוח.

למה נזכרתי בכל זה? זה קפץ לי היום לראש בהקשר של פייסבוק, ווטסאפ, רשתות חברתיות בכלל, ה"חברים שלנו" ברשת החברתית, ה"לייק" שכולנו כל כך צמאים לקבל, ה"ארועים" וה"קבוצות" שאנחנו מנהלים שם, או משתתפים בהן...
חברים. זו לא מקטרת. אלו לא החיים!!!
זה רק דימוי (ואפילו לא מוצלח במיוחד) לחיים.
גם אני חוטא בהתמכרות כזו או אחרת למחשב בכלל, לפייסבוק בפרט. גם אני נוטה להתבלבל בין לייקים במחשב, להבעת תמיכה ואמפתיה בחיים האמיתיים, בין מכרים לחברים...
הפייסבוק כמודל של החיים (או לפחות המארג החברתי שלנו בחיים האמיתיים) הוא אמנם מרחיב גבולות, אך אינו מתקרב במהותו לדבר האמיתי שהוא אינטרקציה בין אנשים.
במילים אחרות אין "לייק" המתקרב במהותו לחיבוק או מגע אנושי, ואין צ'ט שיכול להתקרב לשיח פנים אל פנים.
הדבר האמיתי הוא גדול בהרבה (כפי שמדגימה התמונה הבאה של מגריט, שצוירה מספר שנים מאוחר יותר).

האיש החכם בעולם

האיש החכם בעולם ישב במשרדו
האיש החכם בעולם ישב לו לבדו
כשאתה הכי חכם
אתה יודע יותר מכולם
כשאתה הכי חכם
אתה לא טועה לעולם

האיש החכם בעולם ניסה להבין מה השתבש
מה קרה לו שם בדרך, שזה כל מה שיש
הרי מילדות ידעו שהוא גאון
וכל מה שעשה דפק כמו שעון
ובמוחו האנליטי הרי הכל כה חד
והרי הוא יודע יותר טוב מכל אחד

הוא היה אמור לפתח טילים
הוא היה אמור לקטוף לו פרסים
ואם לא לזכות בפרס נובל
אז מינימום לקבל איזה פרס ישראל

האיש החכם לא נהנה מעולם
הוא חכם מכדי לחוש פרח או ים
להכל מסביבו צידוק הגיוני
או נוסחה חכמה, או הסבר גאוני

אבל פרח או שמש, או חיוך משובה
או מראה של אישה בזרועות אהובה
דברים קטנים, תחושות נפלאות
את אלה אינו יכול כלל לראות

רגעים של טפשות, השתטות במסיבה
לשיר בקול רם, לצחוק בלי סיבה
תשוקה לוהטת, או חיבוק של חבר
האיש החכם הוא בעצם עיוור

ישב לו האיש החכם בגפו
ולא ראה מעבר לקצה אפו
ניהל וסידר וידע בחכמה
ולא מצא לעצמו נחמה



תשע אצבעות

הוא הסתכל על הידיים שלו.
היו לו תשע אצבעות.  ככה הוא נולד. ביד ימין חסרה לו קמיצה.
ההורים שלו ידעו שהוא יוולד ככה. הסריקה המוקדמת הראתה את זה. אבל היא הראתה עוד כל מיני דברים לא טובים, אז כשהוא נולד "רק" עם אצבע חסרה כולם שמחו.
האצבע ההיא מעולם לא באמת חסרה לו. כשאתה גודל ללא אצבע כזו או אחרת אתה לומד להשתמש בשאר האצבעות כדי לפצות. מעולם לא היתה לו בעיה לכתוב, לאכול, להחזיק מזלג..., אפילו על גיטרה הוא ניגן לא רע.
ההורים שלו מעולם לא עשו מזה בעיה. מקסימום היו צוחקים על זה.
בצבא היה ג'ובניק,  אבל במודיעין,  אז היה לו מעניין.

הוא היה חסר מנוחה. היא אמורה להגיע בעוד חמש דקות.
הם קבעו באיזה קפה קטן ושכונתי ברמת גן. רחוק מהבית שלו, ומהבית שלה.
הוא הסתכל שוב על הידיים שלו. הוא שנא אותן. כל כך הרבה נשים שהכיר בעבר נרתעו מהגדם המוזר שהיה לו במקום אצבע. והוא לא טיפש בכלל. ועדיין...כל היכרות חדשה התחילה מבחינתו בעמדת נחיתות. הוא פגום.  והן צריכות להיות סבבה עם זה.

השעה הגיעה. "אני חונה" היא כתבה לו.
הוא הרגיש איך הלב שלו מתחיל לפעום חזק. הוא קם מהכיסאות הפינתיים שתפס להם, שאף אויר והכניס את הבטן. סידר את החולצה בפעם האחרונה.
הוא הבחין בה מתקרבת, היא נופפה לו לשלום, והוא נופף בחזרה. מחייך.
היא נראתה כמו בתמונות שהחליפו.
היא התקרבה אליו והוא פרש את ידיו לחיבוק היכרות.  זה היה מחושב היטב. הכל על מנת להימנע מלחיצת יד. היא נענתה והם התחבקו קצרות. 

"סוף סוף. איזה כיף לראות אותך" היא אמרה.
"כן,  הא? שלושה שבועות אנחנו מתכתבים כבר"  הוא ענה.
הם הזמינו. לא משהו כבד. אייס קפה ומאפה לכל אחד.
היתה לו הרגשה טובה לגביה. הוייב שהשיחות שידרו היה טוב.

הם דיברו עוד כמה דקות, ואז היא שמה את ידה על השולחן. במקביל לצלחת, פונה לכיוונו.
הרמיזה היתה ברורה. וזה היה הרגע.
הוא נשם עמוק. ושם את ידו על ידה. בעדינות.

היא העיפה מבט. קולטת את העיוות הקל ביד. הגדם הקטן. הפגם.
החיוך קפא על פניה לשניה.  הוא ידע, תיכף היא "תהיה חייבת לקצר כי יש לה משהו".
אבל היד שלה לא זזה מידו. אחרי מספר שניות היא הניחה גם את היד השניה שלה על השולחן, מהצד השני של הצלחת שביניהם,  וחייכה.

ללא אומר הוא הניח גם את כף ידו השניה על כף ידה, הפונה כלפי מעלה.  והיא קיבלה אותה אליה בלחיצה חמה האומרת..."זה בסדר"


משוגע

יש לנו משוגע ברחוב.
אני חושב שכל אחד שאני מכיר גדל עם איזה משוגע בסביבה. זה היה חלק מהווי הילדות של כולנו.
רק כשהתבגרנו הבנו שהם היו אנשים די מסכנים. ניצולי שואה תשושי נפש, מוכי הלם קרב, או סתם אנשים עם הפרעות.
פחדנו מהם, לעגנו להם, הצקנו להם. ילדים.

אז יש לנו משוגע ברחוב. איש זקן. ערירי. ללא ילדים. אלמן.
אני זוכר שפעם הוא היה שפוי. לפני שאשתו נפטרה.
הוא גר ממש מהצד השני של הרחוב. הייתי עוצר לדבר איתו לפעמים. הוא אהב את זה.
הסתבר לי שפעם הוא כתב שיר שמאוד התפרסם. בשנות השישים. הוא אהב לשמוע ממני כמה שהשיר שלו אהוב ומושר באירועים, וכמה תגובות הוא מקבל בערוץ שלי ביוטיוב.
הוא אהב להתרפק על "חמש דקות התהילה" שלו, ואני אהבתי לשמח אותו.

לפני כמה שנים נפטרה אשתו במפתיע.
"אל תדאג, אני חזק", אמר לי מספר שבועות לאחר מכן. "אני אהיה בסדר".
אבל הגיל, הבדידות...עשו את שלהם.
בשנים האחרונות הוא נוהג להרעיד את השכונה בשאגות רמות. לפעמים באמצע הלילה.
"מנוולים, משוגעים, תלכו מפה", הוא שואג על העוברים והשבים שעוברים ליד גדר ביתו. לפעמים זה נמשך דקות ארוכות. השכונה התרגלה. אף אחד לא מתרגש מזה. והעוברים והשבים.. נבהלים ובורחים.
כולם שומרים מרחק מהשכן המשוגע.

לפני כמה ימים, הגעתי הביתה מהעבודה. השכן היה בחצר שלו. הרגשתי איך הוא מביט בי.
בניגוד להרגלו, הוא היה שקט. לא שאג, לא קילל. רק הביט.
הייתי נבוך. היה נדמה לי שהוא מסתכל אלי בבקשה שאגיד לו משהו. שאתייחס.
לא ידעתי האם הוא בכלל עדיין זוכר אותי ואת שיחותינו מלפני 7-8 שנים, ואיך יגיב, והאם יצרח עלי כמו שהוא עושה לכולם.
עשיתי את עצמי שאני לא שם לב, ועליתי הביתה.
השארתי אותו עומד בחצר שלו, מעבר לגדר הנמוכה. מביט עלי, ושותק.

השיר הבא מדבר על הסבתא שמוכרת עוגות ברחוב, ומסתכלת דרך החלון בערב במשפחה עם הכלב שאוכלים להם ארוחה חמה. והיא... הפרעה לשלום הציבור. אלתרמן במיטבו.
לי זה נראה קצת קשור לנושא.