מתנות לנכדים

"תגיד, אתה רוצה שנעבור לפני הפגישה על החומר ונראה מה אנחנו רוצים להשיג?"
נסיעת עבודה לחו"ל. עוד אחת מיני רבות.
השותף שלי הפעם הוא מישהו שאני עובד איתו שנים רבות. כשהגעתי לחברה היה עמוד תווך בחטיבה שלי. טיפוס לא שגרתי. מאלה שאתה פוטר אותם בחיוך סלחני של.."אין מה לעשות, ככה הוא". טיפוס.
מצד אחד מעיין שופע של אנרגיות ויוזמות שיווקיות, ממש גנרטור, ומצד שני - טיפוס לא מסודר, מתפזר, לא מביא דברים לסיום. נו, בשביל זה אני פה.

"לא, תראה - אנחנו פה רק יום וחצי. יש פה איזו מעדניה שהבטחתי לבת שלי שאביא לה משם איזו עוגה מפורסמת, ואני רוצה להספיק לקנות לנכדים מתנות."
הוא מצביע לכיוון המזוודה שהביא. מזוודה גדולה, כמעט ריקה, לנסיעה של יום וחצי.

"אבל חשוב שנגיע מוכנים לפגישה"
"יהיה בסדר, אל תדאג, עשיתי מאות פגישות כאלה בעבר"

והנה, הוא נעלם לו...

הגיג מסע: שינויי מזג האוויר (בפלורידה)

רצה המקרה ומצאתי את עצמי בסוף השבוע הזה נוסע שעות ארוכות בפלורידה.
איך קרה? נסיעת עבודה שהתארכה מעבר לצפוי, פגישות שהתווספו, ומפה לשם - אני חוזר רק אחרי סופהשבוע.

אמרתי לעצמי...אם כבר, אז כבר. 
נכון תיכננתי טיול גדול לארה"ב? (כן)
נכון דחיתי אותו בגלל קורונה וכאלה? (כן)
נכון שאני כבר באזור שתיכננתי לטייל בו? (בערך)
אז בבקשה - אני לוקח רכב שכור ועושה את הדרך מטלהאסי למיאמי ביומיים (משהו כמו 550 מייל). נסיעת דרכים. כמו שאני אוהב.

והנה, אני נוסע לי הבוקר מטאמפה לכיוון מיאמי, נהנה מהחופים ומהים שמקיף אותי, ומולי אני רואה מחזה מרהיב. שכבת עננים קודרים שמכסה את השמיים, מעל הים....מה אני אגיד? כל כך התלהבתי מהתמונה שהייתי צריך כמה שניות כדי להבין את המשמעות...

תוך דקה מצאתי את עצמי באפלה גמורה. גשם שלא מאפשר לראות מטר קדימה.

התחלתי לקלל את העולם ואת החיים בכלל ולמה הסכמתי להישאר סופשבוע. הגשם היה כל כך חזק שנראה שלעולם לא אצליח להשלים את שארית הדרך, וגם ככה...הלך היום. אצטרך להישאר בחדר במלון ולחכות לטיסה מחר.

אחרי כעשר דקות של נסיעה איטית, על סף העצירה,  פתאום...בבת אחת, יצאתי מזה. משכבת העננים הזו. פתאום, כאילו לא קרה כלום, השמש זרחה, השמיים היו כחולים, אף ענן שחור לא נראה ברקע. יום יפהפה!!!



ואז עלתה בי הארה קטנה.

כשאתה בתוך הסערה - אתה מוקף מים, גשם, ורוחות. אתה לא יכול לראות החוצה.
אתה לא יכול לראות שמעבר למסך הסערה מחכה יום יפה. אתה נמצא בתוך הסערה, ונדמה לך שכל העולם גשום, סוער וחורש רעות. אבל זה ממש לא המצב. פשוט קשה לראות החוצה כשאתה בתוך סערה.. אבל היא פתאום תיגמר. כי סערות זה דבר שחולף.

וכשאתה מחוץ לסערה, אתה כן יכול לראות קדימה, לתכנן את דרכך, לראות את האופק, ולהתכונן ליום יפה.

זהו. הגיג.
יצאתי מעודד.

מחשבות ליום כיפור 2021

אני אוהב את יום כיפור.
אני חילוני מוחלט. אין לו שום משמעות דתית מבחינתי.
אבל יש בו משהו שקשה לי להגדיר.

ראשית, השקט. כולם עוצרים מלכת. אני אפילו די שמח שגם הטלוויזה לא משדרת. אני, עם עצמי ועם המשפחה.
בלי ש"צריך" לעשות משהו. לא "צריך" ללכת לשום מקום, לא "צריך" להרים טלפון לאף אחד, לא "צריך" לעשות סידורים, ביקורים, ספורט, עבודה. כלום. לא "צריך" כלום. אני חופשי לעשות דברים שאני לא "צריך", אלא דברים שאני רוצה.
מצד שני - יש בכל זאת משהו רוחני בעניין הזה של חשבון נפש. משהו שאני מתחבר אליו, ושגורם לי להרהר בדברים, לבחון את עצמי.

ביום כיפור יש גם את העניין הזה של לבקש סליחה. 
אף פעם לא הבנתי אם זה בין אדם לחברו, או בין אדם למקום. בכל מקרה - מאחר ואני לא מאמין גדול במקום, אני חושב שהסליחות צריכות להיות כלפי עצמי. כל השאר יסתדר מאליו אחרי זה.
ועל זה רציתי לדבר


אף אחד לא מיותר

כל מיני אנשים נכנסים ויוצאים מעולמי לאורך השנים
פרצופים שאני זוכר, וכאלה שלא
זו יכולה להיות הקופאית שבמשך שנים היתה אומרת לי שלום בסופר
זה יכול להיות השכן עם הכלב הלבן שעבר דירה לפני שנים
זה יכול להיות האבא הזה שמת מחיידק טורף לפני 15 שנה ולא באמת הכרתי אותו מעבר ל"שלום שלום"
או מישהי שחייכה אלי חיוך שהמיס אותי ונעלמה לה בהמשך הרחוב
אנשים שהיו בחיי שנים והיה נראה לי שהם תמיד יהיו שם
אנשים שיד המקרה הפגישה בינינו
אנשים שמסלול חיי הועיד אותי להכיר
או כאלה שהצליחו לגעת בי בצורה שאף אחד אחר לא.
היו אנשים שעשו לי רע
היו אנשים שעשו לי טוב
היו כאלה שאהבתי מאוד
היו כאלה שרציתי לרצוח

כביסה

מִכְנְסֵי הִתְעַמְּלוּת, חֻלְצוֹת נְקִיּוֹת
תַּחְתּוֹנִים, גַּרְבַּיִם, גּוּפִיּוֹת עֲנָקִיּוֹת
סְדִינִים יְשָׁנִים שֶׁקִּבַּלְנוּ לַחֲתֻנָּה
מַגָּבוֹת שֶׁקָּנִינוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה

חֻלְצָה עִם קְרָעִים וְכֶתֶם רָטֹב
שֶׁפַּעַם נִרְאֵיתִי בָּהּ מַמָּשׁ מַמָּשׁ טוֹב
צִפָּה לַכָּרִית עִם עִטּוּר מְפֹרָק
שֶׁהָיְתָה פַּעַם חֵלֶק מִסֵּט יְרַקְרַק

חֻלְצַת צַוָּארוֹן עִם כַּפְתּוֹר חָסֵר
מִכְנָסַיִם יָפִים עִם חוּט סוֹרֵר
לְאֵלּוּ הַיּוֹם יֵשׁ פָּחוֹת דְּרִישָׁה
הַזְּמַנִּים הִשְׁתַּנּוּ, הַתְּקוּפָה קָשָׁה

וַאֲנִי עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ לַיָּד
כָּל פְּרִיט לְבוּשׁ, אֶחָד אֶחָד
וַאֲנִי מְנַסֶּה לְהָכִיל אֶת הַכֹּל
עַל חֶבֶל תְּלִיָּה פָּשׁוּט וְזוֹל

וּכְשֶׁהַכֹּל מִסְתַּיֵּם, מְסֻדָּר וּמָתוּחַ
אֲנִי מַרְגִּישׁ פִּתְאוֹם שֶׁאֶפְשָׁר קְצָת לָנוּחַ
הַכֹּל מִתְנוֹפֵף, מִתְיַבֵּשׁ לוֹ בְּלִי קוֹל
הַחֶבֶל הִצְלִיחַ לָשֵׂאת אֶת הַכֹּל





(ותודה ליורם סימן-טוב על העזרה בניקוד)

ושוב נצאה אל הדרך

אי פעם מזמן בהיסטוריה, לפני שנות דור, עשיתי מעשה שמעולם לא העזתי לעשות. משהו מהפכני ממש במונחים שלי.
עשיתי משהו בשביל עצמי. רק בשביל עצמי. בלי להתחשב באף אחד. 
עליתי על מטוס, לבד, ונסעתי לשבועיים לארצות הברית למסע דרכים. רק אני עם עצמי. בלי האשה, בלי הבנות, בלי אף אחד חוץ מעצמי, ואפילו קינחתי בכמה ימי טניס משובח בניו-יורק.

חברי הותיקים אולי זוכרים זאת. שבועיים לאורך Route 66 המיתולוגי, על שלל עיירותיו, תחנות הדלק, הכבישים הישנים... (כתבתי על זה גם כמה וכמה פוסטים...למי שמעונין, דפדפו אחורה בבלוג).
זה היה ב 2016. 5 שנים שנראות כמו שנות דור.

מאז...קורונה, ממשלות, כמה וכמה תהפוכות אישיות, סתם התבגרות והבשלה...בקיצור, אני במקום קצת אחר.
ופתאום ככה, אחרי השנה המקוללת האחרונה, פתאום מדגדג לי שוב.

אז בפרץ של ספונטניות לא אופיינית, בהחלטה אימפולסיבית של כמה ימים....נחתם ונסגר. בסוף אוגוסט אני אורז שוב את התרמיל ויוצא לי לשבועיים וחצי בדרכים. אני ועצמי, רכב, ספר או שניים, מוזיקה טובה, והרבה רצון לחוות, לראות, לשמוע ולהרגיש את נפלאות העולם. (ולפני שאמשיך...אני עונה מראש. לבד? כן. לבד לבד? כן. מה, בלי האשה? בלי האשה. הצעת לה? ברור שהצעתי לה, ואשמח אם תצטרף, לא מתאים לה סוג כזה של טיול, וקורונה, ועניינים, אז היא אמרה לי סע לבד, תהנה. ואתה לא מפחד? קצת. ומה עם חבר? לא מתאים להם, זה לא חלום שלהם. אבל לבד? כן, לבד.  זהו. בואו נתקדם.)

הציור מתוך "עכשיו הנסיעה" מאת יחזקאל רחמים

האיש החכם בעולם

האיש החכם בעולם ישב במשרדו
האיש החכם בעולם ישב לו לבדו
כשאתה הכי חכם
אתה יודע יותר מכולם
כשאתה הכי חכם
אתה לא טועה לעולם

האיש החכם בעולם ניסה להבין מה השתבש
מה קרה לו שם בדרך, שזה כל מה שיש
הרי מילדות ידעו שהוא גאון
וכל מה שעשה דפק כמו שעון
ובמוחו האנליטי הרי הכל כה חד
והרי הוא יודע יותר טוב מכל אחד

הוא היה אמור לפתח טילים
הוא היה אמור לקטוף לו פרסים
ואם לא לזכות בפרס נובל
אז מינימום לקבל איזה פרס ישראל

האיש החכם לא נהנה מעולם
הוא חכם מכדי לחוש פרח או ים
להכל מסביבו צידוק הגיוני
או נוסחה חכמה, או הסבר גאוני

אבל פרח או שמש, או חיוך משובה
או מראה של אישה בזרועות אהובה
דברים קטנים, תחושות נפלאות
את אלה אינו יכול כלל לראות

רגעים של טפשות, השתטות במסיבה
לשיר בקול רם, לצחוק בלי סיבה
תשוקה לוהטת, או חיבוק של חבר
האיש החכם הוא בעצם עיוור

ישב לו האיש החכם בגפו
ולא ראה מעבר לקצה אפו
ניהל וסידר וידע בחכמה
ולא מצא לעצמו נחמה



כשאדם עומד ליד נמלים

כשאדם עומד ליד נמלים
הן לא מבינות שיש לידן
אדם
הן לא יכולות להבין מה זה
הדבר הגדול הזה שנמצא לצידן

הן רואות סוליה
ולפעמים אפילו נעל
הן שומעות קולות
שנשמעים להן יותר כרעם

הן ממשיכות בעמל יומן
כאילו כלום לא קרה
הן בכלל לא חושבות,
ממשיכות בשגרה

כשאדם עומד ליד נמלים
הן לא רואות שום דבר נעלה
הן רק רוצות שהנעל
לא תפריע להן לסחוב את העלה



עמוק במצולות

עמוק במצולות אין שום דבר
רק שקט וחושך
עמוק במצולות אין אף אחד
רק צללים חולפים וכתמי שמש ואובך

עמוק במצולות אתה רק מקווה
שהחמצן שלך יספיק לשמור על חייך
עמוק במצולות אתה רק מרגיש
את המשקל העצום של המים מעליך


עמוק במצולות אתה תוהה
אם תצליח לעלות אל פני המים
אם אי פעם תחזור אל החיים 
של ההולכים על שתיים


עמוק במצולות אתה רואה דברים
שלא תראה בשום מקום אחר
דגי מפלצת נדירים, ואשפת חיים זרוקה
אלמוגים חיים וספינה טרופה


עמוק במצולות אתה מרגיש בבית
כי שם אתה רק אתה, ולא צריך להיות שום דבר שאתה לא
עמוק במצולות אתה אומר לעצמך
אולי אני  בכלל שייך לפה

עמוק במצולות לא יודעים מה למעלה ומה למטה
וגם אם רוצים לא יודעים את הדרך הביתה
כי כולם חושבים שמה שצריך זה לצוף
אבל לפעמים כל מה שצריך זה יד, חיוך, או חיבוק