‏הצגת רשומות עם תוויות משפחה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות משפחה. הצג את כל הרשומות

בחזרה לשגרה

זהו. הגעתי הביתה.

העדרות ארוכה, שלושה שבועות לבד לבד.
זה אולי לא נשמע הרבה, אבל לי זה הרגיש הרבה. 
האמת שבעבר תקופה כזו היתה עוברת לי יותר בקלות. הפעם זה הרגיש לי הרבה. מכל מיני סיבות.
ועכשיו...שגרה. עבודה, פקקים, נסיעת חו"ל לפה או לשם, אימון כושר, קצת מוזיקה, הרבה משפחה.
וזה מעלה שאלות.

ראשית, הטיול הזה היה לי בראש כמה שנים, ותמיד צבע את השגרה האפורה שלי במין צבע ורדרד ואופטימי. "הנה, יש טיול גדול באופק, הרפתקאה. עוד חודש, חודשיים, חצי שנה..."
ועכשיו מה?

בלוג דרכים - סוף הטיול שלי לדרום ארצות הברית

 אז הטיול הסתיים. 11 יום בדרכים, לבד לגמרי. חלק מהזמן בערים גדולות שכנראה לא יתאפשר לי להגיע אליהן בדרך אחרת, וחלק מהזמן בחורים נידחים.

קשה להאמין שזה כבר מאחורי. חשבתי על הטיול הזה כמה שנים. והנה, זה נגמר.
ומה נשאר לי מהטיול הזה? או, זה הנושא של הפוסט.

אז מה באמת נשאר מטיול כזה?


בדרך לניו אורלינס - זה לא טיול, זו חוויה

טוב, אז כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, לא אלאה אתכם פה בהרבה תמונות ובשמות של מקומות שהייתי בהם. מי שרוצה תמיד יכול לראות מה אני מעלה בפייסבוק. הבלוג-מסע הוא בשביל המחשבות שלי.

בקצרה...עברתי את נאצ'ז מיסיסיפי, עברתי ללאפאייט לואיזיאנה, ואני מתקרב לסוף הדרך במסע, בניו אורלינס.
ובכל זאת תמונה, שקשורה לנושא הפוסט.


בתמונות מעגל מוזיקאים חובבים שמתכנסים אחת לשבוע בלאפייט ומנגנים מוזיקה קייג'ונית מסורתית.
נכחתי במעגל הנגינה של השבוע, הכרתי אנשים מקומיים, אכלתי אוכל קייגו'ני, וחשוב לציין - המעגל הזה קרה מתחת לחדר ששכרתי, בסלון ה Blue Moon בלאפייט. בעצם הלכתי לישון בסביבות 11 וחצי בלילה שמתחתי עדיין מוזיקה חיה, קולות צהלה וריקודים, ואווירה כפרית שמחה.

ממשיכים בדרך דרומה - על הלבד ועל שאיפות וחלומות

בשלב די מוקדם בכתיבת הבלוג מסע הזה החלטתי שהתמונות מהדרך, כמו המקומות שעצרתי בהם, כנראה לא באמת מעניינים מישהו חוץ ממני.
אני יודע איך זה, אין דבר יותר בלתי נסבל ממישהו שטייל וחושב שזה מעניין את כל העולם באיזה מקומות מדהימים הוא היה, ואתם לא. אז..אני אחסוך את זה מכם. רק אגיד שבאמת הייתי במקומות מאוד מיוחדים. בלי תמונות.
אז על מה כן אני כותב? על חוויות ספציפיות, אולי איזו תובנה או שתיים, הגיגים מהדרך (הבאמת ארוכה), וכאלה דברים.

טוב, אז יצאתי מג'קסון (עיר חסרת ייחוד וחסרת כלום. ביזבוז של יום) והמשכתי דרומה ל Natchez הבאמת ציורית על גדות המיסיסיפי (תמונות בפייסבוק) ומשם ללואיזיאנה - ל Lafayette. בירת המיעוט הקג'וני והעיר שהוגדרה פעם כ"עיר השמחה ביותר בארצות הברית". אני מקווה להבין למה...

על הלבד
נשאלתי, ושאלתי את עצמי, על הלבד בטיול הזה. 
אז ככה, באמת שהיו לי כמה רגעים די בודדים פה. כלומר רגעים שבהם הייתי עייף, או שהיה לי יום לא מוצלח מבחינת הטיול, ואמרתי לעצמי "בשביל מה הייתי צריך את זה, וממש ממש בא לי להיות בבית שלי עכשיו".
אבל...הצד השני פה חזק יותר. בעיני.

סיפור לחנוכה, 2021

הגענו לתקופה הזו בשנה. 
התחיל להיות ממש קר בלילות, והוא היה חייב להתארגן על עוד איזה שמיכה או שתיים, ואולי למצוא לו מקום חדש לישון בו במקום הגינה הזו שליד המתנס.
גם ככה לאחרונה התחילו להסתובב שם כל מיני עבריינים, זונות, או סתם מוכי גורל כמוהו. נלחמים על כל מטר מרובע, עושים רעש בלילות, ואיתם התלונות של השכנים, והמשטרה.
אם היה דבר אחד נחמד בכל זה זה שלפעמים השוטרים היו נחמדים אליו ונותנים לו מרק חם, או לוקחים אותו לתחנה לרישום, ושם היה מצליח לתפוס לפעמים איזו שעה שינה , על מיטה ממש. 

בכל מקרה, אחרי אתמול , הוא כבר לא יכל לחזור לגינה ההיא.

הגיעו לשם אתמול בערב כמה פרצופים חדשים. היתה שם איזו בחורה, ועוד שני גברים.
הם הגיעו בסביבות תשע בערב. שעה שבדרך כלל שקט כבר בגינה. הם לא הבחינו בו בכלל בהתחלה. הוא ידע איך לגרום לעצמו להעלם בחסות החשכה. יותר טוב ככה.
הם עישנו משהו, ציחקוקים, קולות, ככנראה שהגברים התחילו להתעסק עם האשה. עניין שבשגרה . 
הוא התהפך בספסל הצדדי שלו, התכסה על מעל לראש בשמיכה הישנה שלו, וניסה לישון.

בלי לשים לב, בתנועה לא זהירה, הוא הפיל את הכוס שלו. הכוס של הכסף הקטן.
כוס הפח נפלה לרצפה, ואיתה כל המטבעות שאסף היום. 
החבורה העליזה הרימה ראש והבחינה בו, מתיישב ומתחיל לאסוף את הכסף.

הוא כבר הכיר את הטקס. הוא ימלמל משהו, יפנה את עצמו משם כמה שיותר מהר, יעביר את הזמן באיזה רחוב קרוב, ויחזור לישון אחרי שעה, באותו המקום. המקום שהוא ישן בו כבר 4 חודשים.


הפעם זה היה שונה.

מתנות לנכדים

"תגיד, אתה רוצה שנעבור לפני הפגישה על החומר ונראה מה אנחנו רוצים להשיג?"
נסיעת עבודה לחו"ל. עוד אחת מיני רבות.
השותף שלי הפעם הוא מישהו שאני עובד איתו שנים רבות. כשהגעתי לחברה היה עמוד תווך בחטיבה שלי. טיפוס לא שגרתי. מאלה שאתה פוטר אותם בחיוך סלחני של.."אין מה לעשות, ככה הוא". טיפוס.
מצד אחד מעיין שופע של אנרגיות ויוזמות שיווקיות, ממש גנרטור, ומצד שני - טיפוס לא מסודר, מתפזר, לא מביא דברים לסיום. נו, בשביל זה אני פה.

"לא, תראה - אנחנו פה רק יום וחצי. יש פה איזו מעדניה שהבטחתי לבת שלי שאביא לה משם איזו עוגה מפורסמת, ואני רוצה להספיק לקנות לנכדים מתנות."
הוא מצביע לכיוון המזוודה שהביא. מזוודה גדולה, כמעט ריקה, לנסיעה של יום וחצי.

"אבל חשוב שנגיע מוכנים לפגישה"
"יהיה בסדר, אל תדאג, עשיתי מאות פגישות כאלה בעבר"

והנה, הוא נעלם לו...

מחשבות ליום כיפור 2021

אני אוהב את יום כיפור.
אני חילוני מוחלט. אין לו שום משמעות דתית מבחינתי.
אבל יש בו משהו שקשה לי להגדיר.

ראשית, השקט. כולם עוצרים מלכת. אני אפילו די שמח שגם הטלוויזה לא משדרת. אני, עם עצמי ועם המשפחה.
בלי ש"צריך" לעשות משהו. לא "צריך" ללכת לשום מקום, לא "צריך" להרים טלפון לאף אחד, לא "צריך" לעשות סידורים, ביקורים, ספורט, עבודה. כלום. לא "צריך" כלום. אני חופשי לעשות דברים שאני לא "צריך", אלא דברים שאני רוצה.
מצד שני - יש בכל זאת משהו רוחני בעניין הזה של חשבון נפש. משהו שאני מתחבר אליו, ושגורם לי להרהר בדברים, לבחון את עצמי.

ביום כיפור יש גם את העניין הזה של לבקש סליחה. 
אף פעם לא הבנתי אם זה בין אדם לחברו, או בין אדם למקום. בכל מקרה - מאחר ואני לא מאמין גדול במקום, אני חושב שהסליחות צריכות להיות כלפי עצמי. כל השאר יסתדר מאליו אחרי זה.
ועל זה רציתי לדבר


כביסה

מִכְנְסֵי הִתְעַמְּלוּת, חֻלְצוֹת נְקִיּוֹת
תַּחְתּוֹנִים, גַּרְבַּיִם, גּוּפִיּוֹת עֲנָקִיּוֹת
סְדִינִים יְשָׁנִים שֶׁקִּבַּלְנוּ לַחֲתֻנָּה
מַגָּבוֹת שֶׁקָּנִינוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה

חֻלְצָה עִם קְרָעִים וְכֶתֶם רָטֹב
שֶׁפַּעַם נִרְאֵיתִי בָּהּ מַמָּשׁ מַמָּשׁ טוֹב
צִפָּה לַכָּרִית עִם עִטּוּר מְפֹרָק
שֶׁהָיְתָה פַּעַם חֵלֶק מִסֵּט יְרַקְרַק

חֻלְצַת צַוָּארוֹן עִם כַּפְתּוֹר חָסֵר
מִכְנָסַיִם יָפִים עִם חוּט סוֹרֵר
לְאֵלּוּ הַיּוֹם יֵשׁ פָּחוֹת דְּרִישָׁה
הַזְּמַנִּים הִשְׁתַּנּוּ, הַתְּקוּפָה קָשָׁה

וַאֲנִי עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ לַיָּד
כָּל פְּרִיט לְבוּשׁ, אֶחָד אֶחָד
וַאֲנִי מְנַסֶּה לְהָכִיל אֶת הַכֹּל
עַל חֶבֶל תְּלִיָּה פָּשׁוּט וְזוֹל

וּכְשֶׁהַכֹּל מִסְתַּיֵּם, מְסֻדָּר וּמָתוּחַ
אֲנִי מַרְגִּישׁ פִּתְאוֹם שֶׁאֶפְשָׁר קְצָת לָנוּחַ
הַכֹּל מִתְנוֹפֵף, מִתְיַבֵּשׁ לוֹ בְּלִי קוֹל
הַחֶבֶל הִצְלִיחַ לָשֵׂאת אֶת הַכֹּל





(ותודה ליורם סימן-טוב על העזרה בניקוד)

ג'לאטו

כל מי שחבר שלי בפייסבוק לא הצליח להתחמק מהעובדה שהייתי ברומא בשבוע שעבר.
לא סתם הייתי ברומא. אלא עם הבת שלי.
ולא סתם עם הבת שלי, אלא עם הבת שאוהבת ללכת. והרבה.

"אתה יכול לשכוח משנ"צ" היא הכריזה.  עוד לפני שיצאנו מהארץ.
שכחתי.
תיכננתי לנו לא פחות מחמישה ימים גדושים בכל טוב. כל פינות רומא, ואפילו יציאה לחצי יום לטיול בטיבולי.
מה אני אגיד לכם...טיילים חרוצים כמונו עוד לא נולדו.

אז זהו, שבאמצע היום השני לטירונות הרגל התחילה לאותת לי. משהו במרצפות הרומיות העתיקות שגורם לכף הרגל ולקרסול לרקוד בנעל ולהגיע לזוויות משונות...
עד סוף היום כבר צלעתי קשות, ואת שאר הטיול העברתי בצליעה מהולה באנחות קורעות לב, תוך התמודדות עם מבטים מלאי בוז וחוסר אמפתיה מהבת שלי.

אבל לא על זה באתי לדבר. הנושא הוא גלידה.
כשאתה ברומא, כך שמענו, אתה חייב לאכול גלידה. אבל אל תגיד גלידה או "אייס קרים" כמו איזה בור ועם הארץ.
פה מדובר בג'לאטו. וכל מי שקורא לגלידה ברומא אייס קרים הריהו טיפש שאיננו מבין את נשגבותה של הגלידה האיטלקית. 
רק מה? ברומא יש משהו כמו חצי מליון מקומות לממכר ג'לאטו, וכולם הכי טובים ברומא.

ופתאום...חמישים

טוב, זה הגיע. אני בן חמישים. זה ממש מעבר לפינה. מחר, ליתר דיוק.

הייתי רוצה להגיד שזה עובר לידי. מעל הראש. "זה רק עוד יום בחיים" כמו שאמרו לי כמה אנשים. אבל זה לא.
איכשהו, זו מין עננה כבדה שמרחפת לי מעל הראש בחודשים האחרונים. אני מתייחס לקידומת חמש אחרת מהפעמים הקודמות שהחלפתי קידומת, משום מה.

תמיד שאלו אותי..."מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?". 

זו מין שאלה כזו ששואלים. גם בגיל חמש, גם בגיל עשרים וחמש, וגם בגיל ארבעים. בגיל חמישים כבר לא. כי אני כבר גדול.
בינינו? אני עדיין לא בטוח מה אני רוצה לעשות.
ואני שואל את עצמי...מה אני רוצה לאחל לעצמי בגיל חמישים? מה באמת אני רוצה להיות כשאהיה גדול? 

פעם אמר לי מישהו משפט שהולך בערך ככה....
"כשאתה ילד אתה בונה מגדל קוביות גבוה גבוה, ובכל שנה שעוברת...אתה מוריד קומה".
משהו שבא להגיד שהשאיפות שלך והאפשרויות שלך הולכות וקטנות עם הגיל, וכנראה בעצם מתאימות את עצמן למידותיך.
האמנם?


מחשבות על צילום ישן

אני טיפוס נוסטלגי. החל מהמוזיקה שאני שומע, נושאי השיחה שלי עם מכרים וחברים, ונושאי העניין שלי באופן כללי.
נוסטלגיה אישית זה כבר משהו אחר. למה ? כי בניגוד לנוסטלגיה הכללית האהובה עלי, הרי הנוסטלגיה האישית תמיד מתלווה באיזה טעם חמוץ מתוק של "תראו איזה צעירים ויפים היינו". לא תמיד יש לי את ה state of mind הנכון לזה.

התמונות האישיות מילדותי תמיד זורקות לי בפנים את הגיל שלי, החיים חסרי הדאגה שחייתי אז, ובעיקר את הפער שבין האפשרויות הבלתי מוגבלות שהיו בילד הקטן שהייתי פעם לעומת השגרה שבה אני חי.

שלא תבינו לא נכון. אין לי על מה להתלונן. אני בריא, יש לי עבודה די מעניינת,  אני משתכר בכבוד, משפחה שאני אוהב, ובאופן כללי אני נמצא בנקודה שאני מניח שלא מעט אנשים היו מאחלים לעצמם.
אבל...הילד ההוא בתמונה. הוא בדרך להיות אסטרונאוט, כבאי, טייס, שחקן קולנוע וכדורסלן אגדי!!!

בתמונה שצירפתי אני עם שתי אחיותי, אימי, והכלבה שלי. בחצר שבה גדלתי בהרצליה.
אני בוחן את התמונה, ומהרהר בעוד כמה דברים...

ועוד קצת מחשבות קטנות. יום כיפור

יום כיפור הוא יום שאני אוהב, אם כי דווקא זה של השנה לא ירשם בדברי הימים כמוצלח במיוחד. העברתי אותו מקורר קשות, עם גב תפוס ואפס אנרגיות.
אז ככה, ממש לפני שמסתיים, הצלחתי להקים את עצמי, ובכל זאת לכתוב פה על כמה דברים שעברו לי היום בראש.


סליחות
כמובן, בהעדר כח לעשות כל דבר אחר, שקעתי לי לתוך הפייסבוק ולא יכולתי שלא להתפעל מאווירת הצדיקות והקדושה שנפלה עליו.

מחשבות קטנות בשבת חמה במיוחד

חמישה חודשים עבור מאז שכתבתי פה משהו. המון זמן.
הפוסט האחרון שלי נקרא "עייפות". על נדודי שינה, מחשבות בראש וכדומה.
במבט לאחור, אולי הטייטל הזה היה נבואי. אכן קצת התעייפתי לכתוב. לחשוב על נושא, לנסח, להשתדל להגיד משהו שהוא לא בנאלי. מעניין.

אז הבוקר חשבתי על הנושא, ונזכרתי למה בכלל התחלתי את הבלוג הזה.
זה לא היה בשביל לכתוב הגיגים ברומו של עולם שאמורים להרשים את השד יודע מי. זה היה בשביל לדבר על דברים קטנים יומיומיים, שמקיפים אותנו. וכאלה, לא חסרים.



למשל...

עייפות

הוא ידע שהוא עייף. הוא ידע שהוא צריך לישון.
זה משהו שהצטבר אצלו כבר כמה ימים. שינה גרועה, עם דפוס קבוע.
התהפכות במיטה, הרדמות בסביבות חצות, התעוררות בסביבות שלוש, ארבע בבוקר. מאבק כושל לנסות שלא לצאת מהשינה, הגוף נלחם במוח, מנסה להכניע אותו, לעייף אותו, לכפות עליו לחזור לשינה, מלחמה אבודה מראש. התהפכויות, קימות, מעבר מקום, חזרה, ולבסוף הוא נרדם. אחרי שעה, לפעמים שעתיים, רק כדי לקום בשש בבוקר לעוד יום.


והנה, שוב שעת השינה.
העיניים נעצמות, אבל מבפנים כבר מורגשת הדריכות. החשש הזה מעוד לילה מתסכל. לילה שאחריו מחכה לו יום נוסף של עייפות, המאבק לישון. מאבק בעצמו. בלי סיכוי לנצח.
לא לחשוב. לא לחשוב. פשוט עצום עיניים ותן לטבע להשתלט.
אבל הנה זה מתחיל לטפטף...

אופניים

זה היה בוקר ראש השנה האזרחית 1985. 
אני זוכר את זה בבירור כי זה היה הבוקר שבו מצאו את השכן תלוי בחצר.
הוא היה איש אומלל שלא היה לו אף אחד, ויצא בלילה עם חברים שרצו לשמח אותו בערב השנה החדשה.
כנראה שתה יותר מדי, או סתם עבר יום גרוע. הלך ותלה את עצמו. בלי שום התחשבות בסביבה. ככה באמצע החצר.
אני מניח שהיתה המולה סביב העניין כשעלה הבוקר. בכל אופן, אותי זה לא העיר. נער בחופשת חנוכה צריך כנראה יותר מאיש תלוי בחצר שלו כדי להתעורר מוקדם בבוקר.

אמא שלי סיפרה לי על זה כבדרך אגב אחרי שקמתי, והמשטרה כבר פינתה את הזירה. כאילו רצתה לחוס על נשמתי הרכה מפני הזעזוע הנורא.
להודות על האמת? הסיפור עניין אותי בדיוק לחמש דקות. מאחר וגופה כבר לא היתה באזור, וכל מה שנשאר לי לשמוע זה את הסיפור של אימי על איך היא פתחה את החלון בשש בבוקר וראתה איש תלוי בחצר ומיהרה להזעיק את המשטרה. די מהר הנושא מיצה את עצמו. היו לי תכניות אחרות לאותו היום.

קבעתי עם חבר לעשות איזה מסע קטן באופניים לאזור הירקון.


יום טיול

לפני כמה ימים הכריזה האשה שלא מעניין אותה כלום. אנחנו כבר לא עושים שום דבר ביחד כמשפחה (לפני חודשיים נסענו לעשרה ימים להולנד...) ושבמטותא מכבודנו, שכל אחד מאיתנו יפנה את עצמו מכל מה שהוא עושה וביום שישי, חול המועד סוכות, אנחנו יוצאים ליום טיול בטבע.

עכשיו, שתבינו. אנחנו ממש לא משפחה מטיילת. זה לא בגנים המשפחתיים שלנו.
כלומר, אנחנו יודעים כמה זה בריא לצאת לטבע, לטייל, לצאת מהבית. זה אפילו חינוכי ומקנה ערכים כמו ידיעת הארץ, ואהבת הארץ. אבל אנחנו באמת לא צריכים את זה. אנחנו מעדיפים לאהוב את הארץ מהסלון, מול הטלוויזיה. או מאיזו מסעדה טובה.

אני אישית הייתי סקפטי. לא היה לי ספק שככל שנתקרב ליעד מישהו מאיתנו (כולל אישתי, שיזמה את העניין) ימצא דרך לסכל את הפיגוע המתקרב.
אכן, לא טעיתי. כל העניין היה על גבול הביטול ברגע שאשתי הכריזה ש"גם הכלבה מצטרפת". מה שגרר תגובה נגד מהירה מאחת מהבנות (השם שמור במערכת) ש"אם ככה, אז אני לא מצטרפת".
דווקא היה משהו בטענה שלה שהכלבה שלנו פשוט לא מסוגלת לעשות מסלולים בטבע. בואו נגיד שהכלבה "מאותגרת משקלית". ומצד שני... איפה בדיוק נשאיר אותה בהתראה של יום?
למרבה הפלא, הצלחנו להגיע לפשרה (מסלול קצרצר, מעט הליכה, קל בלי ללכת במים - וזה עוד לפני שהתאמנו את זה לאילוץ של הכלבה), והעסק נסגר. יוצאים לטיול. תשע בבוקר. נחל קיני, נחל הקיבוצים.עם הכלבה.

ברשותכם, מכאן אעבור לתיאור עובדתי יבש של העובדות והזמנים. אני חושב שזה יצייר את התמונה בצורה הטובה ביותר...

Route, סוף

עם הפוסט הזה חיכיתי יומיים שלושה. משתי סיבות.
הראשונה - הייתי פשוט עייף. בכל זאת, עשרה ימי נסיעה, מעל 3000 ק"מ, חלק מהנסיעה היתה בדרכים משובשות ובמהירות איטית, לא מעט עצירות בדרך, היטלטלות ממוטל למוטל...(אל תרחמו עלי, אבל סה"כ אפשר להבין את העייפות).
הסיבה השניה - חיכיתי כמה ימים לקבל פרספקטיבה על הנסיעה "בראש שקט". כך שאוכל לנסות ולסכם אותה. לעצמי, ולכם.
במהלך עשרה ימים עברתי בקליפורניה, אריזונה, ניו-מקסיקו, אוקלהומה, טקסס, קנזס ומיזורי...
הייתי במקומות שמעולם לא ביקרתי, וכנראה לעולם לא אבקר שוב. ספגתי אוירה בכמויות, ראיתי נופים, ניקיתי את הראש, ועכשיו הגיע הזמן לחזור למציאות.
אבל לפני החזרה למציאות, כמה מילים לסיכום, לפני שאני מניח את הטיול מאחורי ונותן לו להפוך לזיכרון מתוק ומרוחק.
אני מניח שעם הזמן שיעבור יעלו בי עוד כמה מחשבות על הימים והחוויה שעברתי. אבל הנה סיכום ביניים קצר של הגשמת החלום הקטן הזה שלי, עם כמה שורות תחתונות בסוף.





Route 66: We're on a road to nowhere...

אני אחרי שמונה ימי נסיעה. אני כבר יכול להרגיש את סוף המסלול מעבר לפינה.קשה להאמין שרק לפני שבוע וקצת התחלתי.
אני שם לב שככל שהמרחק לסיום הטיול מתקצר, אני עוצר יותר פעמים לאורך הדרך, משתהה קצת יותר במקומות שבאמת אין בהם כלום מעבר למסעדה מקומית ושלט תיירותי של כביש 66. כאילו מנסה לאחוז בציפורניים את המעט שנשאר מהטיול, לפני שאני חוזר לשגרה.
ואם אני מדבר על מקומות קטנים, הרי שחלק חשוב בנסיעה לאורך המסלול, הן אותן עיירות קטנות ששרדו רק הודות למטיילים ולתיירים כמוני. שלא היה נשאר להם ממה לחיות אילולא המסלול הזה היה קיים.
באופן די צפוי, בערים הגדולות (אוקלהומה סיטי, סט. לואיס, אלבקורקי, טולסה) האזכורים לכביש 66 קלושים. פה ושם יש שילוט, בעיקר ברחוב הספציפי שבו עבר הכביש.
העיירות הקטנות, לעומת זאת, הן כולן חגיגה אחת גדולה של מזכרות, שילוטים ונוסטלגית שנות ה-50.

אז עוד פוסט תמונות. מוקדש לעיירות הקטנות האלה.


Route 66: מכוניות ומחשבות

לאמריקאים יש איזה פטיש למכוניות. באופן כללי.
ועל דרך 66, למכוניות ישנות בפרט. אתם יודעים - הקדליקים האלה שרואים בסרטים. מן התרפקות כזו על העבר.
את זה עוד אני יכול להבין.
מה שאני פחות מבין זה שהם ממש מתים על המכוניות האלה כשהן בצורה של גרוטאות. ויש לזה מוזיאונים שלמים שפזורים לאורך הדרך.
אז היום לאורך הפוסט אפזר דווקא תמונות של מכוניות ישנות. ואולי איזו תחנת דלק ישנה או שתיים. זה חלק בלתי נפרד מהוויה הזו של כביש 66
שימו לב, לחמודה הזו יש ריסים
ועכשיו, כמובטח, קצת קשקושים.

בוקר בכלביה של אורה

זה היה בוקר נעים.
כבר אבדתי את מניין הבקרים שאני שם. טוב, כל דבר מעל ליומיים גם ככה מתערבב אצלי בראש. לכלבים אין תחושת זמן. ואני עוד כלבה צעירה.
האמת שלא היה לי רע שם. אני מוקפת בכלבים אחרים ותמיד קורה שם משהו. שמו אותי עם הכלבים הצעירים והגורים, כך שהיה לי נוח. אני מופרדת מהבוגרים, וקרובה לגור שנשאר לי. הוא כבר לא כל כך זכר שאני אמא שלו, והתערה בין הגורים האחרים שם, אבל כשצריך פינוק, הוא עדיין יודע לבוא אליי. ככה זה אצל כלבים.
לאחרונה התפתח אצלי איזה שיעול מטריד, כמו להרבה כלבים אחרים פה. אבל באמת שאין לי תלונות. נותנים פה אוכל, ופעם בכמה זמן מגיעים אנשים, משחקים איתנו, והולכים.
המתחם שבו אני מוחזקת הוא בעצם חצר עפר גדולה. מישהו שם מלמעלה ציליה גדולה, בחצר מסתובבים עשרות כלבים, וחלק מהחצר גודר ובו מאוחסנת האוכלוסיה הצעירה יותר. זו שפגיעה יותר למחלות, או שלא יכולה להתמודד עם הכלבים הבוגרים, וזה היה הבית שלי בתקופה האחרונה.
פעם היתה לי משפחה. לפני כמה ימים או שבועות. טיפלו בי יפה. ניקו אותי, חינכו אותי.
ואז, יום אחד נולדו לי גורים. אין לי מושג איך זה קרה. בוקר אחד פשוט התחילו לצאת. בזה אחר זה. זה כאב, וחלק מהם יצאו מתים. לא כל כך הבנתי מה קורה, רק שמשהו מבפנים אמר לי שאת הקטנים צריך ללקק ולנקות ולהניק. ואני כלבה טפשה ופשוטה. לא חשבתי על זה יותר מדי, פשוט עשיתי את זה.
אחרי כמה ימים או שבועות הסיעו אותי למקום הזה, עם מעט הגורים שנשארו, ונסעו.

עכשיו התחילה המולה.
זה קורה בכל פעם שמגיעים אנשים. כל הכלבים מתחילים לקפוץ, ולנבוח, ולנסות להגיע אל האנשים כדי לקבל איזה ליטוף. אני לא יודעת למה כולם עושים את זה, אבל האוירה הכוללת שימחה אותה, וגם אני מקשקשת בזנב ונובחת.
וגם עכשיו הגיע מישהו, ואיתו ההמולה הרגילה.