היא אף פעם לא ראתה התנהגות כזו. מעניין אם זה משהו חדש.
היא לא לגמרי הבינה מה הכוונה. אבל הרגישה איך מיום ליום יותר קשה לה. היא גם שמעה את הצחוקים מסביב. בטח שמעה. החברים של הבחור היו נהנים להקניט אותו. "נו, מה שלום הפרארי שלך?" פרארי? צחקה לעצמה. ממש. עם המרחקים שאני עברתי, הפרארי המפונקות האלה היו מתפרקות כבר חמש פעמים.
![]() |
צייר: ישראל גבירצמן |
האמת, היא הכי אהבה את הבעלים השניים שלה. זוג צעיר כזה. הם בעצם נתנו לה את השם. ברטה. "ברטה שלנו", היו קוראים לה בחיבה. היא אהבה את השם. פתאום היה לה שם משלה. ומה שהם היו עושים אצלה במושב האחורי... עד היום היא נזכרת בחיוך.
היה את המבוגר עם מקל ההליכה, הילדה המפונקת הזו שאבא קנה לה רכב ליום הולדת..כולם התערבבו לה בראש. עכשיו היה לה רק את הבחור.
ובזמן האחרון, היא הרגישה כבר עייפה. כבר מזמן עברה לה תחושת השמחה לצאת לנסיעה חדשה, לגלות מקומות חדשים. כל שרצתה זה שיעזבו אותה לפעמים קצת לנפשה, רק קצת. ושיתייחסו אליה יפה. היא הרי כבר לא ילדונת. מגיעה גם לה קצת, לא? והמקום הזה, שהיא חנתה בו עכשיו, מאוד מאוד התאים לה. קצת שקט. רחוק מאנשים. עשב, ירק. ציוץ ציפורים.
המחשבה שימחה את ברטה. אם היא רק תרצה, היא תיתן לה את כולה. היא התחילה להרגיש את ההתרגשות הישנה והמוכרת. הנה, תיכף יבוא מישהו חדש.