ברטה

הבחור עשה משהו מוזר אחרי שיצא ממנה. הוא השליך את המפתחות רחוק לכיוון איזה עץ, אמר "ברוך שפטרנו". והלך. מוזר.
היא אף פעם לא ראתה התנהגות כזו. מעניין אם זה משהו חדש.

"הבחור", כפי שברטה נהגה לכנות אותו, דווקא החנה אותה לשם שינוי במקום יפה. פסטורלי כזה. עצים, ירק, שקט. שונה מאוד מהשכונה שהיה נוהג להסתובב איתה בה. בתים ישנים ומתקלפים, רעש ועשן, וכבישים משובשים שהיו מזעזעים את השלדה הישנה שלה בכל נסיעה ונסיעה.

כבר שנה היא איתו. היא לא אהבה אותו. הוא לא התנהג אליה יפה. הפסיק להחליף לה מים, לקחת אותה לבדיקות, אפילו בקושי ניקה אותה כבר. "כבר לא שווה להשקיע" שמעה אותו אומר בכל פעם שהעירו לו. 
היא לא לגמרי הבינה מה הכוונה. אבל הרגישה איך מיום ליום יותר קשה לה. היא גם שמעה את הצחוקים מסביב. בטח שמעה. החברים של הבחור היו נהנים להקניט אותו. "נו, מה שלום הפרארי שלך?" פרארי? צחקה לעצמה. ממש. עם המרחקים שאני עברתי, הפרארי המפונקות האלה היו מתפרקות כבר חמש פעמים.

צייר: ישראל גבירצמן

האמת, היא הכי אהבה את הבעלים השניים שלה. זוג צעיר כזה. הם בעצם נתנו לה את השם. ברטה. "ברטה שלנו", היו קוראים לה בחיבה. היא אהבה את השם. פתאום היה לה שם משלה. ומה שהם היו עושים אצלה במושב האחורי... עד היום היא נזכרת בחיוך.

היא היתה הרכב הראשון שלהם, והם השקיעו בה, וטיפלו בה, ואהבו אותה. ולא היה אכפת לה אפילו כשהיה כבר הילד, שהקיא לה על הריפוד כל הזמן. היה לה נחמד איתם. היא הרגישה אהובה. היא הרגישה שייכת.

אחרי הזוג הגיע עוד זוג. כשהיא חושבת על זה, הם לא היו כל כך רעים. קצת פחות נחמדים אולי, אבל עדיין הקדישו לה תשומת לב. היא פשוט התגעגעה כל הזמן לזוג הקודם. חשבה לעצמה מה קורה איתם, אם יש עוד ילדים, ולמה בעצם הם נתנו אותה. היא הרי כל כך אהבה אותם. היא נתנה להם את השנים הכי טובות שלה.

בשלב מסוים כבר איבדה את הספירה. כמה היו? 6? 7?
היה את המבוגר עם מקל ההליכה, הילדה המפונקת הזו שאבא קנה לה רכב ליום הולדת..כולם התערבבו לה בראש. עכשיו היה לה רק את הבחור.

היא הרגישה איך בהדרגה מתייחסים אליה פחות ופחות יפה. לאחרונה כבר היתה על תקן "הרכב השני". זה שנוסעים בו רק אם אין ברירה. לאורך הזמן התרגלה למחול על כבודה. להשלים עם הירידה במעמדה, מהרכב שהבעלים רצה, לרכב שהבעלים יכול להרשות לעצמו, או לילדיו.

ובזמן האחרון, היא הרגישה כבר עייפה. כבר מזמן עברה לה תחושת השמחה לצאת לנסיעה חדשה, לגלות מקומות חדשים. כל שרצתה זה שיעזבו אותה לפעמים קצת לנפשה, רק קצת. ושיתייחסו אליה יפה. היא הרי כבר לא ילדונת. מגיעה גם לה קצת, לא? והמקום הזה, שהיא חנתה בו עכשיו, מאוד מאוד התאים לה. קצת שקט. רחוק מאנשים. עשב, ירק. ציוץ ציפורים.

עבר זמן. יומיים, אולי שלושה. היה לה קצת חם ביום, וקצת קר בלילה והבחור לא חזר.

אולי קרה לו משהו? היא אמנם לא מתה עליו, אבל בכל זאת, הוא שלה והיא שלו.

אולי נתן אותה למישהו אחר? אולי תבוא איזה בחורה צעירה נחמדה. מישהי שתאהב אותה כמו פעם, לפני שנים?

המחשבה שימחה את ברטה. אם היא רק תרצה, היא תיתן לה את כולה. היא התחילה להרגיש את ההתרגשות הישנה והמוכרת. הנה, תיכף יבוא מישהו חדש.

בחזרה לשגרה

זהו. הגעתי הביתה.

העדרות ארוכה, שלושה שבועות לבד לבד.
זה אולי לא נשמע הרבה, אבל לי זה הרגיש הרבה. 
האמת שבעבר תקופה כזו היתה עוברת לי יותר בקלות. הפעם זה הרגיש לי הרבה. מכל מיני סיבות.
ועכשיו...שגרה. עבודה, פקקים, נסיעת חו"ל לפה או לשם, אימון כושר, קצת מוזיקה, הרבה משפחה.
וזה מעלה שאלות.

ראשית, הטיול הזה היה לי בראש כמה שנים, ותמיד צבע את השגרה האפורה שלי במין צבע ורדרד ואופטימי. "הנה, יש טיול גדול באופק, הרפתקאה. עוד חודש, חודשיים, חצי שנה..."
ועכשיו מה?

בלוג דרכים - סוף הטיול שלי לדרום ארצות הברית

 אז הטיול הסתיים. 11 יום בדרכים, לבד לגמרי. חלק מהזמן בערים גדולות שכנראה לא יתאפשר לי להגיע אליהן בדרך אחרת, וחלק מהזמן בחורים נידחים.

קשה להאמין שזה כבר מאחורי. חשבתי על הטיול הזה כמה שנים. והנה, זה נגמר.
ומה נשאר לי מהטיול הזה? או, זה הנושא של הפוסט.

אז מה באמת נשאר מטיול כזה?

ניו אורלינס - ערים, עיירות, ומה שביניהן

 אז הגעתי לניו אורלינס. לפני יומיים כבר, האמת.

מה אגיד לכם? כלום. על ניו אורלינס אתם יודעים, או יכולים לקרוא. תמונות לא חסרות.
עיר יפהפיה, צבעונית, מלאת שמחת חיים ומוזיקה. ארכיטקטורה מהממת, נהר המיסיסיפי, אוכל קיג'וני, תרבות קריאולית.
כיף.
אז בואו נתקדם ואספר לכם למה אני מתחרט שהקדשתי לניו אורלינס 3 ימים.

בדרך לניו אורלינס - זה לא טיול, זו חוויה

טוב, אז כמו שהבטחתי בפוסט הקודם, לא אלאה אתכם פה בהרבה תמונות ובשמות של מקומות שהייתי בהם. מי שרוצה תמיד יכול לראות מה אני מעלה בפייסבוק. הבלוג-מסע הוא בשביל המחשבות שלי.

בקצרה...עברתי את נאצ'ז מיסיסיפי, עברתי ללאפאייט לואיזיאנה, ואני מתקרב לסוף הדרך במסע, בניו אורלינס.

ובכל זאת תמונה, שקשורה לנושא הפוסט.

בתמונות מעגל מוזיקאים חובבים שמתכנסים אחת לשבוע בלאפייט ומנגנים מוזיקה קייג'ונית מסורתית.

נכחתי במעגל הנגינה של השבוע, הכרתי אנשים מקומיים, אכלתי אוכל קייגו'ני, וחשוב לציין - המעגל הזה קרה מתחת לחדר ששכרתי, בסלון ה Blue Moon בלאפייט. בעצם הלכתי לישון בסביבות 11 וחצי בלילה שמתחתי עדיין מוזיקה חיה, קולות צהלה וריקודים, ואווירה כפרית שמחה.

ממשיכים בדרך דרומה - על הלבד ועל שאיפות וחלומות

בשלב די מוקדם בכתיבת הבלוג מסע הזה החלטתי שהתמונות מהדרך, כמו המקומות שעצרתי בהם, כנראה לא באמת מעניינים מישהו חוץ ממני.
אני יודע איך זה, אין דבר יותר בלתי נסבל ממישהו שטייל וחושב שזה מעניין את כל העולם באיזה מקומות מדהימים הוא היה, ואתם לא. אז..אני אחסוך את זה מכם. רק אגיד שבאמת הייתי במקומות מאוד מיוחדים. בלי תמונות.
אז על מה כן אני כותב? על חוויות ספציפיות, אולי איזו תובנה או שתיים, הגיגים מהדרך (הבאמת ארוכה), וכאלה דברים.

טוב, אז יצאתי מג'קסון (עיר חסרת ייחוד וחסרת כלום. ביזבוז של יום) והמשכתי דרומה ל Natchez הבאמת ציורית על גדות המיסיסיפי (תמונות בפייסבוק) ומשם ללואיזיאנה - ל Lafayette. בירת המיעוט הקג'וני והעיר שהוגדרה פעם כ"עיר השמחה ביותר בארצות הברית". אני מקווה להבין למה...

על הלבד
נשאלתי, ושאלתי את עצמי, על הלבד בטיול הזה. 
אז ככה, באמת שהיו לי כמה רגעים די בודדים פה. כלומר רגעים שבהם הייתי עייף, או שהיה לי יום לא מוצלח מבחינת הטיול, ואמרתי לעצמי "בשביל מה הייתי צריך את זה, וממש ממש בא לי להיות בבית שלי עכשיו".
אבל...הצד השני פה חזק יותר. בעיני.

פוסט דרכים - אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

בממפיס היה נהדר. באמת.

העליתי בפייסבוק שלי תמונות וסרטונים. ראיתי הופעות, הלכתי למועדונים, אפילו נקלעתי להופעה ספונטנית באולפן הקלטות. והכל באיכות הגבוהה ביותר. חוויה מעלפת.

אבל לא על זה הפוסט.

לקראת היציאה מממפיס החל להתגנב לי איזה לחץ מסויים. חוסר שקט.

החלק הראשון של הטיול היה מתוכנן לגמרי, בערים גדולות (נאשוויל, ממפיס), מלונות מסודרים והכל. ואילו החלק הבא בטיול הוא לא נודע , ולא מתוכנן. בכוונה.

עומדים לפני 4-5 ימים של נסיעה בין עיירות קטנות, במסלול שלא לגמרי ברור לי. באזור שיכול להיות גם לא בטוח מבחינת ביטחון אישי.

לא יודע מה יהיה שם, לא יודע אם יהיה שם. לא קבעתי מראש מלונות, וגם הדרך שהאפליקציה מסמנת לי קצת מפוקפקת כך שתיאורטית אני גם יכול להגיע לאנשהוא ולא יהיה לי איפה לישון, או בכלל לא להגיע.. .

לאור כל זה, היה בי איזה דחף "להוריד סיכונים", אולי להישאר עוד לילה בממפיס, ואולי לקצר את הדרך ולהגיע מהר יותר לעיר הגדולה הבאה - ניו אורלינס, על הדרכים הראשיות. 

אבל...נלחמתי בזה.

המשפט המיתולוגי "אם יוצאים לדרך, מגיעים למקומות נפלאים" הדהד לי בראש.

משמע...אם לא אצא מאזור הנוחות, לא יקרו לי דברים מעניינים, ואם לא אקח סיכונים ואצא מאזור הנוחות...הטיול הזה יחמיץ את ייעודו.

אז נשמתי עמוק, ויצאתי לדרכים.

נאשוויל - התחנה הראשונה

ובכן, בשעה טובה התחלתי את המסע 

יצא ככה שאני מתחיל דווקא במקום שלא מאפיין את המטרות של שאר הדרך.

נאשוויל זה מוזיקת קאנטרי. זה נחמד, אבל מעולם לא היה כוס התה שלי.

אני יותר מחכה לחלקים של הבלוז והג'ז בהמשך הדרך.

אבל...אל תתנו לי לבכות יותר מדי. 

נאשוויל, כן? מוזיקה, מועדונים, ברביקיו...

The Great River Road - מוזיקה והיסטוריה לאורך המיסיסיפי

פעם, לפני המון שנים (שש, אם לדייק) הגשמתי חלום.

עליתי על מטוס, ונסעתי לטייל לבד במסלול שחלמתי לעשות בדרך 66 בארה"ב (route 66).
אפילו חלקתי את חוויותי פה בבלוג.
כשסיימתי את הטיול ההוא, חייכתי לעצמי בסיפוק. הייתי די גאה בעצמי שהעזתי, והתעקשתי לקחת לעצמי ככה זמן באמצע החיים. בין המשפחה לעבודה. וללכת לעשות משהו שאני באמת רוצה.
אחד מהלקחים שלי מהטיול ההוא..זה שהעולם לא לא מתמוטט בלעדי.
באמת שלא קרה כלום. בעבודה הסתדרו, המשפחה לא התפרקה, ואפילו חשבון הבנק שלי לא ממש ניזוק.
היה לי ברור שאחזור על זה ביום מהימים.

לא חלמתי שיעברו 6 שנים עד הפעם הבאה.
האמת שהמחשבה על הטיול הבא התחילה לדגדג לי לפני כ 3 שנים.
זוגתי ואני הלכנו לראות סרט. סרט שהצליח מאוד ואפילו זכה באוסקר. "הספר הירוק".

הסרט מתרחש בתחילת המאה ה 20, על רקע האפליה הגזעית בארה"ב, ומדבר על פסנתרן שחור מניו יורק שעורך מסע קונצרטים במדינות הדרום הגזעניות והעניות, מלווה בנהג ושומר ראש איטלקי.
הסרט עצמו מצויין, והוא מלווה בנופי מדינות הדרום. 
כשראיתי אותו היה לי ברור - זה היעד הבא שלי. דרום ארה"ב. העוני, הגזענות, העבדות, ובעיקר - המוזיקה השחורה.
ואפילו, מה אתם יודעים - קיים מסלול שנקרא "the great river road"  לאורך המיסיסיפי.

מתנות לנכדים

"תגיד, אתה רוצה שנעבור לפני הפגישה על החומר ונראה מה אנחנו רוצים להשיג?"
נסיעת עבודה לחו"ל. עוד אחת מיני רבות.
השותף שלי הפעם הוא מישהו שאני עובד איתו שנים רבות. כשהגעתי לחברה היה עמוד תווך בחטיבה שלי. טיפוס לא שגרתי. מאלה שאתה פוטר אותם בחיוך סלחני של.."אין מה לעשות, ככה הוא". טיפוס.
מצד אחד מעיין שופע של אנרגיות ויוזמות שיווקיות, ממש גנרטור, ומצד שני - טיפוס לא מסודר, מתפזר, לא מביא דברים לסיום. נו, בשביל זה אני פה.

"לא, תראה - אנחנו פה רק יום וחצי. יש פה איזו מעדניה שהבטחתי לבת שלי שאביא לה משם איזו עוגה מפורסמת, ואני רוצה להספיק לקנות לנכדים מתנות."
הוא מצביע לכיוון המזוודה שהביא. מזוודה גדולה, כמעט ריקה, לנסיעה של יום וחצי.

"אבל חשוב שנגיע מוכנים לפגישה"
"יהיה בסדר, אל תדאג, עשיתי מאות פגישות כאלה בעבר"
והנה, הוא נעלם לו...

ושוב נצאה אל הדרך

אי פעם מזמן בהיסטוריה, לפני שנות דור, עשיתי מעשה שמעולם לא העזתי לעשות. משהו מהפכני ממש במונחים שלי.
עשיתי משהו בשביל עצמי. רק בשביל עצמי. בלי להתחשב באף אחד. 
עליתי על מטוס, לבד, ונסעתי לשבועיים לארצות הברית למסע דרכים. רק אני עם עצמי. בלי האשה, בלי הבנות, בלי אף אחד חוץ מעצמי, ואפילו קינחתי בכמה ימי טניס משובח בניו-יורק.

חברי הותיקים אולי זוכרים זאת. שבועיים לאורך Route 66 המיתולוגי, על שלל עיירותיו, תחנות הדלק, הכבישים הישנים... (כתבתי על זה גם כמה וכמה פוסטים...למי שמעונין, דפדפו אחורה בבלוג).
זה היה ב 2016. 5 שנים שנראות כמו שנות דור.

מאז...קורונה, ממשלות, כמה וכמה תהפוכות אישיות, סתם התבגרות והבשלה...בקיצור, אני במקום קצת אחר.
ופתאום ככה, אחרי השנה המקוללת האחרונה, פתאום מדגדג לי שוב.

אז בפרץ של ספונטניות לא אופיינית, בהחלטה אימפולסיבית של כמה ימים....נחתם ונסגר. בסוף אוגוסט אני אורז שוב את התרמיל ויוצא לי לשבועיים וחצי בדרכים. אני ועצמי, רכב, ספר או שניים, מוזיקה טובה, והרבה רצון לחוות, לראות, לשמוע ולהרגיש את נפלאות העולם. (ולפני שאמשיך...אני עונה מראש. לבד? כן. לבד לבד? כן. מה, בלי האשה? בלי האשה. הצעת לה? ברור שהצעתי לה, ואשמח אם תצטרף, לא מתאים לה סוג כזה של טיול, וקורונה, ועניינים, אז היא אמרה לי סע לבד, תהנה. ואתה לא מפחד? קצת. ומה עם חבר? לא מתאים להם, זה לא חלום שלהם. אבל לבד? כן, לבד.  זהו. בואו נתקדם.)

הציור מתוך "עכשיו הנסיעה" מאת יחזקאל רחמים

נהר

 "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. זה לא יהיה אותו הנהר ולא אותו האדם."(הרקליטוס)

איפה זה היה? אני בטוח שזה אמור להיות קרוב פה איפשהו.
הנשימות נעשו כבדות יותר ויותר. היה חם מאוד, ואני כבר מזמן לא ילד. זכרתי את המסלול הזה כהרבה יותר קל. אפילו קליל.
ופתאום...עליות, ירידות, עצים נופלים שחוסמים את הדרך, והגבעה הקטנה הזו? בטוח שהיא היתה פה כשטיילתי פה בפעם שעברה? לפני 30 שנה? לא זכור לי משהו כזה. אני בכלל במקום הנכון? הכל היה אז הרבה יותר "מישורי" מהיום...

בכלל, מה עבר לי בראש כשהחלטתי לצאת לטיול לבד בטבע באמצע הקיץ?

הכל התחיל לפני כמה שבועות...

שנת קורונה, הכל נעצר, תחושה של חוסר תוחלת וחוסר עניין כללי במה שקורה, ואיזו עצירה בחיים בהמתנה ל..השד יודע מה.  מין תקופה שכזו.

תמיד הולכת לפניך שתיקתך - על כוחן של המילים

מה הן המילים אם לא שתיקה
תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה.
מגדל נופל, הגשר הוא חבר.
לעוד גשרים - אותם אתה עובר לשווא.

מה הם הגשרים אם לא עכשיו?
עכשיו ועוד עכשיו
הוא זמן, הולך ושב
על עקבותיו.

מהו הסיפור בילקוטך?
מעט מחר, מעט היום, וילדותך.
אני מביט, עפר ויהלום,
זה מתפורר, וזה מבריק פתאום באור.

מה הן המילים - אם לא לזכור
אתמול ועוד אתמול, הזמן שיעבור איתך,
תמיד הולכת לפניך שתיקתך. 

(משה בן שאול) 

את השיר אני מכיר שנים רבות, כמובן. מעולם לא התעכבתי, עד עכשיו, לנסות להבין מה הוא מנסה להגיד.

למעשה, אני לא מסוגל להפריד את המילים מהלחן והשירה (המצויינים!!!) של שלמה ארצי בתקליט "חצות". זה בא אצלי בחבילה אחת. 

לאחרונה יצא לי לחשוב קצת על המילה. או יותר נכון, מילים. ערכן, תפקידן בחיינו. "חיים ומוות ביד הלשון" אמר שלמה המלך. כולנו מושפעים מהן, משתמשים בהן כדי לאהוב, לשנוא, לרמות, להשיג, לקדם, לרומם ולהשפיל..

בהקשר הזה, השיר הזה ריתק אותי אליו. הטקסט לא קל, ובכל זאת...מקווה שירדתי לדעת המחבר. 

ג'לאטו

כל מי שחבר שלי בפייסבוק לא הצליח להתחמק מהעובדה שהייתי ברומא בשבוע שעבר.

לא סתם הייתי ברומא. אלא עם הבת שלי.

ולא סתם עם הבת שלי, אלא עם הבת שאוהבת ללכת. והרבה.

"אתה יכול לשכוח משנ"צ" היא הכריזה.  עוד לפני שיצאנו מהארץ.

שכחתי.

תיכננתי לנו לא פחות מחמישה ימים גדושים בכל טוב. כל פינות רומא, ואפילו יציאה לחצי יום לטיול בטיבולי.

מה אני אגיד לכם...טיילים חרוצים כמונו עוד לא נולדו.

אז זהו, שבאמצע היום השני לטירונות הרגל התחילה לאותת לי. משהו במרצפות הרומיות העתיקות שגורם לכף הרגל ולקרסול לרקוד בנעל ולהגיע לזוויות משונות...

עד סוף היום כבר צלעתי קשות, ואת שאר הטיול העברתי בצליעה מהולה באנחות קורעות לב, תוך התמודדות עם מבטים מלאי בוז וחוסר אמפתיה מהבת שלי.

אבל לא על זה באתי לדבר. הנושא הוא גלידה.

כשאתה ברומא, כך שמענו, אתה חייב לאכול גלידה. אבל אל תגיד גלידה או "אייס קרים" כמו איזה בור ועם הארץ.

פה מדובר בג'לאטו. וכל מי שקורא לגלידה ברומא אייס קרים הריהו טיפש שאיננו מבין את נשגבותה של הגלידה האיטלקית. 

רק מה? ברומא יש משהו כמו חצי מליון מקומות לממכר ג'לאטו, וכולם הכי טובים ברומא.

ופתאום...חמישים

טוב, זה הגיע. אני בן חמישים. זה ממש מעבר לפינה. מחר, ליתר דיוק.

הייתי רוצה להגיד שזה עובר לידי. מעל הראש. "זה רק עוד יום בחיים" כמו שאמרו לי כמה אנשים. אבל זה לא.
איכשהו, זו מין עננה כבדה שמרחפת לי מעל הראש בחודשים האחרונים. אני מתייחס לקידומת חמש אחרת מהפעמים הקודמות שהחלפתי קידומת, משום מה.

תמיד שאלו אותי..."מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?". 

זו מין שאלה כזו ששואלים. גם בגיל חמש, גם בגיל עשרים וחמש, וגם בגיל ארבעים. בגיל חמישים כבר לא. כי אני כבר גדול.
בינינו? אני עדיין לא בטוח מה אני רוצה לעשות.
ואני שואל את עצמי...מה אני רוצה לאחל לעצמי בגיל חמישים? מה באמת אני רוצה להיות כשאהיה גדול? 

פעם אמר לי מישהו משפט שהולך בערך ככה....
"כשאתה ילד אתה בונה מגדל קוביות גבוה גבוה, ובכל שנה שעוברת...אתה מוריד קומה".
משהו שבא להגיד שהשאיפות שלך והאפשרויות שלך הולכות וקטנות עם הגיל, וכנראה בעצם מתאימות את עצמן למידותיך.
האמנם?

אקונומי קלאס

"מצטערת אדוני, הטיסה מלאה. הכי טוב שאני יכולה לתת לך זה חלון".

"אבל יש לי מעמד זהב, אני אמור לקבל כסא מועדף..." אני מנסה נואשות לשנות את רוע הגזרה, אבל בפנים אני יודע....זה אבוד. 12 שעות טיסה מבנגקוק דחוס בין אנשים זרים, חלון, כסא מושב מלפנים (שמיד עם ההמראה יושכב אחורה הישר לכיווני) ומעט מאוד סיכוי לישון, או לצאת מהחוויה עם גב וברכיים תקינים (למי שמכיר אותי, קטן אני לא...).

נכון, כבר עברתי טיסות כאלה, ושרדתי. אבל 12 השעות שציפו לי בהחלט היו חוויה שהזכירה לי שבסה"כ...מה רע לי בבית? לא חייבים לטוס.

בסוף הטיסה כבר אמרתי לעצמי - אם זה לא שווה פוסט, מה כן?

אז הנה. הצטרפו אלי. חוויות לרוב, טוויסטים בעלילה וסוף מפתיע.

(הערה קטנה -  כל פרט שאטרח לייגע אתכם בו יש לו תפקיד כלשהו בסיפור. אז סבלנות)

אנשי הסקי

והפעם, על תופעה חדשה שפשה במחוזותינו (או לפחות במחוזותי) בשנים האחרונות.

סיטואציה שחוזרת על עצמה בוורסיות שונות ומשונות, והולכת בערך כך:

אני: תראו, יש פה איזה מכרז/לקוח/פעילות כלשהי שאמור לקרות עוד בחודש הבא. צריך להתחיל להתכונן.
הוא/היא: מצויין, אבל בעוד שבועיים אני בסקי.

סוף הסיטואציה. מהיר, קצר, אכזרי. כאן נגמר הדיון. הם נוסעים לסקי. זהו. ימות העולם. End of Discussion.
קבעו איזה שבוע במונט טיזינאבי בצרפת, ואי אפשר לגעת בזה.

פעם עוד הייתי תמים והעזתי לשאול אם יש סיכוי להזיז את זה. או בכלל מה הסיפור הזה עם סקי? הרי כשהיינו ילדים אף אחד פה לא נסע לסקי. אולי בחרמון. אבל שבוע בשנה? ככה?

מה אתה מדבר? עונים לי אנשי הסקי. אצלנו זה קודש. אנחנו נוסעים כל שנה. אין דבר יותר חשוב מזה. העבודה תחכה.

בשלב הזה אני נכנס לקנאה עמוקה, מהולה בלא מעט רגשי נחיתות.
כל כך הרבה רבדים של עליונות יש במשפט התמים הזה, שאין לי אלא לקחת צעד אחורה, להרכין ראש בכניעה, להסיר את כובעי (אם הוא עלי במקרה) ולקוד קידה עמוקה.

אנשי הסקי בעיני עצמם

יום טיול

לפני כמה ימים הכריזה האשה שלא מעניין אותה כלום. אנחנו כבר לא עושים שום דבר ביחד כמשפחה (לפני חודשיים נסענו לעשרה ימים להולנד...) ושבמטותא מכבודנו, שכל אחד מאיתנו יפנה את עצמו מכל מה שהוא עושה וביום שישי, חול המועד סוכות, אנחנו יוצאים ליום טיול בטבע.

עכשיו, שתבינו. אנחנו ממש לא משפחה מטיילת. זה לא בגנים המשפחתיים שלנו.
כלומר, אנחנו יודעים כמה זה בריא לצאת לטבע, לטייל, לצאת מהבית. זה אפילו חינוכי ומקנה ערכים כמו ידיעת הארץ, ואהבת הארץ. אבל אנחנו באמת לא צריכים את זה. אנחנו מעדיפים לאהוב את הארץ מהסלון, מול הטלוויזיה. או מאיזו מסעדה טובה.

אני אישית הייתי סקפטי. לא היה לי ספק שככל שנתקרב ליעד מישהו מאיתנו (כולל אישתי, שיזמה את העניין) ימצא דרך לסכל את הפיגוע המתקרב.
אכן, לא טעיתי. כל העניין היה על גבול הביטול ברגע שאשתי הכריזה ש"גם הכלבה מצטרפת". מה שגרר תגובה נגד מהירה מאחת מהבנות (השם שמור במערכת) ש"אם ככה, אז אני לא מצטרפת".
דווקא היה משהו בטענה שלה שהכלבה שלנו פשוט לא מסוגלת לעשות מסלולים בטבע. בואו נגיד שהכלבה "מאותגרת משקלית". ומצד שני... איפה בדיוק נשאיר אותה בהתראה של יום?
למרבה הפלא, הצלחנו להגיע לפשרה (מסלול קצרצר, מעט הליכה, קל בלי ללכת במים - וזה עוד לפני שהתאמנו את זה לאילוץ של הכלבה), והעסק נסגר. יוצאים לטיול. תשע בבוקר. נחל קיני, נחל הקיבוצים.עם הכלבה.

ברשותכם, מכאן אעבור לתיאור עובדתי יבש של העובדות והזמנים. אני חושב שזה יצייר את התמונה בצורה הטובה ביותר...

Route, סוף

עם הפוסט הזה חיכיתי יומיים שלושה. משתי סיבות.
הראשונה - הייתי פשוט עייף. בכל זאת, עשרה ימי נסיעה, מעל 3000 ק"מ, חלק מהנסיעה היתה בדרכים משובשות ובמהירות איטית, לא מעט עצירות בדרך, היטלטלות ממוטל למוטל...(אל תרחמו עלי, אבל סה"כ אפשר להבין את העייפות).
הסיבה השניה - חיכיתי כמה ימים לקבל פרספקטיבה על הנסיעה "בראש שקט". כך שאוכל לנסות ולסכם אותה. לעצמי, ולכם.
במהלך עשרה ימים עברתי בקליפורניה, אריזונה, ניו-מקסיקו, אוקלהומה, טקסס, קנזס ומיזורי...
הייתי במקומות שמעולם לא ביקרתי, וכנראה לעולם לא אבקר שוב. ספגתי אוירה בכמויות, ראיתי נופים, ניקיתי את הראש, ועכשיו הגיע הזמן לחזור למציאות.
אבל לפני החזרה למציאות, כמה מילים לסיכום, לפני שאני מניח את הטיול מאחורי ונותן לו להפוך לזיכרון מתוק ומרוחק.
אני מניח שעם הזמן שיעבור יעלו בי עוד כמה מחשבות על הימים והחוויה שעברתי. אבל הנה סיכום ביניים קצר של הגשמת החלום הקטן הזה שלי, עם כמה שורות תחתונות בסוף.

Route 66: We're on a road to nowhere...

אני אחרי שמונה ימי נסיעה. אני כבר יכול להרגיש את סוף המסלול מעבר לפינה.קשה להאמין שרק לפני שבוע וקצת התחלתי.
אני שם לב שככל שהמרחק לסיום הטיול מתקצר, אני עוצר יותר פעמים לאורך הדרך, משתהה קצת יותר במקומות שבאמת אין בהם כלום מעבר למסעדה מקומית ושלט תיירותי של כביש 66. כאילו מנסה לאחוז בציפורניים את המעט שנשאר מהטיול, לפני שאני חוזר לשגרה.
ואם אני מדבר על מקומות קטנים, הרי שחלק חשוב בנסיעה לאורך המסלול, הן אותן עיירות קטנות ששרדו רק הודות למטיילים ולתיירים כמוני. שלא היה נשאר להם ממה לחיות אילולא המסלול הזה היה קיים.
באופן די צפוי, בערים הגדולות (אוקלהומה סיטי, סט. לואיס, אלבקורקי, טולסה) האזכורים לכביש 66 קלושים. פה ושם יש שילוט, בעיקר ברחוב הספציפי שבו עבר הכביש.
העיירות הקטנות, לעומת זאת, הן כולן חגיגה אחת גדולה של מזכרות, שילוטים ונוסטלגית שנות ה-50.

אז עוד פוסט תמונות. מוקדש לעיירות הקטנות האלה.