אופניים

זה היה בוקר ראש השנה האזרחית 1985. 

אני זוכר את זה בבירור כי זה היה הבוקר שבו מצאו את השכן תלוי בחצר.

הוא היה איש אומלל שלא היה לו אף אחד, ויצא בלילה עם חברים שרצו לשמח אותו בערב השנה החדשה.
כנראה שתה יותר מדי, או סתם עבר יום גרוע. הלך ותלה את עצמו. בלי שום התחשבות בסביבה. ככה באמצע החצר.
אני מניח שהיתה המולה סביב העניין כשעלה הבוקר. בכל אופן, אותי זה לא העיר. נער בחופשת חנוכה צריך כנראה יותר מאיש תלוי בחצר שלו כדי להתעורר מוקדם בבוקר.

אמא שלי סיפרה לי על זה כבדרך אגב אחרי שקמתי, והמשטרה כבר פינתה את הזירה. כאילו רצתה לחוס על נשמתי הרכה מפני הזעזוע הנורא.
להודות על האמת? הסיפור עניין אותי בדיוק לחמש דקות. מאחר וגופה כבר לא היתה באזור, וכל מה שנשאר לי לשמוע זה את הסיפור של אימי על איך היא פתחה את החלון בשש בבוקר וראתה איש תלוי בחצר ומיהרה להזעיק את המשטרה. די מהר הנושא מיצה את עצמו. היו לי תכניות אחרות לאותו היום.

קבעתי עם חבר לעשות איזה מסע קטן באופניים לאזור הירקון.

7 גניבות מוזיקליות בזמר העברי

ושוב, פוסט מוזיקלי.
הפעם, רעיון שחשבתי עליו כבר לפני כמה שבועות, אבל דיון שהשתתפתי בו השבוע בפייסבוק סיפק לי כמה תובנות, סיפורי רקע וחומרים נוספים שהיו חסרים לי.
אז היום - שירים בזמר העברי ש"השאילו", במוצהר או שלא, שורות וציטוטים מוזיקליים מיצירות מעבר לים.
חלק מהציטוטים האלה ברורים ומובהקים, וחלקם רק מרמזים ויהיו שיטענו "על מה אתה מדבר? זה בכלל לא דומה". בכל אופן - בכל הדוגמאות שאביא הדמיון לטעמי הוא הרבה מעבר למקרי.

אז נתחיל דווקא עם המובן מאליו, אבל אחרי זה מגיעים כמה דברים די פיקנטיים לדעתי.

יום טיול

לפני כמה ימים הכריזה האשה שלא מעניין אותה כלום. אנחנו כבר לא עושים שום דבר ביחד כמשפחה (לפני חודשיים נסענו לעשרה ימים להולנד...) ושבמטותא מכבודנו, שכל אחד מאיתנו יפנה את עצמו מכל מה שהוא עושה וביום שישי, חול המועד סוכות, אנחנו יוצאים ליום טיול בטבע.

עכשיו, שתבינו. אנחנו ממש לא משפחה מטיילת. זה לא בגנים המשפחתיים שלנו.
כלומר, אנחנו יודעים כמה זה בריא לצאת לטבע, לטייל, לצאת מהבית. זה אפילו חינוכי ומקנה ערכים כמו ידיעת הארץ, ואהבת הארץ. אבל אנחנו באמת לא צריכים את זה. אנחנו מעדיפים לאהוב את הארץ מהסלון, מול הטלוויזיה. או מאיזו מסעדה טובה.

אני אישית הייתי סקפטי. לא היה לי ספק שככל שנתקרב ליעד מישהו מאיתנו (כולל אישתי, שיזמה את העניין) ימצא דרך לסכל את הפיגוע המתקרב.
אכן, לא טעיתי. כל העניין היה על גבול הביטול ברגע שאשתי הכריזה ש"גם הכלבה מצטרפת". מה שגרר תגובה נגד מהירה מאחת מהבנות (השם שמור במערכת) ש"אם ככה, אז אני לא מצטרפת".
דווקא היה משהו בטענה שלה שהכלבה שלנו פשוט לא מסוגלת לעשות מסלולים בטבע. בואו נגיד שהכלבה "מאותגרת משקלית". ומצד שני... איפה בדיוק נשאיר אותה בהתראה של יום?
למרבה הפלא, הצלחנו להגיע לפשרה (מסלול קצרצר, מעט הליכה, קל בלי ללכת במים - וזה עוד לפני שהתאמנו את זה לאילוץ של הכלבה), והעסק נסגר. יוצאים לטיול. תשע בבוקר. נחל קיני, נחל הקיבוצים.עם הכלבה.

ברשותכם, מכאן אעבור לתיאור עובדתי יבש של העובדות והזמנים. אני חושב שזה יצייר את התמונה בצורה הטובה ביותר...

אל תגלו לי

לאותם אנשים שאומרים
"תשמע, אני חייב להגיד לך ש...".
לאותם צדקנים של
"אני לא מסוגל לשקר, אני אומר את מה שאני חושב"
או אותם חברים ש "עושים את זה לטובתי".
פשוט תסתמו. תעשו לי טובה. תשמרו את זה לעצמכם.

כי אני
האבא הכי טוב בעולם
בעל מתחשב ואיש משפחה למופת
וחתיך הורס
וכל בדיחה שלי היא שוס
אני גם שנון, ואינטליגנטי
ובכלל,
אני מתנת אלוהים למין האנושי, והנשי בפרט

עוד לא היה כדורסלן כמוני. הייתי יכול להיות ג'ורדן
אלא אם כן הייתי בוחר לשחק טניס.
ופרופסור. ברור. פרס נובל, אם רק הייתי מחליט.
תנו לי שבוע, ואצייר את המונה ליזה
תני לי חודש ואפסל כמו רודן

אני משווק מבריק, מנהל נערץ, וכולם אוהבים אותי. כולם.
וכתיבה? הרי אם רק ארצה אכתוב כאן ספר שישנה את העולם.
וזמר... אוהו. איזה קול שיש לי. רק קצת אימון וכוונון
באמת, בסך הכל...אין עלי

אז אולי הגזמתי בחלק ממש קטן. ואולי אני בכלל אדיוט פתטי.

אבל אתם. אל תגלו לי. מי ביקש מכם בכלל?

אתה לא מבין, ככה זה פה

תבואו מוקדם, אמרה ההודעה בפייסבוק. המקום קטן.

אתמול, באופן די יוצא דופן עבורנו, יצאנו ביום שישי.
אני לא בליין גדול, ואני לא בקי בהלכי העיר הגדולה בכל הנוגע לפאבים קטנים והופעות מקומיות, אבל מה יכול להיות רע? פאב קטן, מופע מוזיקה שאני אוהב, וכמה מכרים שאני מחבב ואמורים לנכוח.
על המקום עצמו כבר שמעתי מכמה ידידים. אמור להיות פאב קטן ואיכותי. כולם ציינו שהוא קטן. נו, בסדר, אז נצטופף קצת. זה דווקא אמור להוסיף לאטמוספירה. אני זורם.

הגענו שעה לפני. נתפוס מקום טוב אמרתי.
האיש בכניסה שאל מי אנחנו. "שני כרטיסים על שם גיא" חייכנו בניצחון. "קנינו דרך האתר".
הא !!! הקדמנו את כל אלה שלא קנו כרטיסים מראש, או אלה שיגיעו מאוחר. לא יהיה להם מקום טוב כמו שלנו.

Route, סוף

עם הפוסט הזה חיכיתי יומיים שלושה. משתי סיבות.
הראשונה - הייתי פשוט עייף. בכל זאת, עשרה ימי נסיעה, מעל 3000 ק"מ, חלק מהנסיעה היתה בדרכים משובשות ובמהירות איטית, לא מעט עצירות בדרך, היטלטלות ממוטל למוטל...(אל תרחמו עלי, אבל סה"כ אפשר להבין את העייפות).
הסיבה השניה - חיכיתי כמה ימים לקבל פרספקטיבה על הנסיעה "בראש שקט". כך שאוכל לנסות ולסכם אותה. לעצמי, ולכם.
במהלך עשרה ימים עברתי בקליפורניה, אריזונה, ניו-מקסיקו, אוקלהומה, טקסס, קנזס ומיזורי...
הייתי במקומות שמעולם לא ביקרתי, וכנראה לעולם לא אבקר שוב. ספגתי אוירה בכמויות, ראיתי נופים, ניקיתי את הראש, ועכשיו הגיע הזמן לחזור למציאות.
אבל לפני החזרה למציאות, כמה מילים לסיכום, לפני שאני מניח את הטיול מאחורי ונותן לו להפוך לזיכרון מתוק ומרוחק.
אני מניח שעם הזמן שיעבור יעלו בי עוד כמה מחשבות על הימים והחוויה שעברתי. אבל הנה סיכום ביניים קצר של הגשמת החלום הקטן הזה שלי, עם כמה שורות תחתונות בסוף.

Route 66: We're on a road to nowhere...

אני אחרי שמונה ימי נסיעה. אני כבר יכול להרגיש את סוף המסלול מעבר לפינה.קשה להאמין שרק לפני שבוע וקצת התחלתי.
אני שם לב שככל שהמרחק לסיום הטיול מתקצר, אני עוצר יותר פעמים לאורך הדרך, משתהה קצת יותר במקומות שבאמת אין בהם כלום מעבר למסעדה מקומית ושלט תיירותי של כביש 66. כאילו מנסה לאחוז בציפורניים את המעט שנשאר מהטיול, לפני שאני חוזר לשגרה.
ואם אני מדבר על מקומות קטנים, הרי שחלק חשוב בנסיעה לאורך המסלול, הן אותן עיירות קטנות ששרדו רק הודות למטיילים ולתיירים כמוני. שלא היה נשאר להם ממה לחיות אילולא המסלול הזה היה קיים.
באופן די צפוי, בערים הגדולות (אוקלהומה סיטי, סט. לואיס, אלבקורקי, טולסה) האזכורים לכביש 66 קלושים. פה ושם יש שילוט, בעיקר ברחוב הספציפי שבו עבר הכביש.
העיירות הקטנות, לעומת זאת, הן כולן חגיגה אחת גדולה של מזכרות, שילוטים ונוסטלגית שנות ה-50.

אז עוד פוסט תמונות. מוקדש לעיירות הקטנות האלה.

Route 66: מכוניות ומחשבות

לאמריקאים יש איזה פטיש למכוניות. באופן כללי.
ועל דרך 66, למכוניות ישנות בפרט. אתם יודעים - הקדליקים האלה שרואים בסרטים. מן התרפקות כזו על העבר.
את זה עוד אני יכול להבין.
מה שאני פחות מבין זה שהם ממש מתים על המכוניות האלה כשהן בצורה של גרוטאות. ויש לזה מוזיאונים שלמים שפזורים לאורך הדרך.
אז היום לאורך הפוסט אפזר דווקא תמונות של מכוניות ישנות. ואולי איזו תחנת דלק ישנה או שתיים. זה חלק בלתי נפרד מהוויה הזו של כביש 66

שימו לב, לחמודה הזו יש ריסים

ועכשיו, כמובטח, קצת קשקושים.

Route 66: מוויליאמס לאלבקורקי

למען שלא יגידו שאני מנג'ס מדי, החלטתי שאני כותב רק פעם בכמה ימים.
הפוסט הזה הוא בעיקר תמונות עם קצת רקע על הדרך. אבל טיזר לפוסט הבא - הגיגים על הגיגים!!!
Stay tuned !!!

אז עברו עלי עוד יומיים של נהיגה. בזמן הזה הנופים התחלפו מהמדבר והדרך המשובשת של קליפורניה ומערב אריזונה, לנוף עוצר הנשימה של ניו מקסיקו, עם הסלעים האדומים מכל עבר.
באשר לכביש - מכביש עצמאי, שמהווה ישות נפרדת, הדרך מתלכדת פה ברובה עם הדרך המהירה, שפשוט נסללה מעל כביש 66 המקורי. יחד עם זאת, חלקים מהכביש הישן נשתמרו ועדיין אפשר לנסוע עליהם.
דוגמה מעניינת לחלק מהכביש שלא הצליח להשתמר הוא האתר הנטוש 2 Guns.

Route 66: מברסטוב לוויליאמס

זהו, יצאתי לדרך. זה היה אתמול (יום רביעי) אבל נראה לי כבר ממש מזמן. את היום הראשון אחסוך מכם. זה יום של הגעה ליעד היציאה. טיסות, תורים, פקקים בכבישים, עייפות נוראה ובגדול....רע הכרחי על מנת להתחיל בטיול.
אומר רק שנחתתי בל"א, יצאתי מהעיר כ 4 שעות לאחר הנחיתה (תורים בשדה התעופה, פקקים ומה לא) ונסעתי כל עוד רוח בי ליעד הראשון. עיירה קטנה ומנומנמת בשם ברסטוב. נתחיל את הסיפור מפה.

אז מה בעצם אני מחפש שם

חברי לפייסבוק כבר עודכנו שהחלטתי להגשים חלום. דבר שחלמתי עליו כבר כמה שנים ואפילו כתבתי עליו כאן. באחד מהפוסטים הראשונים שלי. מסע דרכים בדרך 66 המיתולוגית בארה"ב לאורך דרכים ישנות ועיירות אמריקאיות אותנטיות. לבדי. אני, עם עצמי. לפני כשבועיים החלטתי שהשנה אני הולך על זה. ומאז כל כולי רק מצפה לצאת כבר לדרך.

תופעה שלא יכולתי להתעלם ממנה היא תגובת אנשים כשאני מספר להם על הנסיעה המתוכננת.
רובם מפרגנים, כמובן. "באמת כל הכבוד", "איזה כיף לך", "הלואי שיכלתי להצטרף אליך".
בדרך כלל השאלה הראשונה היא "ואשתך בסדר עם זה?". אז האמת שלא לגמרי. כלומר, היא מפרגנת ומבינה שאם זה החלום שלי, אז קדימה. תגשים אותו כשאתה יכול. אבל בעיניים שלה, ושל אחרים, אני רואה את השאלה. למה אתה נוסע? ולמה חשוב לך שזה יהיה לבד? מה אתה מחפש שם בעצם, כל כך הרבה ימים?

שאלה טובה. ואני מנסה לענות עליה. קודם כל לעצמי.

הציור מתוך "עכשיו הנסיעה" מאת יחזקאל רחמים

מותר לומר למוח - הרף

מה יש לי עוד? 
מה עוד היה לי? 
מותר להיות סנטימנטלי

יש שירים כאלה, שכל כך מוכרים בגרסה המולחנת שלהם, שאנשים כבר לא שמים לב על מה הטקסט מדבר. מכירים? המילים למעלה לקוחות משיר כזה, שנקרא "מותר לומר" ונכתב על ידי נתן אלתרמן.
המילים? פשוטות וחכמות.
אלתרמן מדבר כאן על העתיד, ועל העבר, אבל למה הוא מתכוון בשורה האחרונה ?
אני מודה שכוונת המשורר לא לגמרי ברורה לי, אבל היא מתחברת לאיזו תובנה שקיבלתי עם השנים ש"מותר" להראות רגש, שמותר להתרפק, שכל השכלתנות שלאורה הלכתי כל השנים (ו,אם להודות על האמת, היא גם חלק לא קטן מחיי גם היום) לא באמת שווה הרבה אם אני לא נותן גם לרגש ולאי-רציונל את ביטויו בחיי. אחרת, בשביל מה הכל?

הבית הזה, החכם בפשטותו, למעשה מקשר בין שני חלקים של השיר שיוצרים יחד אמירה חכמה מאוד, שאני מאוד מזדהה איתה, ועליה רציתי לדבר

Sketch by Duane Eells, 2011

כשהקאבר עולה על המקור. מצעד פרטי

המצב הוא שאני חווה לאחרונה איזה writers block. החום, השגרה, ואולי סתם עצלנות, אבל בשורה התחתונה - כבר חודש שלא כתבתי כלום בבלוג. ובכל פעם שאני מחליט שהגיע הזמן לכתוב, אבל אין לי על מה - אני בורח למקום שבו הכי נעים וחמים לי. מוזיקה ישראלית.
אז היום - פוסט שמזמין ויכוחים. החלטתי לערוך לעצמי מצעד קטן של שירים עבריים שהקאבר שלהם עולה על המקור.
הקריטריון שקבעתי לעצמי פשוט - הקאבר צריך להיות יותר מסתם ביצוע טוב של השיר. או עיבוד עשיר יותר שלו. הוא צריך לקחת את השיר ולצקת לתוכו איזה משהו שלא היה בו קודם. (כמובן - באותו הלחן).
הבחירה לא היתה פשוטה, ובטוח ששכחתי דברים טובים (שאתם כמובן מוזמנים להזכיר לי).
בכל מקרה - הנה זה בא

(הציור? לא קשור לכלום. פשוט צייר שאני אוהב, וקישור צולע למקום השלישי)

אריק איינשטיין אוהב להיות בבית (עמוס בידרמן)

סר אלטון בפארק. רשמים, תובנות וקיטורים

כפי שאולי הבנתם מהכותרת המאוד מרמזת, הייתי אתמול בהופעה של אלטון ג'ון.

כן. כן. סר אלטון ג'ון. הוא ולא מלאך. הוא ולא שרף. in the flesh.

ו...לא נפלתי מהכסא.

למה לא נפלתי מהכסא? קודם כל, כי לא היו כיסאות ליפול מהם. ישבתי עם כלל עם ישראל על הדשא, וזה רק חלק מהבעיה שלי ושל הגב שלי.

ולמה זה שווה פוסט? כי אני מנסה להבין האם העובדה שלא נפלתי מההופעה של אלטון ג'ון אומרת משהו עליו ועל ההופעה, או עלי ועל הנרגנות הטבעית שלי.

אלטון קשישא בפארק הירקון

מה, זה שיר אחר? לחן זהה שהתפרסם במילים שונות

והפעם, עוד פוסט מוזיקלי.
היום בא לי להעלות כאן כמה דוגמאות מעניינות לתופעה שבה לחן אחד בא לידי ביטוי בכמה שירים שונים בשפה העברית.
לשם הבהרה, אני לא מדבר על גרסאות קאבר לשירים לועזיים שתורגמו בצורות שונות, או כאשר הזרם החסידי מאמץ להיטים חילוניים ומחבר להם מילים אחרות. אז למה אני כן מתכוון ?
הנה הדוגמה שלדעתי היא הכי ידועה. יש אי שם(גידי גוב)/תני לי יד (עלי מוהר)
הלחן של יוני רכטר לשיר "יש אי שם" (ששר גידי גוב, שגם כתב את המילים עם אשתו ענת ז"ל) ולשיר "תני לי יד" (ששר עלי מוהר שכתב את המילים, עם ביתו שרון) הוא אותו לחן.
הגרסה של עלי מוהר נכתבה והושרה שנה לאחר הגרסה של גידי גוב. אני אישית מעדיף אותה.

ועכשיו לכמה דוגמאות קצת פחות מוכרות, ולדעתי מאוד מעניינות. ולמה מעניינות? כי בניגוד לדוגמה הראשונה, בכולן מדובר על לחן נפלא, שלא הצליח בפעם הראשונה שפורסם, והוצל משממונו מספר שנים לאחר מכן על ידי טקסט אחר, עיבוד אחר, ומבצע אחר. 

כמה מילים על בטלנות

הפוסט הזה מוצא אותי בצימר בשדה בוקר.
משקיף על המדבר, המדבר משקיף עלי חזרה, ולא עושה כלום. בוהה...
לכאורה, יש המון מקומות יפים באזור. באתי ליום אחד וכדאי שאנצל את הזמן הקצוב בדרום כדי לראות קצת. נופים, בריכות מים, מכתשים, הרים...
מצד שני, ממש לא בא לי לעשות כלום מלבד לשבת במרפסת, להשקיף על החול, לגלוש קצת במחשב, ולברוח בחזרה למיזוג אחרי כמה דקות. וזה מביא אותי לנושא הבטלנות.

מתבטל במרפסת בצימר

משקפיים

"אתה צריך משקפיים, אבל זה לא נורא.
הראייה מקרוב צריכה קצת עזרה"
רופא צעיר, בן שלושים אולי
ככה בלי בושה מסתכל עלי

אני צריך משקפיים?
אתה צריך משקפיים !!!
אתה בעצמך.
אני רואה מצויין, ובכלל מי שמך?

אני דורש עוד בדיקה
פשוט מצמצתי באותה דקה
אני רואה שש שש
איך אתה לא מתבייש?

בבית הספר תמיד ראיתי הכי טוב
גם בראייה למרחק, וגם מקרוב
ובצבא, אולי זה יישמע קצת פתטי
לא היתה מטרה שהחטאתי

אז אדוני הנכבד והחשוב
שאלתי ואשאל אותך שוב
צוציק יהיר וחוצפני
משקפיים? אני? אני?

מה זאת אומרת זה נורמלי לגיל?
אדוני, אני לא איזה אדם רגיל
עלי דבר כזה לא משפיע
לא רואים עלי שאני בלתי פגיע?

טוב, נראה לי שאלך לבחור מסגרת
והנה יצא לי שיר עם חריזה מפגרת
ותסלחו לי שאני לא מנקד
פשוט את המבט קצת קשה לי למקד

בוקר בכלביה של אורה

זה היה בוקר נעים.
כבר אבדתי את מניין הבקרים שאני שם. טוב, כל דבר מעל ליומיים גם ככה מתערבב אצלי בראש. לכלבים אין תחושת זמן. ואני עוד כלבה צעירה.
האמת שלא היה לי רע שם. אני מוקפת בכלבים אחרים ותמיד קורה שם משהו. שמו אותי עם הכלבים הצעירים והגורים, כך שהיה לי נוח. אני מופרדת מהבוגרים, וקרובה לגור שנשאר לי. הוא כבר לא כל כך זכר שאני אמא שלו, והתערה בין הגורים האחרים שם, אבל כשצריך פינוק, הוא עדיין יודע לבוא אליי. ככה זה אצל כלבים.
לאחרונה התפתח אצלי איזה שיעול מטריד, כמו להרבה כלבים אחרים פה. אבל באמת שאין לי תלונות. נותנים פה אוכל, ופעם בכמה זמן מגיעים אנשים, משחקים איתנו, והולכים.
המתחם שבו אני מוחזקת הוא בעצם חצר עפר גדולה. מישהו שם מלמעלה ציליה גדולה, בחצר מסתובבים עשרות כלבים, וחלק מהחצר גודר ובו מאוחסנת האוכלוסיה הצעירה יותר. זו שפגיעה יותר למחלות, או שלא יכולה להתמודד עם הכלבים הבוגרים, וזה היה הבית שלי בתקופה האחרונה.
פעם היתה לי משפחה. לפני כמה ימים או שבועות. טיפלו בי יפה. ניקו אותי, חינכו אותי.
ואז, יום אחד נולדו לי גורים. אין לי מושג איך זה קרה. בוקר אחד פשוט התחילו לצאת. בזה אחר זה. זה כאב, וחלק מהם יצאו מתים. לא כל כך הבנתי מה קורה, רק שמשהו מבפנים אמר לי שאת הקטנים צריך ללקק ולנקות ולהניק. ואני כלבה טפשה ופשוטה. לא חשבתי על זה יותר מדי, פשוט עשיתי את זה.
אחרי כמה ימים או שבועות הסיעו אותי למקום הזה, עם מעט הגורים שנשארו, ונסעו.

עכשיו התחילה המולה.
זה קורה בכל פעם שמגיעים אנשים. כל הכלבים מתחילים לקפוץ, ולנבוח, ולנסות להגיע אל האנשים כדי לקבל איזה ליטוף. אני לא יודעת למה כולם עושים את זה, אבל האוירה הכוללת שימחה אותה, וגם אני מקשקשת בזנב ונובחת.
וגם עכשיו הגיע מישהו, ואיתו ההמולה הרגילה.

חמישה שירי מופת שקשה להאמין מאיזה סרטים הם צמחו

טוב, תסלחו לי על הכותרת המסורבלת, אבל אחרי ניסוחים שונים ומשונים, הרגשתי שזה קצת מתנשא מצידי לכתוב שמדובר בשירים נפלאים שיצאו מסרטים מעפנים, או גרועים, או פשוט חסרי חשיבות.
בכל מקרה, זה הנושא.
כמובן שהמון שירים נפלאים יצאו מהקולנוע הישראלי. "הבלדה לשוטר אזולאי", "שיר הפרחה", "מכת שמש", שירי קזבלן כמובן ועוד המון.
כאן ניסיתי להתמקד בשירים שהם ממש נכסי צאן ברזל, ולא כולם בכלל יודעים שהם הגיעו מסרטים, ועוד פחות יודעים מאיזה סרטים. עבור חלק מהשירים זה ממש מפתיע.
אז נתחיל ?

פורים בצעצועי אלון

אז פורים.
וכמו שכתבתי בפייסבוק, לצערי אני מגלה שלחג הזה אין משמעות גדולה מדי בשלב שבו אני נמצא בחיי. הבנות גדולות מכדי להתחפש, ואני נדרש להיות במשרד.
אני מדמיין לעצמי תהלוכות של ילדים בתחפושות, הולכים אל/מ בית הספר, ומצטער שאני לא יכול לראות.
מישהי אמרה לי בעבודה שאני מדמיין שזה ככה. כבר שנים שילדים לא הולכים מחופשים לבית הספר. כולם מגיעים באוטו היום. אולי.

פתחתי קצת תמונות, ונתקלתי בתמונה הבאה, שגרמה לי להתעכב קצת. כי למרות שהתמונה עצמה לא טובה, יש מאחוריה זכרונות.

להורי היתה חנות צעצועים במשך מרבית חיי. "צעצועי אלון".  מהחנויות הגדולות בהרצליה, שהיתה אז עיירה קטנה ואינטימית. היתה ממוקמת במתחם שעליו נמצא היום קניון לב העיר.
לכאורה, חלומו הרטוב של כל ילד. בפועל, אחיי ואני לא ממש ניצלנו את הגישה הבלתי מוגבלת לצעצועים. העדפנו לשחק בכדור בחוץ, למעשה, לא ממש לקחנו חלק בכל העניין הזה שנקרא "חנות הצעצועים".
כל זה, למעט פורים. פורים היה הסיוט הגדול שלי כילד. בכל הנוגע לחנות.

ברטה

הבחור עשה משהו מוזר אחרי שיצא ממנה. הוא השליך את המפתחות רחוק לכיוון איזה עץ, אמר "ברוך שפטרנו". והלך. מוזר.
היא אף פעם לא ראתה התנהגות כזו. מעניין אם זה משהו חדש.

"הבחור", כפי שברטה נהגה לכנות אותו, דווקא החנה אותה לשם שינוי במקום יפה. פסטורלי כזה. עצים, ירק, שקט. שונה מאוד מהשכונה שהיה נוהג להסתובב איתה בה. בתים ישנים ומתקלפים, רעש ועשן, וכבישים משובשים שהיו מזעזעים את השלדה הישנה שלה בכל נסיעה ונסיעה.

כבר שנה היא איתו. היא לא אהבה אותו. הוא לא התנהג אליה יפה. הפסיק להחליף לה מים, לקחת אותה לבדיקות, אפילו בקושי ניקה אותה כבר. "כבר לא שווה להשקיע" שמעה אותו אומר בכל פעם שהעירו לו. 
היא לא לגמרי הבינה מה הכוונה. אבל הרגישה איך מיום ליום יותר קשה לה. היא גם שמעה את הצחוקים מסביב. בטח שמעה. החברים של הבחור היו נהנים להקניט אותו. "נו, מה שלום הפרארי שלך?" פרארי? צחקה לעצמה. ממש. עם המרחקים שאני עברתי, הפרארי המפונקות האלה היו מתפרקות כבר חמש פעמים.

צייר: ישראל גבירצמן

האיש שלא היה שם

השעון על הקיר הראה אחת בצהריים. עוד ארבע שעות וזהו.
"כולנו נתגעגע אליו.....תמיד ידע איך לטפל בבעיות במהירות וביעילות....אני זוכר שהגעתי לחברה...הוא היה זה שגייס אותי...זוכרים את הטיול לים המלח?....המכרז....". המילים התערבלו לו בראש.
הוא היה בעשרות שתיות פרידה כאלה בעבודה. רק שהפעם זו היתה שתיה לכבודו. לא מעט פעמים הוא היה מאלה שנואמים את נאום ההוקרה לעוזב. תמיד אותן קלישאות. תמיד לסיים מחוייך, מפוייס, ברוח טובה. רק שבחים. גם אם אף אחד לא סבל אותו. ועכשיו...הגיע תורו.
הוא לא הרגיש שום דבר. הוא לא הצליח לגרום לעצמו להרגיש כלום. הוא כל כך רצה להתרגש, אולי להזיל דמעה. לשמוח בשבחים שנאמרים עליו, לצחוק עם הבדיחות הקטנות על חשבונו...אבל כלום.
עוד ארבע שעות.
בזווית העין קלט את אשתו עם הנכדה על הידיים. באו במיוחד. חייך אליהן, למרות שלא רצה בנוכחותן.
הן לא שייכות הנה. זה העולם שלי, לא שלהן.
מה, באמת מחר אני לא צריך להגיע הנה? ומישהו אחר יטפל בעניינים? כאילו לא הייתי מעולם?

Woman is the niger of the world

(גילוי נאות - הפוסט הזה הוא re-post. פורסם על ידי לפני כשנה, בגרסה מקוצרת, בפייסבוק).

טוב, את התמונה משמאל כולם מכירים, נכון ? תמונה מהפנטת.

ומימין... זו אותה הילדה המדהימה משמאל, עשרים שנה אחרי.
מצאו אותה באיזה כפר באפגניסטן.
היא מעולם לא ידעה מה עלה בגורל התמונה ההיא שאותו זר צילם אותה, מבלי רשותה, מבלי שבכלל מישהו הסביר לה... אני בספק אם היא היתה בכלל מודעת בזמנו מה זו תמונה, או מה קורה. סתם ילדה, בחברה שבה לנשים אין זכות להביע דעה, או להתנגד. אמרו לה לעמוד ולהצטלם, והיא צייתה. כמו שהיא אמורה.

חמישה שירים שלא ידעתם שמתי כספי הלחין

הפעם פוסט שונה, בהשראת מכרה שלי שנוהגת לקבץ לפוסטים בבלוג שלה מיני שירים יפים, תחת מכנה משותף כלשהו.
אז גם לי בא.
ואם כבר, אז למה לא למתי כספי? גאון מוזיקלי, מלחין פורה, ובוודאי המלחין הישראלי המשפיע והטוב ביותר בדורנו (אם לא בכל הזמנים). הבחור הלחין מאות שירים. חלקם מצליחים ומוכרים מאוד, חלקם נשכחים. חלקים חשובים וחלקם זניחים.
אני בחרתי דווקא להביא שירים מוכרים שהרבה אנשים לא מודעים לכך שהוא הלחין אותם. תהנו.

המקטרת ואווה קילפי. פוסט המשך קצרצר

זוכרים את הפוסט האחרון שלי ? הוא דיבר על הקשר בין מקטרת לפייסבוק.
באופן כללי הנושא היה ההבדל בין המציאות לסמלים מייצגים של המציאות, שלפעמים אנחנו טועים ביניהם. כמו אותה מקטרת בציור המפורסם של רנה מגריט. המקטרת עליה הוא מעיד בציור "זו אינה מקטרת".

מבלבל ? אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט הקודם.
ולמה אני חוזר לזה ? כי נתקלתי לאחרונה בשיר יפה מאוד של המשוררת הפינית אווה קילפי.
השיר הזה מתקשר לי יפה לאותו הרעיון.

הקשר בין מקטרת לפייסבוק

אני לא חובב אומנות גדול, וידען קטן מאוד בנושאי האומנות הקלאסיים כמו ציור או פיסול. יחד עם זאת, פה ושם יצא לי קצת לראות ולקרוא דברים, ואפילו לאהוב כל מיני יצירות.
ההקדמה זו באה כי רציתי להציג פה  יצירה שמעוררת קצת מחשבה. היצירה היא של הצייר רנה מגריט ושם היצירה הוא "בגידת הדימויים".

זו אינה מקטרת

לכאורה, תמונה חסרת ייחוד. ציור ביד מיומנת למדי של מקטרת פשוטה. אין כאן שום דבר יוצא דופן בהיבט הטכני של מלאכת הציור. יחד עם זאת, השורה המאוד לא תמימה "ceci n'est pas une pipe" ("זו אינה מקטרת") נותנת לתמונה הזו מימד נוסף. פילוסופי.

שיעור מולדת

"אז בבית הספר על הקיר תמונה והאיכר חורש בה את האדמה..."

כך כתב בזמנו עלי מוהר, כשהיה ממש בתחילת דרכו. השיר אומץ על ידי אפריים שמיר ולהקת כוורת והפך להיות אחד מהשירים המוכרים ביותר שלהם, ואולי מהמוכרים ביותר בכלל בזמר העברי.
עלי מוהר, כבר אז חד ומושחז, כתב שיר שמשמעותו שונה לחלוטין מזו שהתקבעה בתודעת הציבור חובב הזמר.
השיר, בעזרת הלחן היפהפה, הפך לסמל לגעגועים נוסטלגיים לארץ שהיתה פה פעם ואיננה. לערכים כמו עבודת הארץ, חברות, ציונות ועוד.
לאחר שנים רבות התראיין עלי מוהר והביע תסכול מסויים מכך שכוונתו לא הובנה, והמסר שאותו ניסה להעביר, פוספס.
יותר מכך, השיר הפך כלי שרת בדיוק לאותו אתוס שכנגדו יצא מחבר השיר.
בשיר כותב מוהר, באנדרסטייטמנט הכל כך אופייני לו, על כך שאותה ארץ ישראל יפה, טובה וערכית, היתה קיימת בעיקר באותה תמונה על הקיר. בכיתה.

"כך זה היה, פשטות רכה, זה הצטייר בילדותנו שהיתה יפה" 

האיכר שחורש את התלמים, הגשם ששוטף ומרווה את האדמה... כל זה היה קיים בתמונה, לא בהכרח במציאות.

אום כולתום, וזרעים מהילדות

אתמול הייתי בקונצרט. ולא סתם קונצרט. התזמורת האנדלוסית מארחת את נאסרין ומנגנת משיריה של אום כולתום (אללה ירחמה) ומיטב המוזיקה הערבית המצרית.

כל מי שמכיר אותי ואת חיבתי למוזיקה ישראלית אמור להרים גבה בנקודה הזו. מה לך ולמוזיקה הזו? (התגובות מהלצים בחבורה נעו בין "תנחומי" ל-"למה? מה עשית?").

עכשיו פלאשבק וגילוי קטן - אני חצי סורי. מצד האמא (אני יודע. לא ממש רואים עלי).
אני זוכר בילדותי ובנעורי את המוזיקה הזו מתנגנת אצלי בבית. לא הרבה. הרבה פחות ממוזיקה ישראלית, או מוזיקה לועזית בת אותן שנים. אבל פעם בשבוע, בימי שני, אמא שלי מדליקה את הרדיו על איזו תחנה שמשדרת את השיר השבועי (שעה וחצי...) של אום כולתום, או פריד אל-אטרש, או עבד אל חלים חאפז...

את המוזיקה הזו אני זוכר ברקע. כמעט לא שמתי אליה לב. לפעמים היא קצת הפריעה לי. הצליל שלה היה שונה, הקצב שונה, והיא בכלל מוזיקה ערבית. מה, אנחנו ערבים?