שיעור מולדת

"אז בבית הספר על הקיר תמונה והאיכר חורש בה את האדמה..."
כך כתב בזמנו עלי מוהר, כשהיה ממש בתחילת דרכו. השיר אומץ על ידי אפריים שמיר ולהקת כוורת והפך להיות אחד מהשירים המוכרים ביותר שלהם, ואולי מהמוכרים ביותר בכלל בזמר העברי.
עלי מוהר, כבר אז חד ומושחז, כתב שיר שמשמעותו שונה לחלוטין מזו שהתקבעה בתודעת הציבור חובב הזמר.
השיר, בעזרת הלחן היפהפה, הפך לסמל לגעגועים נוסטלגיים לארץ שהיתה פה פעם ואיננה. לערכים כמו עבודת הארץ, חברות, ציונות ועוד.
לאחר שנים רבות התראיין עלי מוהר והביע תסכול מסויים מכך שכוונתו לא הובנה, והמסר שאותו ניסה להעביר, פוספס.
יותר מכך, השיר הפך כלי שרת בדיוק לאותו אתוס שכנגדו יצא מחבר השיר.
בשיר כותב מוהר, באנדרסטייטמנט הכל כך אופייני לו, על כך שאותה ארץ ישראל יפה, טובה וערכית, היתה קיימת בעיקר באותה תמונה על הקיר. בכיתה.
"כך זה היה, פשטות רכה, זה הצטייר בילדותנו שהיתה יפה" 

האיכר שחורש את התלמים, הגשם ששוטף ומרווה את האדמה... כל זה היה קיים בתמונה, לא בהכרח במציאות.

אום כולתום, וזרעים מהילדות

אתמול הייתי בקונצרט. ולא סתם קונצרט. התזמורת האנדלוסית מארחת את נאסרין ומנגנת משיריה של אום כולתום (אללה ירחמה) ומיטב המוזיקה הערבית המצרית.

כל מי שמכיר אותי ואת חיבתי למוזיקה ישראלית אמור להרים גבה בנקודה הזו. מה לך ולמוזיקה הזו? (התגובות מהלצים בחבורה נעו בין "תנחומי" ל-"למה? מה עשית?").

עכשיו פלאשבק וגילוי קטן - אני חצי סורי. מצד האמא (אני יודע. לא ממש רואים עלי).
אני זוכר בילדותי ובנעורי את המוזיקה הזו מתנגנת אצלי בבית. לא הרבה. הרבה פחות ממוזיקה ישראלית, או מוזיקה לועזית בת אותן שנים. אבל פעם בשבוע, בימי שני, אמא שלי מדליקה את הרדיו על איזו תחנה שמשדרת את השיר השבועי (שעה וחצי...) של אום כולתום, או פריד אל-אטרש, או עבד אל חלים חאפז...
את המוזיקה הזו אני זוכר ברקע. כמעט לא שמתי אליה לב. לפעמים היא קצת הפריעה לי. הצליל שלה היה שונה, הקצב שונה, והיא בכלל מוזיקה ערבית. מה, אנחנו ערבים?