‏הצגת רשומות עם תוויות חלומות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חלומות. הצג את כל הרשומות

תשע אצבעות

הוא הסתכל על הידיים שלו.
היו לו תשע אצבעות.  ככה הוא נולד. ביד ימין חסרה לו קמיצה.
ההורים שלו ידעו שהוא יוולד ככה. הסריקה המוקדמת הראתה את זה. אבל היא הראתה עוד כל מיני דברים לא טובים, אז כשהוא נולד "רק" עם אצבע חסרה כולם שמחו.
האצבע ההיא מעולם לא באמת חסרה לו. כשאתה גודל ללא אצבע כזו או אחרת אתה לומד להשתמש בשאר האצבעות כדי לפצות. מעולם לא היתה לו בעיה לכתוב, לאכול, להחזיק מזלג..., אפילו על גיטרה הוא ניגן לא רע.
ההורים שלו מעולם לא עשו מזה בעיה. מקסימום היו צוחקים על זה.
בצבא היה ג'ובניק,  אבל במודיעין,  אז היה לו מעניין.

הוא היה חסר מנוחה. היא אמורה להגיע בעוד חמש דקות.
הם קבעו באיזה קפה קטן ושכונתי ברמת גן. רחוק מהבית שלו, ומהבית שלה.
הוא הסתכל שוב על הידיים שלו. הוא שנא אותן. כל כך הרבה נשים שהכיר בעבר נרתעו מהגדם המוזר שהיה לו במקום אצבע. והוא לא טיפש בכלל. ועדיין...כל היכרות חדשה התחילה מבחינתו בעמדת נחיתות. הוא פגום.  והן צריכות להיות סבבה עם זה.

השעה הגיעה. "אני חונה" היא כתבה לו.
הוא הרגיש איך הלב שלו מתחיל לפעום חזק. הוא קם מהכיסאות הפינתיים שתפס להם, שאף אויר והכניס את הבטן. סידר את החולצה בפעם האחרונה.
הוא הבחין בה מתקרבת, היא נופפה לו לשלום, והוא נופף בחזרה. מחייך.
היא נראתה כמו בתמונות שהחליפו.
היא התקרבה אליו והוא פרש את ידיו לחיבוק היכרות.  זה היה מחושב היטב. הכל על מנת להימנע מלחיצת יד. היא נענתה והם התחבקו קצרות. 

"סוף סוף. איזה כיף לראות אותך" היא אמרה.
"כן,  הא? שלושה שבועות אנחנו מתכתבים כבר"  הוא ענה.
הם הזמינו. לא משהו כבד. אייס קפה ומאפה לכל אחד.
היתה לו הרגשה טובה לגביה. הוייב שהשיחות שידרו היה טוב.

הם דיברו עוד כמה דקות, ואז היא שמה את ידה על השולחן. במקביל לצלחת, פונה לכיוונו.
הרמיזה היתה ברורה. וזה היה הרגע.
הוא נשם עמוק. ושם את ידו על ידה. בעדינות.

היא העיפה מבט. קולטת את העיוות הקל ביד. הגדם הקטן. הפגם.
החיוך קפא על פניה לשניה.  הוא ידע, תיכף היא "תהיה חייבת לקצר כי יש לה משהו".
אבל היד שלה לא זזה מידו. אחרי מספר שניות היא הניחה גם את היד השניה שלה על השולחן, מהצד השני של הצלחת שביניהם,  וחייכה.

ללא אומר הוא הניח גם את כף ידו השניה על כף ידה, הפונה כלפי מעלה.  והיא קיבלה אותה אליה בלחיצה חמה האומרת..."זה בסדר"


בית בשדה

בית עזוב בשדה ירוק
פעם מישהו השקיע כסף, קנה חומרים, תיכנן, קיבל אישורים, ובנה אותו.

בחזרה לשגרה

זהו. הגעתי הביתה.

העדרות ארוכה, שלושה שבועות לבד לבד.
זה אולי לא נשמע הרבה, אבל לי זה הרגיש הרבה. 
האמת שבעבר תקופה כזו היתה עוברת לי יותר בקלות. הפעם זה הרגיש לי הרבה. מכל מיני סיבות.
ועכשיו...שגרה. עבודה, פקקים, נסיעת חו"ל לפה או לשם, אימון כושר, קצת מוזיקה, הרבה משפחה.
וזה מעלה שאלות.

ראשית, הטיול הזה היה לי בראש כמה שנים, ותמיד צבע את השגרה האפורה שלי במין צבע ורדרד ואופטימי. "הנה, יש טיול גדול באופק, הרפתקאה. עוד חודש, חודשיים, חצי שנה..."
ועכשיו מה?

בלוג דרכים - סוף הטיול שלי לדרום ארצות הברית

 אז הטיול הסתיים. 11 יום בדרכים, לבד לגמרי. חלק מהזמן בערים גדולות שכנראה לא יתאפשר לי להגיע אליהן בדרך אחרת, וחלק מהזמן בחורים נידחים.

קשה להאמין שזה כבר מאחורי. חשבתי על הטיול הזה כמה שנים. והנה, זה נגמר.
ומה נשאר לי מהטיול הזה? או, זה הנושא של הפוסט.

אז מה באמת נשאר מטיול כזה?


ניו אורלינס - ערים, עיירות, ומה שביניהן

 אז הגעתי לניו אורלינס. לפני יומיים כבר, האמת.

מה אגיד לכם? כלום. על ניו אורלינס אתם יודעים, או יכולים לקרוא. תמונות לא חסרות.
עיר יפהפיה, צבעונית, מלאת שמחת חיים ומוזיקה. ארכיטקטורה מהממת, נהר המיסיסיפי, אוכל קיג'וני, תרבות קריאולית.
כיף.
אז בואו נתקדם ואספר לכם למה אני מתחרט שהקדשתי לניו אורלינס 3 ימים.

ממשיכים בדרך דרומה - על הלבד ועל שאיפות וחלומות

בשלב די מוקדם בכתיבת הבלוג מסע הזה החלטתי שהתמונות מהדרך, כמו המקומות שעצרתי בהם, כנראה לא באמת מעניינים מישהו חוץ ממני.
אני יודע איך זה, אין דבר יותר בלתי נסבל ממישהו שטייל וחושב שזה מעניין את כל העולם באיזה מקומות מדהימים הוא היה, ואתם לא. אז..אני אחסוך את זה מכם. רק אגיד שבאמת הייתי במקומות מאוד מיוחדים. בלי תמונות.
אז על מה כן אני כותב? על חוויות ספציפיות, אולי איזו תובנה או שתיים, הגיגים מהדרך (הבאמת ארוכה), וכאלה דברים.

טוב, אז יצאתי מג'קסון (עיר חסרת ייחוד וחסרת כלום. ביזבוז של יום) והמשכתי דרומה ל Natchez הבאמת ציורית על גדות המיסיסיפי (תמונות בפייסבוק) ומשם ללואיזיאנה - ל Lafayette. בירת המיעוט הקג'וני והעיר שהוגדרה פעם כ"עיר השמחה ביותר בארצות הברית". אני מקווה להבין למה...

על הלבד
נשאלתי, ושאלתי את עצמי, על הלבד בטיול הזה. 
אז ככה, באמת שהיו לי כמה רגעים די בודדים פה. כלומר רגעים שבהם הייתי עייף, או שהיה לי יום לא מוצלח מבחינת הטיול, ואמרתי לעצמי "בשביל מה הייתי צריך את זה, וממש ממש בא לי להיות בבית שלי עכשיו".
אבל...הצד השני פה חזק יותר. בעיני.

פוסט דרכים - אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

בממפיס היה נהדר. באמת.
העליתי בפייסבוק שלי תמונות וסרטונים. ראיתי הופעות, הלכתי למועדונים, אפילו נקלעתי להופעה ספונטנית באולפן הקלטות. והכל באיכות הגבוהה ביותר. חוויה מעלפת.

אבל לא על זה הפוסט.

לקראת היציאה מממפיס החל להתגנב לי איזה לחץ מסויים. חוסר שקט.
החלק הראשון של הטיול היה מתוכנן לגמרי, בערים גדולות (נאשוויל, ממפיס), מלונות מסודרים והכל. ואילו החלק הבא בטיול הוא לא נודע , ולא מתוכנן. בכוונה.
עומדים לפני 4-5 ימים של נסיעה בין עיירות קטנות, במסלול שלא לגמרי ברור לי. באזור שיכול להיות גם לא בטוח מבחינת ביטחון אישי.
לא יודע מה יהיה שם, לא יודע אם יהיה שם. לא קבעתי מראש מלונות, וגם הדרך שהאפליקציה מסמנת לי קצת מפוקפקת כך שתיאורטית אני גם יכול להגיע לאנשהוא ולא יהיה לי איפה לישון, או בכלל לא להגיע.. .
לאור כל זה, היה בי איזה דחף "להוריד סיכונים", אולי להישאר עוד לילה בממפיס, ואולי לקצר את הדרך ולהגיע מהר יותר לעיר הגדולה הבאה - ניו אורלינס, על הדרכים הראשיות. 
אבל...נלחמתי בזה.
המשפט המיתולוגי "אם יוצאים לדרך, מגיעים למקומות נפלאים" הדהד לי בראש.
משמע...אם לא אצא מאזור הנוחות, לא יקרו לי דברים מעניינים, ואם לא אקח סיכונים ואצא מאזור הנוחות...הטיול הזה יחמיץ את ייעודו.
אז נשמתי עמוק, ויצאתי לדרכים.

The Great River Road - מוזיקה והיסטוריה לאורך המיסיסיפי

פעם, לפני המון שנים (שש, אם לדייק) הגשמתי חלום.

עליתי על מטוס, ונסעתי לטייל לבד במסלול שחלמתי לעשות בדרך 66 בארה"ב (route 66).
אפילו חלקתי את חוויותי פה בבלוג.
כשסיימתי את הטיול ההוא, חייכתי לעצמי בסיפוק. הייתי די גאה בעצמי שהעזתי, והתעקשתי לקחת לעצמי ככה זמן באמצע החיים. בין המשפחה לעבודה. וללכת לעשות משהו שאני באמת רוצה.
אחד מהלקחים שלי מהטיול ההוא..זה שהעולם לא לא מתמוטט בלעדי.
באמת שלא קרה כלום. בעבודה הסתדרו, המשפחה לא התפרקה, ואפילו חשבון הבנק שלי לא ממש ניזוק.
היה לי ברור שאחזור על זה ביום מהימים.

לא חלמתי שיעברו 6 שנים עד הפעם הבאה.
האמת שהמחשבה על הטיול הבא התחילה לדגדג לי לפני כ 3 שנים.
זוגתי ואני הלכנו לראות סרט. סרט שהצליח מאוד ואפילו זכה באוסקר. "הספר הירוק".

הסרט מתרחש בתחילת המאה ה 20, על רקע האפליה הגזעית בארה"ב, ומדבר על פסנתרן שחור מניו יורק שעורך מסע קונצרטים במדינות הדרום הגזעניות והעניות, מלווה בנהג ושומר ראש איטלקי.
הסרט עצמו מצויין, והוא מלווה בנופי מדינות הדרום. 
כשראיתי אותו היה לי ברור - זה היעד הבא שלי. דרום ארה"ב. העוני, הגזענות, העבדות, ובעיקר - המוזיקה השחורה.
ואפילו, מה אתם יודעים - קיים מסלול שנקרא "the great river road"  לאורך המיסיסיפי.


שֶׁקֶט

יֵשׁ לִי רַעַשׁ בָּרֹאשׁ
וְהוּא אוֹמֵר לִי ש
אֵין לִי זְמַן

יֵשׁ לִי רַעַשׁ בָּרֹאשׁ
וְהוּא אוֹמֵר לִי ש
אֲנִי לֹא בַּמָּקוֹם הַנָּכוֹן
(וְאוּלַי אֲנִי כֵּן)

יֵשׁ לִי רַעַשׁ בָּרֹאשׁ
וְהוּא אוֹמֵר לִי ש
אֲנִי טוֹעֶה
(אֲבָל אוּלַי אֲנִי צוֹדֵק)

יֵשׁ לִי רַעַשׁ בָּרֹאשׁ
וְהוּא אוֹמֵר לִי ש
אֲנִי שׁוֹכֵחַ מָה נָכוֹן

יֵשׁ לִי רַעַשׁ בָּרֹאשׁ

יֵשׁ לִי רַעַשׁ כְּשֶׁאֲנִי עֵר
וְיֵשׁ לִי רַעַשׁ כְּשֶׁאֲנִי יָשֵׁן

וְאִם אֲנִי מוֹצֵא אֶת עַצְמִי
אֵיזֶה יוֹם
כָּכָה בְּמִקְרֶה
בַּמָּקוֹם שֶׁלִּי
אָז יֶשׁ לִי שֶׁקֶט 

וְאָז הַרְבֵּה רַעַשׁ

סיפור לחנוכה, 2021

הגענו לתקופה הזו בשנה. 
התחיל להיות ממש קר בלילות, והוא היה חייב להתארגן על עוד איזה שמיכה או שתיים, ואולי למצוא לו מקום חדש לישון בו במקום הגינה הזו שליד המתנס.
גם ככה לאחרונה התחילו להסתובב שם כל מיני עבריינים, זונות, או סתם מוכי גורל כמוהו. נלחמים על כל מטר מרובע, עושים רעש בלילות, ואיתם התלונות של השכנים, והמשטרה.
אם היה דבר אחד נחמד בכל זה זה שלפעמים השוטרים היו נחמדים אליו ונותנים לו מרק חם, או לוקחים אותו לתחנה לרישום, ושם היה מצליח לתפוס לפעמים איזו שעה שינה , על מיטה ממש. 

בכל מקרה, אחרי אתמול , הוא כבר לא יכל לחזור לגינה ההיא.

הגיעו לשם אתמול בערב כמה פרצופים חדשים. היתה שם איזו בחורה, ועוד שני גברים.
הם הגיעו בסביבות תשע בערב. שעה שבדרך כלל שקט כבר בגינה. הם לא הבחינו בו בכלל בהתחלה. הוא ידע איך לגרום לעצמו להעלם בחסות החשכה. יותר טוב ככה.
הם עישנו משהו, ציחקוקים, קולות, ככנראה שהגברים התחילו להתעסק עם האשה. עניין שבשגרה . 
הוא התהפך בספסל הצדדי שלו, התכסה על מעל לראש בשמיכה הישנה שלו, וניסה לישון.

בלי לשים לב, בתנועה לא זהירה, הוא הפיל את הכוס שלו. הכוס של הכסף הקטן.
כוס הפח נפלה לרצפה, ואיתה כל המטבעות שאסף היום. 
החבורה העליזה הרימה ראש והבחינה בו, מתיישב ומתחיל לאסוף את הכסף.

הוא כבר הכיר את הטקס. הוא ימלמל משהו, יפנה את עצמו משם כמה שיותר מהר, יעביר את הזמן באיזה רחוב קרוב, ויחזור לישון אחרי שעה, באותו המקום. המקום שהוא ישן בו כבר 4 חודשים.


הפעם זה היה שונה.
האשה הסתכלה עליו מרחוק, ונגשה אליו.
לזה הוא לא היה רגיל. נשים בדרך כלל מפחדות ממנו, נרתעות, מעדיפות לא לראות אותו.
ואם כבר הם מתייחסות אליו...זה בדרך כלל עם איזו הבעת סלידה.
כן, הוא יודע איך הוא נראה. ואיך הוא מריח.

אבל לא הפעם.
לאשה היתה שקית ביד.
היא פתחה אותה...
"קח" היא אמרה והגישה לו משהו.
הוא נרתע אחורה. מה פתאום אשה, בלילה...
"קח" היא חזרה. "חג שמח".
ביד שלה היתה סופגניה.

הוא הרים את ראשו והסתכל לכיוון הגברים.
הם לא התכוונו להכות אותו.
הם אפילו לא התכוונו לגרש אותו.
הם ישבו מרחוק והסתכלו בסקרנות

לא, הוא ענה בבילבול, תודה.לא צריך.
הבחורה הצעירה חייכה אליו במתיקות.
"קח, נו. יש לנו יותר מדי גם ככה".
הוא הסתכל עליה. היא הזכירה לו את הבת שלו. הן כנראה בערך באותו הגיל.

הוא הושיט את היד בהיסוס...בטוח שמשהו רע הולך לקרות.
היא בטח תיקח את הסופגניה ותזרוק אותה רחוק לכיוון הגינה, ותצחק עליו
או שמשהו לא בסדר בסופגניה הזו
הבחורה קלטה את ההיסוס...התיישבה לצידו, בצעה את הסופגניה לשני חלקים,התחילה לאכול את אחד מהחלקים והושיטה לו את החלק השני.
תאכל, נו. יש עוד.

הוא אכל את הסופגניה. היא היתה חמה, טריה, עם ריבת תות. 
הוא עצם עיניים, ופתאום הוא בבית. הרבה שנים אחורה.
הבת הקטנה על הכתפיים שלו, הילד הגדול עם בגדי הספורט המיוזעים, וברטה היקרה, זו שמאז שהלכה הכל התרסק, מדליקה את החנוכיה שהילד הכין בבית הספר, לכל אחד סופגניה ביד, בדיוק כמו זו שהוא אוכל ברגע זה.
וכולם שרים...
"אימי נתנה לביבה לי,לביבה חמה, מתוקה.
יודעים אתם לכבוד מה? לכבוד החנוכה."

הוא הרגיש איזו מועקה בחזה. משהו שהרגיל את עצמו שלא להרגיש בשנים האחרונות.
הוא הסתכל על הבחורה הנחמדה...והיא אמרה לו...רוצה עוד? יש הרבה.
הוא ניסה לדבר אבל כל מה שיצא לו זו יבבה לא ברורה. מעין עירוב של "כן", "לא צריך" ובכי.
הוא לקח את הסופגניה הנוספת, קם, אסף בתנועה אחת את הצרור עם חפציו, ופרץ בריצה.

הוא רץ כל עוד נפשו בו. לא מעז להסתכל אחורה. הוא שמע את הקריאות.. "אדוני, חכה, לא התכוונו להפריע לך"
הוא לא עצר. הוא היה חייב להתרחק משם. 

ושוב נצאה אל הדרך

אי פעם מזמן בהיסטוריה, לפני שנות דור, עשיתי מעשה שמעולם לא העזתי לעשות. משהו מהפכני ממש במונחים שלי.
עשיתי משהו בשביל עצמי. רק בשביל עצמי. בלי להתחשב באף אחד. 
עליתי על מטוס, לבד, ונסעתי לשבועיים לארצות הברית למסע דרכים. רק אני עם עצמי. בלי האשה, בלי הבנות, בלי אף אחד חוץ מעצמי, ואפילו קינחתי בכמה ימי טניס משובח בניו-יורק.

חברי הותיקים אולי זוכרים זאת. שבועיים לאורך Route 66 המיתולוגי, על שלל עיירותיו, תחנות הדלק, הכבישים הישנים... (כתבתי על זה גם כמה וכמה פוסטים...למי שמעונין, דפדפו אחורה בבלוג).
זה היה ב 2016. 5 שנים שנראות כמו שנות דור.

מאז...קורונה, ממשלות, כמה וכמה תהפוכות אישיות, סתם התבגרות והבשלה...בקיצור, אני במקום קצת אחר.
ופתאום ככה, אחרי השנה המקוללת האחרונה, פתאום מדגדג לי שוב.

אז בפרץ של ספונטניות לא אופיינית, בהחלטה אימפולסיבית של כמה ימים....נחתם ונסגר. בסוף אוגוסט אני אורז שוב את התרמיל ויוצא לי לשבועיים וחצי בדרכים. אני ועצמי, רכב, ספר או שניים, מוזיקה טובה, והרבה רצון לחוות, לראות, לשמוע ולהרגיש את נפלאות העולם. (ולפני שאמשיך...אני עונה מראש. לבד? כן. לבד לבד? כן. מה, בלי האשה? בלי האשה. הצעת לה? ברור שהצעתי לה, ואשמח אם תצטרף, לא מתאים לה סוג כזה של טיול, וקורונה, ועניינים, אז היא אמרה לי סע לבד, תהנה. ואתה לא מפחד? קצת. ומה עם חבר? לא מתאים להם, זה לא חלום שלהם. אבל לבד? כן, לבד.  זהו. בואו נתקדם.)

הציור מתוך "עכשיו הנסיעה" מאת יחזקאל רחמים

נהר

 "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. זה לא יהיה אותו הנהר ולא אותו האדם."(הרקליטוס)

איפה זה היה? אני בטוח שזה אמור להיות קרוב פה איפשהו.
הנשימות נעשו כבדות יותר ויותר. היה חם מאוד, ואני כבר מזמן לא ילד. זכרתי את המסלול הזה כהרבה יותר קל. אפילו קליל.
ופתאום...עליות, ירידות, עצים נופלים שחוסמים את הדרך, והגבעה הקטנה הזו? בטוח שהיא היתה פה כשטיילתי פה בפעם שעברה? לפני 30 שנה? לא זכור לי משהו כזה. אני בכלל במקום הנכון? הכל היה אז הרבה יותר "מישורי" מהיום...

בכלל, מה עבר לי בראש כשהחלטתי לצאת לטיול לבד בטבע באמצע הקיץ?

הכל התחיל לפני כמה שבועות...

שנת קורונה, הכל נעצר, תחושה של חוסר תוחלת וחוסר עניין כללי במה שקורה, ואיזו עצירה בחיים בהמתנה ל..השד יודע מה.  מין תקופה שכזו.

ופתאום...חמישים

טוב, זה הגיע. אני בן חמישים. זה ממש מעבר לפינה. מחר, ליתר דיוק.

הייתי רוצה להגיד שזה עובר לידי. מעל הראש. "זה רק עוד יום בחיים" כמו שאמרו לי כמה אנשים. אבל זה לא.
איכשהו, זו מין עננה כבדה שמרחפת לי מעל הראש בחודשים האחרונים. אני מתייחס לקידומת חמש אחרת מהפעמים הקודמות שהחלפתי קידומת, משום מה.

תמיד שאלו אותי..."מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?". 

זו מין שאלה כזו ששואלים. גם בגיל חמש, גם בגיל עשרים וחמש, וגם בגיל ארבעים. בגיל חמישים כבר לא. כי אני כבר גדול.
בינינו? אני עדיין לא בטוח מה אני רוצה לעשות.
ואני שואל את עצמי...מה אני רוצה לאחל לעצמי בגיל חמישים? מה באמת אני רוצה להיות כשאהיה גדול? 

פעם אמר לי מישהו משפט שהולך בערך ככה....
"כשאתה ילד אתה בונה מגדל קוביות גבוה גבוה, ובכל שנה שעוברת...אתה מוריד קומה".
משהו שבא להגיד שהשאיפות שלך והאפשרויות שלך הולכות וקטנות עם הגיל, וכנראה בעצם מתאימות את עצמן למידותיך.
האמנם?


על מונדיאל וחמקמקותו של הזיכרון

אז התחיל המונדיאל, ובסופ"ש האחרון אני יכול להכריז חגיגית שהצטרפתי אליו והוא כבר ממש מעניין אותי, אבל לא על זה באתי לכתוב.

אני יושב/שוכב ורואה משחק אחרי משחק (אחרי משחק), מסתכל על השחקנים, וחושב על זה שפעם, גם אני ידעתי לשחק ככה.
כלומר...בערך.
הכוונה היא יותר שפעם יכלתי לעמוד על מגרש כדורגל ולשחק.
פעם הייתי יכול לבעוט בכדור ממש חזק מבלי לפחד שהרגל תתפרק לי תוך כדי הבעיטה.
פעם הייתי יכול לתת ספרינט, לעבור שחקן, לשים גול. הייתי ממש בסדר.
כלומר, בשכונה. לא באיזו קבוצה.
וגם בשכונה שלנו...היינו די חננות. לא איזה שחקנים מפוארים ששיחקו באימפריות המקומיות (הפועל הרצליה, מכבי הרצליה). אבל הייתי שחקן. כישרון מוחמץ אפילו. אולי.


בכל אופן, אני מסתכל על המשחקים, רואה את השחקנים בועטים, מחמיצים, מוסרים, ובראש שלי אני עדיין שם. אני יכול לעשות את כל אותם דברים. בדיוק כמוהם, ואף טוב יותר. כי אני לא הייתי מחמיץ את ההזדמנות ההיא, והוא כן. 
כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להוריד את הגוף קצת יותר למטה. זה הכל. והמסירה ההיא שיצאה החוצה? הוא היה צריך לבעוט פאלש. עם הצד החיצוני של הרגל. בדיוק איך שבני לם האגדי לימד את כל בני דורי במכבי נתניה של שנות ה 80.

והגוף שלי, כשהקבוצה שלי תוקפת, ויש הזדמנות...הוא נדרך, והגוף מקבל את הזוית הדרושה, והמוח כבר שולח לרגל שלי את הפקודה המתאימה, והיא מוכנה בכל רגע להישלח בזוית הנכונה על מנת לשלוח טיל בלתי ניתן לעצירה לחיבורים. למרות שהכדור לא בזוית הכי נכונה.
כי אני יודע בדיוק איך נכון לעשות את זה, והראש שלי נמצא עדיין על מגרש הבלטות של בית הספר התיכון, ושם, עשיתי את זה הרי כל הזמן. וגם עכשיו, אם רק יתנו לי את ההזדמנות. 

ועוד קצת מחשבות קטנות. יום כיפור

יום כיפור הוא יום שאני אוהב, אם כי דווקא זה של השנה לא ירשם בדברי הימים כמוצלח במיוחד. העברתי אותו מקורר קשות, עם גב תפוס ואפס אנרגיות.
אז ככה, ממש לפני שמסתיים, הצלחתי להקים את עצמי, ובכל זאת לכתוב פה על כמה דברים שעברו לי היום בראש.


סליחות
כמובן, בהעדר כח לעשות כל דבר אחר, שקעתי לי לתוך הפייסבוק ולא יכולתי שלא להתפעל מאווירת הצדיקות והקדושה שנפלה עליו.

עייפות

הוא ידע שהוא עייף. הוא ידע שהוא צריך לישון.
זה משהו שהצטבר אצלו כבר כמה ימים. שינה גרועה, עם דפוס קבוע.
התהפכות במיטה, הרדמות בסביבות חצות, התעוררות בסביבות שלוש, ארבע בבוקר. מאבק כושל לנסות שלא לצאת מהשינה, הגוף נלחם במוח, מנסה להכניע אותו, לעייף אותו, לכפות עליו לחזור לשינה, מלחמה אבודה מראש. התהפכויות, קימות, מעבר מקום, חזרה, ולבסוף הוא נרדם. אחרי שעה, לפעמים שעתיים, רק כדי לקום בשש בבוקר לעוד יום.


והנה, שוב שעת השינה.
העיניים נעצמות, אבל מבפנים כבר מורגשת הדריכות. החשש הזה מעוד לילה מתסכל. לילה שאחריו מחכה לו יום נוסף של עייפות, המאבק לישון. מאבק בעצמו. בלי סיכוי לנצח.
לא לחשוב. לא לחשוב. פשוט עצום עיניים ותן לטבע להשתלט.
אבל הנה זה מתחיל לטפטף...

Route, סוף

עם הפוסט הזה חיכיתי יומיים שלושה. משתי סיבות.
הראשונה - הייתי פשוט עייף. בכל זאת, עשרה ימי נסיעה, מעל 3000 ק"מ, חלק מהנסיעה היתה בדרכים משובשות ובמהירות איטית, לא מעט עצירות בדרך, היטלטלות ממוטל למוטל...(אל תרחמו עלי, אבל סה"כ אפשר להבין את העייפות).
הסיבה השניה - חיכיתי כמה ימים לקבל פרספקטיבה על הנסיעה "בראש שקט". כך שאוכל לנסות ולסכם אותה. לעצמי, ולכם.
במהלך עשרה ימים עברתי בקליפורניה, אריזונה, ניו-מקסיקו, אוקלהומה, טקסס, קנזס ומיזורי...
הייתי במקומות שמעולם לא ביקרתי, וכנראה לעולם לא אבקר שוב. ספגתי אוירה בכמויות, ראיתי נופים, ניקיתי את הראש, ועכשיו הגיע הזמן לחזור למציאות.
אבל לפני החזרה למציאות, כמה מילים לסיכום, לפני שאני מניח את הטיול מאחורי ונותן לו להפוך לזיכרון מתוק ומרוחק.
אני מניח שעם הזמן שיעבור יעלו בי עוד כמה מחשבות על הימים והחוויה שעברתי. אבל הנה סיכום ביניים קצר של הגשמת החלום הקטן הזה שלי, עם כמה שורות תחתונות בסוף.





Route 66: We're on a road to nowhere...

אני אחרי שמונה ימי נסיעה. אני כבר יכול להרגיש את סוף המסלול מעבר לפינה.קשה להאמין שרק לפני שבוע וקצת התחלתי.
אני שם לב שככל שהמרחק לסיום הטיול מתקצר, אני עוצר יותר פעמים לאורך הדרך, משתהה קצת יותר במקומות שבאמת אין בהם כלום מעבר למסעדה מקומית ושלט תיירותי של כביש 66. כאילו מנסה לאחוז בציפורניים את המעט שנשאר מהטיול, לפני שאני חוזר לשגרה.
ואם אני מדבר על מקומות קטנים, הרי שחלק חשוב בנסיעה לאורך המסלול, הן אותן עיירות קטנות ששרדו רק הודות למטיילים ולתיירים כמוני. שלא היה נשאר להם ממה לחיות אילולא המסלול הזה היה קיים.
באופן די צפוי, בערים הגדולות (אוקלהומה סיטי, סט. לואיס, אלבקורקי, טולסה) האזכורים לכביש 66 קלושים. פה ושם יש שילוט, בעיקר ברחוב הספציפי שבו עבר הכביש.
העיירות הקטנות, לעומת זאת, הן כולן חגיגה אחת גדולה של מזכרות, שילוטים ונוסטלגית שנות ה-50.

אז עוד פוסט תמונות. מוקדש לעיירות הקטנות האלה.


Route 66: מכוניות ומחשבות

לאמריקאים יש איזה פטיש למכוניות. באופן כללי.
ועל דרך 66, למכוניות ישנות בפרט. אתם יודעים - הקדליקים האלה שרואים בסרטים. מן התרפקות כזו על העבר.
את זה עוד אני יכול להבין.
מה שאני פחות מבין זה שהם ממש מתים על המכוניות האלה כשהן בצורה של גרוטאות. ויש לזה מוזיאונים שלמים שפזורים לאורך הדרך.
אז היום לאורך הפוסט אפזר דווקא תמונות של מכוניות ישנות. ואולי איזו תחנת דלק ישנה או שתיים. זה חלק בלתי נפרד מהוויה הזו של כביש 66
שימו לב, לחמודה הזו יש ריסים
ועכשיו, כמובטח, קצת קשקושים.

Route 66: מוויליאמס לאלבקורקי


למען שלא יגידו שאני מנג'ס מדי, החלטתי שאני כותב רק פעם בכמה ימים.
הפוסט הזה הוא בעיקר תמונות עם קצת רקע על הדרך. אבל טיזר לפוסט הבא - הגיגים על הגיגים!!!
Stay tuned !!!

אז עברו עלי עוד יומיים של נהיגה. בזמן הזה הנופים התחלפו מהמדבר והדרך המשובשת של קליפורניה ומערב אריזונה, לנוף עוצר הנשימה של ניו מקסיקו, עם הסלעים האדומים מכל עבר.
באשר לכביש - מכביש עצמאי, שמהווה ישות נפרדת, הדרך מתלכדת פה ברובה עם הדרך המהירה, שפשוט נסללה מעל כביש 66 המקורי. יחד עם זאת, חלקים מהכביש הישן נשתמרו ועדיין אפשר לנסוע עליהם.
דוגמה מעניינת לחלק מהכביש שלא הצליח להשתמר הוא האתר הנטוש 2 Guns.