ברטה

הבחור עשה משהו מוזר אחרי שיצא ממנה. הוא השליך את המפתחות רחוק לכיוון איזה עץ, אמר "ברוך שפטרנו". והלך. מוזר.
היא אף פעם לא ראתה התנהגות כזו. מעניין אם זה משהו חדש.

"הבחור", כפי שברטה נהגה לכנות אותו, דווקא החנה אותה לשם שינוי במקום יפה. פסטורלי כזה. עצים, ירק, שקט. שונה מאוד מהשכונה שהיה נוהג להסתובב איתה בה. בתים ישנים ומתקלפים, רעש ועשן, וכבישים משובשים שהיו מזעזעים את השלדה הישנה שלה בכל נסיעה ונסיעה.

כבר שנה היא איתו. היא לא אהבה אותו. הוא לא התנהג אליה יפה. הפסיק להחליף לה מים, לקחת אותה לבדיקות, אפילו בקושי ניקה אותה כבר. "כבר לא שווה להשקיע" שמעה אותו אומר בכל פעם שהעירו לו. 
היא לא לגמרי הבינה מה הכוונה. אבל הרגישה איך מיום ליום יותר קשה לה. היא גם שמעה את הצחוקים מסביב. בטח שמעה. החברים של הבחור היו נהנים להקניט אותו. "נו, מה שלום הפרארי שלך?" פרארי? צחקה לעצמה. ממש. עם המרחקים שאני עברתי, הפרארי המפונקות האלה היו מתפרקות כבר חמש פעמים.
צייר: ישראל גבירצמן

האמת, היא הכי אהבה את הבעלים השניים שלה. זוג צעיר כזה. הם בעצם נתנו לה את השם. ברטה. "ברטה שלנו", היו קוראים לה בחיבה. היא אהבה את השם. פתאום היה לה שם משלה. ומה שהם היו עושים אצלה במושב האחורי... עד היום היא נזכרת בחיוך.
היא היתה הרכב הראשון שלהם, והם השקיעו בה, וטיפלו בה, ואהבו אותה. ולא היה אכפת לה אפילו כשהיה כבר הילד, שהקיא לה על הריפוד כל הזמן. היה לה נחמד איתם. היא הרגישה אהובה. היא הרגישה שייכת.
אחרי הזוג הגיע עוד זוג. כשהיא חושבת על זה, הם לא היו כל כך רעים. קצת פחות נחמדים אולי, אבל עדיין הקדישו לה תשומת לב. היא פשוט התגעגעה כל הזמן לזוג הקודם. חשבה לעצמה מה קורה איתם, אם יש עוד ילדים, ולמה בעצם הם נתנו אותה. היא הרי כל כך אהבה אותם. היא נתנה להם את השנים הכי טובות שלה.

בשלב מסוים כבר איבדה את הספירה. כמה היו? 6? 7?
היה את המבוגר עם מקל ההליכה, הילדה המפונקת הזו שאבא קנה לה רכב ליום הולדת..כולם התערבבו לה בראש. עכשיו היה לה רק את הבחור.
היא הרגישה איך בהדרגה מתייחסים אליה פחות ופחות יפה. לאחרונה כבר היתה על תקן "הרכב השני". זה שנוסעים בו רק אם אין ברירה. לאורך הזמן התרגלה למחול על כבודה. להשלים עם הירידה במעמדה, מהרכב שהבעלים רצה, לרכב שהבעלים יכול להרשות לעצמו, או לילדיו.
ובזמן האחרון, היא הרגישה כבר עייפה. כבר מזמן עברה לה תחושת השמחה לצאת לנסיעה חדשה, לגלות מקומות חדשים. כל שרצתה זה שיעזבו אותה לפעמים קצת לנפשה, רק קצת. ושיתייחסו אליה יפה. היא הרי כבר לא ילדונת. מגיעה גם לה קצת, לא? והמקום הזה, שהיא חנתה בו עכשיו, מאוד מאוד התאים לה. קצת שקט. רחוק מאנשים. עשב, ירק. ציוץ ציפורים.
עבר זמן. יומיים, אולי שלושה. היה לה קצת חם ביום, וקצת קר בלילה והבחור לא חזר.
אולי קרה לו משהו? היא אמנם לא מתה עליו, אבל בכל זאת, הוא שלה והיא שלו.
אולי נתן אותה למישהו אחר? אולי תבוא איזה בחורה צעירה נחמדה. מישהי שתאהב אותה כמו פעם, לפני שנים?


המחשבה שימחה את ברטה. אם היא רק תרצה, היא תיתן לה את כולה. היא התחילה להרגיש את ההתרגשות הישנה והמוכרת. הנה, תיכף יבוא מישהו חדש.

6 תגובות:

  1. יופי :-)
    לפחות לא מכר אותה למשחטת רכב. היא עוד יכולה למצוא את עצמה כבית למשה אופניק

    השבמחק
  2. איזה יופי :)
    מתחשק לי לצאת לחבק את האוטו ולנקות אותו

    השבמחק
    תשובות
    1. גלית!!!
      איזה כיף לראות אותך כאן

      מחק
  3. כמה רגישות בפוסט חד ונהדר. כיף לקרוא אותו שוב ושוב. מתי עוד סיפור?

    השבמחק