משוגע

יש לנו משוגע ברחוב.
אני חושב שכל אחד שאני מכיר גדל עם איזה משוגע בסביבה. זה היה חלק מהווי הילדות של כולנו.
רק כשהתבגרנו הבנו שהם היו אנשים די מסכנים. ניצולי שואה תשושי נפש, מוכי הלם קרב, או סתם אנשים עם הפרעות.
פחדנו מהם, לעגנו להם, הצקנו להם. ילדים.

אז יש לנו משוגע ברחוב. איש זקן. ערירי. ללא ילדים. אלמן.
אני זוכר שפעם הוא היה שפוי. לפני שאשתו נפטרה.
הוא גר ממש מהצד השני של הרחוב. הייתי עוצר לדבר איתו לפעמים. הוא אהב את זה.
הסתבר לי שפעם הוא כתב שיר שמאוד התפרסם. בשנות השישים. הוא אהב לשמוע ממני כמה שהשיר שלו אהוב ומושר באירועים, וכמה תגובות הוא מקבל בערוץ שלי ביוטיוב.
הוא אהב להתרפק על "חמש דקות התהילה" שלו, ואני אהבתי לשמח אותו.

דרך 66

השמש החמה של ניו מקסיקו עייפה את עיניי במהלך היום שחלף. 
"הגיע הזמן לנוח" אמרתי לעצמי בעודי דוהר בדודג' השכורה, המשמשת כביתי בשבועיים האחרונים. 
המרחבים האינסופיים של המדבר סביבי נראו מהממים כשהם צבועים בצבעי הערב של חודש יולי, בעוד אני מאתר מרחוק מוטל קטן ובודד. החלטתי שראיתי מספיק היום. אפשר לבלות פה את הלילה.
אין ספק. דרך 66 (route 66) הארוכה והישנה, החוצה את היבשת לאורך נתיבים שכוחי אל ועיירות רפאים, כבר התחילה להרגיש לי כביתי השני.

בעודי מתיישב לי לשתות משהו קר בבר העליז והקולני של המוטל הצנוע, בין נהגי משאית שיכורים, מטיילים כמוני, ומקומיים מאירי פנים, הרגשתי טפיחה על הכתף.

ריצה

"אני צריך לעשות עם עצמי משהו" אני ממלמל לעצמי תוך כדי שאני גורר את הגוויה שלי בכח להמשיך לרוץ/לדדות/לנוע לאורך המסלול.  "תראה את כולם סביבך. מלאי בריאות. רצים בקלילות ועם חיוך על הפנים. ורק אתה..."

אתמול רצתי. כמו שאני עושה כבר שנה וחצי.
בזמן הזה ירדתי במשקל, והגעתי למצב שאני רץ מרחקים שאם היו מספרים לי על זה לפני שנתיים, הייתי צוחק (לא להתלהב, 10 ק"מ, אבל בשבילי זה חתיכת הישג).

רק מה? יש לי איזו תכונה, שאני מסרב להכיר במגבלותיי.
מה לעשות? אני לא נעשה צעיר יותר. ובכלל כושר ריצה זה דבר שיש לו עליות ומורדות.
אז עכשיו אני בתקופה פחות טובה. רץ יותר לאט. עובר להליכה מדי פעם, ובעיקר מסרב לקבל את הירידה הזו בכושרי.
כמו במקרים אחרים, ההכרה בכך שאני כבר לא בן עשרים (או שלושים, או ארבעים...) לא מחלחלת.

הרולד לויד מנסה לעצור את הזמן