כָּעֵת אֲנִי מְאֹד אֶחָד

לבלוג שלי קראתי "ערב עירוני".
ערב עירוני זה שם שיר מאוד יפה (ומאוד מוכר) של נתן אלתרמן.
השיר הוא משיריו המוקדמים של אלתרמן, אבל לא התפרסם בספריו הראשונים ולמעשה נגאל מאלמוניותו כשיוני רכטר הלחין את הלחן הנפלא כל כך שלו.

יוסי בנאי, בקולו החם והעוטף מוסיף לשיר הזה נופך של רוגע ו"סיפוריות" שכזו. ומעביר את האוירה שהייתי רוצה לשוות לפוסטים אצלי.

דרך 66

השמש החמה של ניו מקסיקו עייפה את עיניי במהלך היום שחלף. 
"הגיע הזמן לנוח" אמרתי לעצמי בעודי דוהר בדודג' השכורה, המשמשת כביתי בשבועיים האחרונים. 
המרחבים האינסופיים של המדבר סביבי נראו מהממים כשהם צבועים בצבעי הערב של חודש יולי, בעוד אני מאתר מרחוק מוטל קטן ובודד. החלטתי שראיתי מספיק היום. אפשר לבלות פה את הלילה.
אין ספק. דרך 66 (route 66) הארוכה והישנה, החוצה את היבשת לאורך נתיבים שכוחי אל ועיירות רפאים, כבר התחילה להרגיש לי כביתי השני.

בעודי מתיישב לי לשתות משהו קר בבר העליז והקולני של המוטל הצנוע, בין נהגי משאית שיכורים, מטיילים כמוני, ומקומיים מאירי פנים, הרגשתי טפיחה על הכתף.

ריצה

"אני צריך לעשות עם עצמי משהו" אני ממלמל לעצמי תוך כדי שאני גורר את הגוויה שלי בכח להמשיך לרוץ/לדדות/לנוע לאורך המסלול.  "תראה את כולם סביבך. מלאי בריאות. רצים בקלילות ועם חיוך על הפנים. ורק אתה..."

אתמול רצתי. כמו שאני עושה כבר שנה וחצי.
בזמן הזה ירדתי במשקל, והגעתי למצב שאני רץ מרחקים שאם היו מספרים לי על זה לפני שנתיים, הייתי צוחק (לא להתלהב, 10 ק"מ, אבל בשבילי זה חתיכת הישג).

רק מה? יש לי איזו תכונה, שאני מסרב להכיר במגבלותיי.
מה לעשות? אני לא נעשה צעיר יותר. ובכלל כושר ריצה זה דבר שיש לו עליות ומורדות.
אז עכשיו אני בתקופה פחות טובה. רץ יותר לאט. עובר להליכה מדי פעם, ובעיקר מסרב לקבל את הירידה הזו בכושרי.
כמו במקרים אחרים, ההכרה בכך שאני כבר לא בן עשרים (או שלושים, או ארבעים...) לא מחלחלת.

הרולד לויד מנסה לעצור את הזמן