פיטר פן, 2020

"אני צריך ללכת לבדוק את השומה הזו" נאנח לעצמו פיטר פן תוך שהוא בוחן את עצמו במראה, בפעם השלישית באותו יום.
הוא כבר מזמן השלים עם מה שניבט אליו מהמראה. השנים לא היטיבו איתו. הגב, הברכיים, עור הפנים שהולך ומתקמט מיום ליום. זה לא היה ככה.
אפילו הבגדים האלה. הבגדים שכל כך אהב, שכולם אהבו. נראים כל כך לא נכונים. לא מתאימים, מרוטים. מעולם לא הצליח להביא את עצמו להיפרד מהם. נאחז בהם עוד שנים רבות לאחר שכבר לא התאימו לו.

הביתה (פוסט דרכים)

אני חושב שאם הייתי יכול לאגור את כל השעות שביליתי בהמתנה לטיסות בשדות תעופה, הייתי יכול להרוויח בחזרה בין חודש לחודשיים מחיי. אני עושה את זה כבר 16 שנים. המון זמן. בהתחלה אהבתי את זה, גם כי זה היה סוג של הרפתקה, וגם בגלל ה"שוויץ". אחרי זה נעשיתי אדיש. היום אני כבר די שונא את זה.

Anyway...אחרי עשרות נסיעות עבודה, באיזה שלב, הכל מתערבב בראש. הכל נראה אותו הדבר.
במקומות האלה אין אור יום. הכל ניאון. אנחנו באזור דמדומים. אין בוקר, אין ערב, אין כלום. רק מבנה מפחיד שמטרתו לתעל אנשים לתוך צינורות מתכת מעופפים, ולרוקן מהם בדרך כמה שיותר כסף.

הבידוק הבטחוני ( יש לך מחשב נייד? להוריד חגורה? לשים בפלסטיקים נפרדים. למה לזרוק את זה? זה בקושי 50CC -  מצטער אדוני. אלו התקנות... ), חנויות הדיוטי פרי, הכיסאות בשערים, הריצוף הנוצץ וחסר הייחוד, בתי הקפה היקרים שתמיד יציעו כריכים שאתה לא מבין מהם (מה זה? איך קוראים את תיאור הכריך הזה? זה עם טונה או נקניק? ויש בזה חמאה? או גם וגם? טוב, אני אלך על בטוח. תביא את הכריך עוף, ואספרסו. מה? 15 אירו?).

ואז אני נזרק לי על איזה כיסא, מתחבר לאוזניות... ועובר לאזור זמן אחר. אזור זמן של המתנה.

בשלב הזה, כאילו לפי אות מוסכם, הם מתחילים להגיע. בזה אחר זה. הם תמיד מגיעים. בתהלוכה ארוכה וידועה מראש.

פוסט קטן על מלחין גדול

אני מתאמן בחדר כושר. כבר כמה שנים.
היו זמנים שאפילו ראו את זה עלי. אבל זה כבר סיפור אחר.

בכל אופן... סיפור נחמד.
לפני מספר שנים התאמן באותו חדר כושר איזה בחור ש, איך לאמר, לא ממש נראה ידידותי לסביבה.
הוא היה ענק. הר אדם. כולו מקועקע, פירסינג בכל מיני מקומות, תספורת מוהוק, ומבט של "אם אתה יודע מה טוב לך, שמור מרחק". הוא בכלל נראה לא יהודי (האמת, חשבתי שהוא בכלל ניאו נאצי או משהו כזה).

מפה לשם, יום אחד הגעתי לאימון ועליתי למלתחה.
רצה המקרה, ואותו בחור היה שם גם, מתעסק בענייניו, מסביבו אותה הילה שאומרת... שמרו מרחק. הוא לא מתעסק עם הסביבה, והסביבה לא מתעסקת איתו. וכך גם אני.