פוסט קטן על מלחין גדול

אני מתאמן בחדר כושר. כבר כמה שנים.
היו זמנים שאפילו ראו את זה עלי. אבל זה כבר סיפור אחר.

בכל אופן... סיפור נחמד.
לפני מספר שנים התאמן באותו חדר כושר איזה בחור ש, איך לאמר, לא ממש נראה ידידותי לסביבה.
הוא היה ענק. הר אדם. כולו מקועקע, פירסינג בכל מיני מקומות, תספורת מוהוק, ומבט של "אם אתה יודע מה טוב לך, שמור מרחק". הוא בכלל נראה לא יהודי (האמת, חשבתי שהוא בכלל ניאו נאצי או משהו כזה).

מפה לשם, יום אחד הגעתי לאימון ועליתי למלתחה.
רצה המקרה, ואותו בחור היה שם גם, מתעסק בענייניו, מסביבו אותה הילה שאומרת... שמרו מרחק. הוא לא מתעסק עם הסביבה, והסביבה לא מתעסקת איתו. וכך גם אני.
פתאום, תוך כדי שאני לובש את בגדי האימון, מצלצל הטלפון שלו, וממנו פוצחת המנגינה הבאה

טוב, מזה כבר לא יכלתי להתעלם.
הניגוד בין הדמות המפחידה/מרתיעה הזו, לשיר הזה  שהוא בחר לעצמו כרינגטון. השיר הכל כך רגיש ויפה הזה (אחד השירים שגורמים לי לדמוע בכל פעם מחדש), זה היה כל כך מפתיע שלא התאפקתי והייתי חייב להגיד לו כמה אני מופתע (בכלל לא ידעתי אם הוא מבין עברית עד אותו שלב).
טוב. ההמשך צפוי. מסתבר שמדובר בבחור חביב מאוד, עם חזות קצת חריגה, שרק חיכה שמישהו יתחיל לדבר איתו בחדר כושר הזה.
אז לא נעשינו חברים או משהו, אבל בהחלט התחלנו לדבר באימונים, פה ושם לדבר ברחוב. לא יותר.
מוסר השכל ? אין. אולי לא להסתכל בקנקן או משהו כזה.

אז למה אני נזכר בסיפור הזה ? כי היום יום ההולדת של יוני רכטר, אחד הגאונים של המוזיקה העברית. מלחין שבהחלט עיצב את הטעם שלי במוזיקה וקבע עבורי "תו איכות" למוזיקה ישראלית.
והשיר הספציפי הזה ? זהב טהור (יחד עם עלי מוהר האהוב עלי, שגם אליו אגיע באחד מהפוסטים הקרובים).

ולסיום הפוסט הקטן הזה אולי עוד איזו פנינה של רכטר.. והפעם עם שותפה אחרת ליצירתו רבת השנים.