מתקפת הטרור בפריז תפסה אותי בזמן שאני יושב על המחשב בחדרי, ומנסה לנסח לעצמי איזה רעיון לפוסט חדש בבלוג. משהו די משעשע, כך חשבתי. עד שהחדשות פרצו ושינו לי בשניה את הפרספקטיבה.
פריז זו עיר שעד לא מזמן לא ממש אהבתי. פשוט לא התחברתי לעיר (שלא לדבר על סלידה מסויימת שיש לי מהאומה הצרפתית כולה...). למה ? אולי בגלל שבביקורי הראשון ירד כל הזמן גשם, ואולי בגלל כל המהגרים, ואולי כי העיר מלוכלכת, ואולי זה בכלל בגלל ממשלת וישי ?
כל זה למרות שגדלתי על ברכי עלי מוהר, שהפיץ את אהבת צרפת לכל עבר בטוריו בעיתון "העיר", למרות "ניקולא הקטן" - סיפורי הילדים הנפלאים שהייתי קורא לבנותיי לפני שינה (מי שלא מכיר, לרוץ לקנות, מתאים לכל גיל !!!), למרות שביקרתי בעיר כמה פעמים בעבר וראיתי את כל האטרקציות לתיירים, ולמרות נהר הסיין, והאוכל המשובח ולמרות, ולמרות, ולמרות...(על מגדל אייפל אני לא מדבר. אני לא מכיר הרבה חובבי פריז שמסוגלים להגיד מילה טובה על המפלץ הזה).
כל זה עד ליוני האחרון.
ביוני האחרון ביליתי בפריז שבוע בענייני עבודה. יצא לי שבוע שמשי, קריר מעט, עם לא מעט זמן פנוי.
ואז, תוך שאני מהלך לי ברחובות פריז, מלקק לי גלידה במחיר מופקע, בסמטה מוצלת ונסתרת המתפצלת משדרת סן ג'רמן, או שזה היה באיזה גן קטן ליד כיכר הקונקורד..לפתע פתאום, הבנתי. והכל התחבר לי.
הבנתי על מה כל הרעש, ולמה פריז היא פריז.
פתאום הלכלוך על הקירות, הבתים הישנים, מחירי האוכל היקרים, הצליל הזר, חוסר מאור הפנים של המקומיים.. כל אלה כבר לא הפריעו לי. להפך. הם נראו לי פשוט יפים.
יש בעיר הזו משהו שקשה לתאר במילים. אוירה שכזו של חיים, ונהנתנות, וזעפנות, ותגרנות, לצד היסטוריה מרשימה וטונות של תרבות. יש לעיר הזו אופי.
עם הבתים הנושנים, בתי הקפה הקטנים שמתחבאים להם בכל מיני פינות נסתרות, הפטיסיירי, והבולונג'רי, והפאניני הטעים להפליא שנמכר ברחובות, ערמונים בגני לוקסמבורג, כסאות הנוח על שפת הברכות בגני טולרי, הרוכל הזעוף בשוק הפשפשים, או המהגר שמוכר פחיות בירה בשוק האמנים במונפרנס... התאהבתי בעיר, ואני מחכה כבר לפעם הבאה.
אז בלי להיכנס לפוליטיקה, ודמוגרפיה, והיסטוריה...לבי לבי על העיר הזו ועל מה שקורה בה ברגעים אלה.
כואב הלב.
פריז זו עיר שעד לא מזמן לא ממש אהבתי. פשוט לא התחברתי לעיר (שלא לדבר על סלידה מסויימת שיש לי מהאומה הצרפתית כולה...). למה ? אולי בגלל שבביקורי הראשון ירד כל הזמן גשם, ואולי בגלל כל המהגרים, ואולי כי העיר מלוכלכת, ואולי זה בכלל בגלל ממשלת וישי ?
כל זה למרות שגדלתי על ברכי עלי מוהר, שהפיץ את אהבת צרפת לכל עבר בטוריו בעיתון "העיר", למרות "ניקולא הקטן" - סיפורי הילדים הנפלאים שהייתי קורא לבנותיי לפני שינה (מי שלא מכיר, לרוץ לקנות, מתאים לכל גיל !!!), למרות שביקרתי בעיר כמה פעמים בעבר וראיתי את כל האטרקציות לתיירים, ולמרות נהר הסיין, והאוכל המשובח ולמרות, ולמרות, ולמרות...(על מגדל אייפל אני לא מדבר. אני לא מכיר הרבה חובבי פריז שמסוגלים להגיד מילה טובה על המפלץ הזה).
כל זה עד ליוני האחרון.
 |
| ניקולא הקטן של רנה גוסיני והמאייר הנפלא ז'אן ז'אק סמפה |
ואז, תוך שאני מהלך לי ברחובות פריז, מלקק לי גלידה במחיר מופקע, בסמטה מוצלת ונסתרת המתפצלת משדרת סן ג'רמן, או שזה היה באיזה גן קטן ליד כיכר הקונקורד..לפתע פתאום, הבנתי. והכל התחבר לי.
הבנתי על מה כל הרעש, ולמה פריז היא פריז.
פתאום הלכלוך על הקירות, הבתים הישנים, מחירי האוכל היקרים, הצליל הזר, חוסר מאור הפנים של המקומיים.. כל אלה כבר לא הפריעו לי. להפך. הם נראו לי פשוט יפים.
יש בעיר הזו משהו שקשה לתאר במילים. אוירה שכזו של חיים, ונהנתנות, וזעפנות, ותגרנות, לצד היסטוריה מרשימה וטונות של תרבות. יש לעיר הזו אופי.
עם הבתים הנושנים, בתי הקפה הקטנים שמתחבאים להם בכל מיני פינות נסתרות, הפטיסיירי, והבולונג'רי, והפאניני הטעים להפליא שנמכר ברחובות, ערמונים בגני לוקסמבורג, כסאות הנוח על שפת הברכות בגני טולרי, הרוכל הזעוף בשוק הפשפשים, או המהגר שמוכר פחיות בירה בשוק האמנים במונפרנס... התאהבתי בעיר, ואני מחכה כבר לפעם הבאה.
אז בלי להיכנס לפוליטיקה, ודמוגרפיה, והיסטוריה...לבי לבי על העיר הזו ועל מה שקורה בה ברגעים אלה.
כואב הלב.
 |
| איור: עמוס בידרמן. מתוך "מהנעשה בעירנו"/עלי מוהר |
תגובה 1:
אני כואבת על הטבח הנורא באנשים חפים מפשע.
על הזוועה האיומה שהטרוריסטים הביאו על העיר היפה... הפנינה של אירופה.
העיר שכה היטבת לתאר.
פעם אחת בחיי ביקרתי בפריז, אך לא אשוב אליה עוד, לא בגלל הטרור ולא בגלל היוקר. אתה כתבת בעדינות רבה "חוסר מאור הפנים של המקומיים".. אני חשתי על בשרי את שנאתם ונשבעתי שלא אשוב... כמה חבל, כי אהבתי מאד את העיר הקסומה.
וכעת, על אף תחושותי, לבי, לבי איתם ועם אבלם.
הוסף רשומת תגובה