פיטר פן, 2020

"אני צריך ללכת לבדוק את השומה הזו" נאנח לעצמו פיטר פן תוך שהוא בוחן את עצמו במראה, בפעם השלישית באותו יום.
הוא כבר מזמן השלים עם מה שניבט אליו מהמראה. השנים לא היטיבו איתו. הגב, הברכיים, עור הפנים שהולך ומתקמט מיום ליום. זה לא היה ככה.
אפילו הבגדים האלה. הבגדים שכל כך אהב, שכולם אהבו. נראים כל כך לא נכונים. לא מתאימים, מרוטים. מעולם לא הצליח להביא את עצמו להיפרד מהם. נאחז בהם עוד שנים רבות לאחר שכבר לא התאימו לו.



מה שהכי שנא לראות במראה...זה את המבט שלו. המבט המפוחד הזה. המבט שהביע פחד מלמות, פחד מלחיות, פחד מלנשום...פחד מלהגיד "אני פה, עדיין, ויש לי מה להגיד...".

את הבוקר בילה פיטר במשחק בינגו עם הדיירים האחרים, כדי ניסיון להתגבר על הזעף התמידי שלו כלפי הסגל, החברים למעון, כולם בעצם. הוא לא סבל אותם.
הוא שנא את המבטים הלועגים של השמחים לאיד (כך לפחות הרגיש), לעומת האחרים שניסו דווקא להתקרב (מי אתם שתעשו לי טובה? אתם יודעים בכלל מה הייתי? ). האמת? כל דבר במקום הזה הרגיז אותו.
די מהר הבינו כולם שממנו חברה עליזה הם כבר לא יקבלו, ונטו להשאיר אותו לבד. עם העיתונים, או סתם לנמנם ליד החלון.
כבר שנים שהוא לא מצליח לישון בלילה. יושב ובוהה בחלון. כמה ששנא לעשות את זה, ובאותה מידה לא הצליח להימנע מזה. כל לילה היה רודף אותו המחזה הזה, ארבעה ילדים ופיה קטנה, מעופפים אחריו מהחלון, מעל גגות לונדון...

הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לאחל לעצמו רדף אותו, מדי יום. הזיכרון שלו. הוא היה מצויין. לצערו.
הוא זכר היטב. הכל. "שום דבר אחר כבר לא עובד אצלי, אבל הזכרון  אוהו. הוא לא ייתן לי מנוח עד הרגע האחרון..."
הוא זכר את ההבטחה. את היכולת הזו שלו, לעוף. התכונה הזו שסחפה אחריה כל כך הרבה ילדים. כולם רצו להיות כמוהו. והיתה לו היכולת לתת להם את זה.
הוא זכר את הילד הזה, שניצח את כל גבולות הזמן, הביולוגיה, הפיזיקה...כך חשב.
או את אותה פיה נחמדה.. נו... טינדר משהו.. או טינקר? נו, היא כבר מזמן הלכה למישהו יותר מעניין. מישהו שבאמת יכול להישאר ילד. לא מישהו שיעזוב אותה... כמוני.
והכי גרוע. הוא זכר את הרגע ההוא. ששינה הכל. הרגע שבו הסתכל למטה.

הרגע ההוא...זה רגע שאתה לא מודע לו. הצצת שניה למטה. לא קרה כלום.
אבל, מאותו הרגע...דברים החלו להשתנות. כל פעם קצת. הוא כבר לא עופף לו ללילות שלמים. התחיל לצאת כל פעם לשעה פה, שעה שם. גם הגובה של המעוף התחיל להפחיד אותו, אז הוא התחיל להנמיך טוס...
אחרי כמה שבועות כבר לא התפלא, שגם כשניסה..לא הצליח להגיע ל"ארץ לעולם לא". הוא פשוט שכח את הדרך. לא עבר הרבה זמן, והילדים הפסיקו לקרוא לו. אפשר להאשים אותם ?
הקול התחלף לו, הבגדים התחילו ללחוץ, ובכלל..הוא כבר לא הבין אותם, והם לא הבינו אותו. הם נראו לו פתאום מעצבנים, נאיבים מדי, אפילו טפשים.
 לא עבר הרבה זמן עד שהפסיק לעוף בכלל. הוא לא ניסה, וזה גם הפסיק לעניין אותו.
אנשים התחילו להסתכל עליו כעל תמהוני. לתפוס מרחק...

פיטר הקיץ מחלומותיו בהקיץ לקול פתיחת הדלת בחדר.
זו היתה אחת מהאחיות... "עוד כוס תה, הדייר פן? "
 הוא הרים אליה את מבטו, השתהה לכמה שניות.
"תודה. שניים סוכר".



8 תגובות:

Tali אמר/ה...

הרבה חומר למחשבה... שלא נפסיק לחלום, ולא נפסיק לעוף... קדימה, עד הכוכב השני מימין - וישר עד הבוקר.

Guy Alon אמר/ה...

נו, אם זה גורם למי שקורא לחשוב, אני כבר מרוצה.
תודה טלי 😃

ilana.pa אמר/ה...

אללי... הזמן תפס את הילד שבנו.
זה קורה לכולנו במוקדם או במאוחר וזה עצוב, כי באותו הרגע עלינו להפרד מכל מה שיקר לנו כילדים: התמימות, השמחה האמיתית ללא גבולות, הסקרנות והעוז הבלתי מתפשר לשנות דברים בדרך המובנת לילדים בלבד.
סיפור יוצא מן הכלל - שאפו גדול גיא!!!

Guy Alon אמר/ה...

תודה רבה אילנה

השקט שלפני הסערה אמר/ה...

אסור לשחרר את החלום, אלא לנסות לחיות אותו, להפוך למציאות, כי הזמן בורח מהר מידי, ומה נשאר לנו חוץ מהרגע? מה יהיה לנו בחלומות שנזדקן ...... לא אוהבת את החבל ש ... לא אוהבת את ה- אם הייתי עושה בדיוק את מה שרציתי ..... רוצה הגשמה, אהבה, שלמות, חיוכים .... לשאוב את כל החיות לתוך עולמי, להגיד שעשיתי, ניסיתי ... היה לי !!
דלתות מסתובבות !

Guy Alon אמר/ה...

אמן

Guy Alon אמר/ה...

אמן

אנונימי אמר/ה...

לוותר על חלום ולא להגשימו זה רע, יגיע רגע שנצטער ... לעולם לא נשכח שפיספסנו