אנשי הסקי

והפעם, על תופעה חדשה שפשה במחוזותינו (או לפחות במחוזותי) בשנים האחרונות.

סיטואציה שחוזרת על עצמה בוורסיות שונות ומשונות, והולכת בערך כך:
אני: תראו, יש פה איזה מכרז/לקוח/פעילות כלשהי שאמור לקרות עוד בחודש הבא. צריך להתחיל להתכונן.
הוא/היא: מצויין, אבל בעוד שבועיים אני בסקי.
סוף הסיטואציה. מהיר, קצר, אכזרי. כאן נגמר הדיון. הם נוסעים לסקי. זהו. ימות העולם. End of Discussion.
קבעו איזה שבוע במונט טיזינאבי בצרפת, ואי אפשר לגעת בזה.

פעם עוד הייתי תמים והעזתי לשאול אם יש סיכוי להזיז את זה. או בכלל מה הסיפור הזה עם סקי? הרי כשהיינו ילדים אף אחד פה לא נסע לסקי. אולי בחרמון. אבל שבוע בשנה? ככה?

מה אתה מדבר? עונים לי אנשי הסקי. אצלנו זה קודש. אנחנו נוסעים כל שנה. אין דבר יותר חשוב מזה. העבודה תחכה.

בשלב הזה אני נכנס לקנאה עמוקה, מהולה בלא מעט רגשי נחיתות.
כל כך הרבה רבדים של עליונות יש במשפט התמים הזה, שאין לי אלא לקחת צעד אחורה, להרכין ראש בכניעה, להסיר את כובעי (אם הוא עלי במקרה) ולקוד קידה עמוקה.
אנשי הסקי בעיני עצמם


כאן עולות במוחי כמה שאלות.
ראשית, מי זה "אנחנו"? 
מה, יש להם חברה כאלה מגניבים שכבר שנים עוזבים הכל ונוסעים לעשות סקי? ולמה לי אין כאלה? איזו פניה לא נכונה עשיתי בחיי, ואולי הוא יכניס גם אותי לחבורת המגניבים האלה כדי שארגיש שגם לי יש חיים?

שנית, מתי זה הספיק להפוך ל"קודש"? כזה שדוחה כל דבר אחר בחיים, כזה שמסדרים סביבו כל דבר אחר? כזה שאין לגעת בו בשום פנים ואופן? הרי לא ישכנעו אותי כל אותם אנשי סקי שהם עושים את זה כבר 20 שנה. לא. אנחנו לא אירופה שילדים יונקים סקי מילדות ויוצאים החוצה מהבית לגלוש בשלג. אנחנו לבנטינים שמתלהבים מעשרים סנטימטר בחרמון ומוכנים לקום בארבע בבוקר בשביל זה. אדם שיש לו "קודש" שכזה הוא ללא ספק אדם שיודע לחיות את החיים.

שלישית, מתי נחתה עליהם התבונה האלוהית הזו? שאין דבר חשוב מזה והעבודה תחכה? למה רק אני האדיוט היחיד שחושב שלמכרז בשבוע הבא לא ממש אכפת מהסקי, ואם לא נכין מענה ראוי הרי שאנחנו חוטאים לתפקידנו?

אחרי המשפט הבלתי נמנע ההוא, מגיעה ההבנה שלהם שהם מדברים עם מישהו שמעולם לא עשה סקי.
מההההההה? לא עשית סקי בחיים? אתה חייב את זה לעצמך. חייך לא יראו אותו הדבר אחרי הסקי.
        תראו, אני מתנצל, הייתי בחרמון לפני כמה שנים. התגלשתי על שקית עם המשפחה...
את מבטי החמלה המהולים בבוז שאני מקבל אחסוך מכם.אין סיבה שגם אתם תסבלו.

אפילוג - החזרה לעבודה

קול רגליים נגררות, מלווה בנאקות שבר מבהיר לסביבה. אנשי הסקי חזרו.
חלקם חבושים באבר זה או אחר (יד, רגל, צוואר), חלקם שזוף בצורה מגוחכת כאשר איזור העיניים נשאר לבנוני כשהיה, ושאר הפנים אדומות כמו צרפתי בנתניה ("שכחנו להתמרח") ועל פניהם הבעת האושר הזו של "אתם האומללים שנשארו במשרד לא מבינים כלום".
את שאר היום נבלה כולנו בסיפורים. אגב - אין משעמם מסיפורי סקי, בעיקר בין שני חובבי סקי ("היינו במסלול האדום, לא, היינו בכחול, אבל השלג לא היה מספיק מהודק..., אז חזרנו לאדום").

שורה תחתונה - אנשי הסקי הם באמת אנשים טובים. יש להם תובנות על החיים שאני רק יכול לחלום עליהם.
אני מקנא בהם. רק שאני אוהב את כל האיברים שלי בחתיכה אחת.
אנשי הסקי כפי שהם נראים לאחרים

4 תגובות:

  1. כתוב נהדר, ומכירה את אלה שיעזבו הכל בשביל החופשה הקבועה שלהם עם החבר'ה....
    דרך אגב, רובם ככולם אנשים שבעיות הפרנסה הם מהם והלאה

    השבמחק
  2. אתה בכלל לא מבין.
    זו הבריחה מהחיים.. אל האח וכוסות הבירה .
    הסקי מישני.
    🤣🤣🤣

    השבמחק
  3. כתבתי לך כאן תגובה ארוכה, מנסיון אישי עם התופעה. וגם ראיתי אותה בתגובות.. והיא נמחקה. האמנם? הלזה יקרא " אשמח לתגובות".

    השבמחק
    תשובות
    1. ראיתי את התגובה הארוכה שלך בהתראות האוטומטיות, אבל משום מה היא לא נקלטה בבלוג עצמו.

      מחק