נהר

 "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים. זה לא יהיה אותו הנהר ולא אותו האדם."(הרקליטוס)

איפה זה היה? אני בטוח שזה אמור להיות קרוב פה איפשהו.
הנשימות נעשו כבדות יותר ויותר. היה חם מאוד, ואני כבר מזמן לא ילד. זכרתי את המסלול הזה כהרבה יותר קל. אפילו קליל.
ופתאום...עליות, ירידות, עצים נופלים שחוסמים את הדרך, והגבעה הקטנה הזו? בטוח שהיא היתה פה כשטיילתי פה בפעם שעברה? לפני 30 שנה? לא זכור לי משהו כזה. אני בכלל במקום הנכון? הכל היה אז הרבה יותר "מישורי" מהיום...

בכלל, מה עבר לי בראש כשהחלטתי לצאת לטיול לבד בטבע באמצע הקיץ?

הכל התחיל לפני כמה שבועות...

שנת קורונה, הכל נעצר, תחושה של חוסר תוחלת וחוסר עניין כללי במה שקורה, ואיזו עצירה בחיים בהמתנה ל..השד יודע מה.  מין תקופה שכזו.

אז אם כבר מין תקופת מעבר כזה, למה לא לחדש ימי כקדם ולצאת לאיזה טיול בטבע? מה יש? קצת זמן איכות עם עצמי. הרי גם ככה משפחתי לא ממש חובבת הליכה בטבע, והחברים עסוקים בענייניהם. ניקח איזה יום, ונצא קצת להרחיב את הנפש ואת הלב.

ולאיפה?
טוב, אחת שהחלטתי שזה הכיוון, היה ברור לי שאני הולך למקום ההוא. זה שטיילתי בו כשהייתי בן 20. לא היו אז מצלמות זמינות כמו היום, כך שאין לי צילומים. אבל אני זוכר מצוין כמה הוא היה יפה, והמים צלולים, מסביב מלא ירק, ואז..באותו יום שטיילתי בו, הייתי שם לבד. ממש מקום פרטי. נכנסתי,שכשכתי ואפילו שחיתי בו קצת עם הזרם, עד שהגיעו כמה ענפים בערוץ שהפריעו והחלטתי שזה מספיק לי.

מפה לשם, אני מוצא את עצמי בחום של 33 מעלות, משרך את רגלי במעלה השביל המוביל אותי אל אותה פינה קסומה, ומגלה ש...אולי לא זכרתי נכון.

הנהר? הוא אולי נחל. ביום טוב. יש פה איזה זרזיף זורם.
בקיצור, הרגליים כואבות, העיניים צורבות, ואחרי הרעש שעשיתי בבית מהטיול ההרפתקני בעקבות פינת החמד של ילדותי, אני כבר לא יכול לחזור בלי איזו תמונה או משהו.

השביל התעקל ימינה, ובשלב הזה כבר הייתי חסר ביטחון לחלוטין. זה לא המקום שהייתי בו אז. למרות שאני זוכר בוודאות את שמו. איפה העצים ? ושביל הפרא הפסטורלי שרק אני וכמה חזירי בר הלכו בו בעבר? מלא עטיפות של במבה, בדלי סיגריות, שקיות אוכל ואפילו, האח הידד, קצת נייר טואלט שנראה משומש באופן חשוד.

עם התגברות הצליל של פכפוך המים, התחלתי להתעודד, ולהגביר את הקצב. עוד כמה דקות, ואני מצנן את עצמי במימי הבריכה. הנוף גם התחיל להראות לי יותר מוכר. הנה, את החלק הזה בשביל אני באמת זוכר מאז, אחרי זה מגיעה איזו ירידה קטנה, ואחרי כמה דקות אני כבר שם. 
כמובן, הירידה התגלתה כשיפוע לא מתון בכלל, עם דרדרת, כמה מדרגות הרוסות (לפני 30 שנה הן היו תקינות לחלוטין, בי נשבעתי) וסכנה אמיתית לשבור את כל העצמות. התקדמתי בזהירות, לפרקים ירדתי על הישבן, והתפללתי שאם אפול ואשבור משהו, שלפחות תהיה פה קליטה כמו שצריך.

לפני התגלה הנחל. שזרם בחלק זה בגלוי. 

בשלב זה, כבר די ציפיתי למה שראיתי. 
אני לא יודע אם אלו שיני הזמן והתפתחות האזור שנגסו במקורות המים, הדמיון שלי שתיעתע בי כל אותן שנים, או שפשוט, בעיניים של איש בן 50, דברים נראים אחרת. יכול להיות שהזיכרון הזה פשוט נוצר מהרצון שלי לייצר לעצמי זיכרון כזה? של מין נהר סודי וקסום, עם בריכה צלולה בצבע טורקיז? משהו שאני הצעיר משכשך בו והחיים נראים יפים ומבטיחים?

בכל אופן, זרם צנוע למדי, יפה בדרכו, ניקווה לכמה בריכות טבעיות, יפות בדרכן, אך שונות לחלוטין מהאידיאה שישבה לי בראש. האמת? אני גם לא בטוח שזה המקום שהייתי בו בעבר, אבל החלטתי שאני משכנע את עצמי שכן. כי אני כבר עייף מהדרך.
גם לא הייתי לבד שם. היו שם איזה זוג אוהבים צעיר, שהתחבק והסתכל ברומנטיות על המים הזורמים, ואיזה בחור צעיר עם שיער ארוך ופרוע, שעישן משהו לא ברור ושר לעצמו.
לא אכפת לי. הורדתי את החולצה, ונכנסתי לטבול. היה לי חם, ובכל מקרה לא התכוונתי לחזור בלי סיפור מתמוגג על המקום הסודי הזה ו"מה הפסדתם שלא באתם".
היה נעים, אני לא אומר שלא. אבל...במזגן יותר נעים. אם אהיה כן עם עצמי.

המטיילים האחרים הביטו בי מהצד. מי זה האיש הזה? למה הוא פה לבד? ומה בדיוק הוא משתכשך מולנו במים ככה? עשינו משהו רע לעולם?
בעודי שוכב לי במים...עצמתי עיניים, מנסה לנוח, לדמיין את עצמי באותו המקום, לפני 30 שנה, אני והבתוליות והראשוניות של הטבע מסביב.
אני עוצם את עיני, וכל מה שאני מצליח לחשוב עליו היא הדרך חזרה לרכב, וכמה זמן ייקח לי, ומה הולך להיות בעבודה בשבוע הבא, ושיט...שכחתי לשלוח את המייל להוא, ומתי בכלל אספיק לקנות לאישה את הדבר ההוא שהיא ביקשה שאביא הערב?
חמש דקות הספיקו. אפילו בנחל הזה אני לא מצליח לברוח מהמציאות. התלבשתי בחזרה, ועזבתי את המקום. 

את הדרך חזרה עשיתי במהירות. למרות שרובה היה בעלייה. צינת המים התחלפה מהר מאוד בזיעה, הרגליים שעד לפני כמה דקות הצטננו בבריכה הקרירה שוב להטו וכאבו, הנשימה שוב היתה מהירה וקצרה, אבל אני רק רציתי להתרחק משם ולחזור לאוטו. כמה שיותר מהר.

באוטו חיכו לי בגדים להחלפה, מזגן, קליטה לסלולרי כמו שצריך ("כן, הגעתי בחזרה לאוטו, היה ממש כיף, הכל בסדר, אני חוזר עוד שעתיים שלוש") ומסקנה ברורה.
זה לא יכול להיות המקום ההוא. זה בטוח באיזור, אבל פיספסתי פה איזו פניה. בטח משהו התפספס בכיוונים שנתן לי הווייז.

לא משנה, בשנה הבאה אחזור הנה שוב לחפש, הבטחתי לעצמי. 


2 comments:

  1. אל תפסיק לחפש את הנהר.

    FIND THE RIVER/ R.E.M
    https://youtu.be/KIJGlTu5sEI

    השבמחק