מתנות לנכדים

"תגיד, אתה רוצה שנעבור לפני הפגישה על החומר ונראה מה אנחנו רוצים להשיג?"
נסיעת עבודה לחו"ל. עוד אחת מיני רבות.
השותף שלי הפעם הוא מישהו שאני עובד איתו שנים רבות. כשהגעתי לחברה היה עמוד תווך בחטיבה שלי. טיפוס לא שגרתי. מאלה שאתה פוטר אותם בחיוך סלחני של.."אין מה לעשות, ככה הוא". טיפוס.
מצד אחד מעיין שופע של אנרגיות ויוזמות שיווקיות, ממש גנרטור, ומצד שני - טיפוס לא מסודר, מתפזר, לא מביא דברים לסיום. נו, בשביל זה אני פה.

"לא, תראה - אנחנו פה רק יום וחצי. יש פה איזו מעדניה שהבטחתי לבת שלי שאביא לה משם איזו עוגה מפורסמת, ואני רוצה להספיק לקנות לנכדים מתנות."
הוא מצביע לכיוון המזוודה שהביא. מזוודה גדולה, כמעט ריקה, לנסיעה של יום וחצי.

"אבל חשוב שנגיע מוכנים לפגישה"
"יהיה בסדר, אל תדאג, עשיתי מאות פגישות כאלה בעבר"

והנה, הוא נעלם לו...

במשך שנים הסתכלתי עליו וניסיתי ללמוד. איך הוא מטפח קשרים, איך הוא מאתר הזדמנויות, איך הוא יוצר יש מאין.
בהיבט הזה אפשר להגיד שבהחלט היה לי מה ללמוד ממנו. 
ומצד שני, תמיד נשבה ממנו איזו נימה של חפיפיות. את העבודה המסודרת שיעשו האחרים. אני הבאתי את ההזדמנות.
לתעד, לרדת לפרטים, לעסוק בכל ה"מסביב" - זה לא אני. אין לי מושג בזה.

עם השנים חל פיחות במעמדו. הכירו בתרומה שלו לשיווק מצד אחד, אבל תמיד פטרו התייחסויות אליו באיזה חיוך סלחני. משהו כמו "נו, ככה הוא. מתלהב, בטח לא יצא מזה שום דבר".
לפני מספר שנים הגיע לגיל פנסיה, ועדיין המשיך לעבוד. כמעט בחינם. 
תהיתי מה ממשיך להריץ אותו. מאיפה האנרגיות.
אני? ביום שמגיע גיל הפרישה הם יכולים לשכוח ממני. והוא? יוזם, רץ, טס לחו"ל...

הגיע יום הפגישה.
כצפוי - היא עברה בשלום. אין תחליף לניסיון. של שנינו. אני בתפקיד המבוגר האחראי, הוא בתפקיד המתלהב, הדוחף, זה שיצר את הקשר האישי עם הלקוח מהצד השני...קומבינציה טובה.

אני: "בוא, נשב שעה במלון ונסכם לפני שנשכח. יש הרבה Action Items".
הוא: "בסדר, אבל הטיסה שלנו בחזרה עוד כמה שעות, אולי אצטרך לצאת לסיבוב השלמות קניות"

אני מתיישב עם המחשב בלובי, הוא לידי, ובתזזיתיות האופיינית לו הוא כבר מחייג לאנשהו...הוא ממש לא איתי.
אני כותב את סיכומיי, ומאזין לשיחה שלא ברצוני:

"חמודי, תן לי את אמא.
את שומעת? קניתי לך את הבגד ההוא שאמרת לי, ולבעלך היקר את הטלפון שאמר שיש פה בזול. את צריכה עוד משהו?
לא? את בטוחה? כי יש לי זמן.
טוב תני לי את הקטנצ'יק.
אתה שומע? סבא מביא לך מחוץ לארץ משחק הרכבה שאין בארץ. זה משהו מיוחד, וגם את הקלפים האלה שאתה אוסף. 
אתה רוצה שאביא לך מפה עוד משהו? יש פה דברים מאוד מיוחדים"
"סבא, איזה כיף, מתי אתה חוזר כבר?"
"הלילה חמודי, מחר אני אבוא  לתת לך את המתנות"


אני מפסיק לרגע את הכתיבה, ומרים אליו עיניים. הוא שקוע בשיחה שלו. מבחינתו אני בכלל לא שם.

ופתאום אני רואה את מה שלא ראיתי כל הזמן הזה. לא את איש השיווק הנערץ והדינמי, אלא איש מבוגר, פנסיונר שהארגון מסכים שימשיך לעבוד כמעט בחינם, אדם שמחפש משמעות ומקום חדש לעצמו בעולם.
זה היה קצת עצוב.



2 comments:

Adee Feinstein אמר/ה...

הכתיבה, כהרגלך, משובחת, אבל אני חולק על הבינאריות, בעיקר לקראת הסוף: כל אחד ואחד מאיתנו ״מביא לשולחן״ סט כלים וערכים ייחודי. עבדתי עם אדם, מבוגר ממני ב עשרים וחמש שנה, שהיה סמנכ״ל מכירות וכפוף לי. הייתי איתו בנסיעות שיווק ומכירות, ותמיד התעצבנתי מכך שהוא לא היה ״מוכן״ לפגישות, ולא ידע מספיק נתונים על בתי-החולים איתם עבדנו, ולא ממש הבין את המוצר שמכרנו. אבל מה? עוד לפני שהגענו ללקוח, הוא ידע והכיר בע״פ את שמות כל המזכירות של כל הבכירים, ובהגיענו הן היו יוצאות למזדרון לומר לו שלום ולחבק (בחיי!) אותו. הוא היה מין סבא׳לה ממזרי שכולן פשוט נמסו מולו. התברר שה ״שארם״ הזה היה לא פחות משמעותי מעדי המנכ״ל הנמרץ והטכנולוגי. הוא פשוט היה old school, (הזמנתי פעם אותו ואת אשתו לארוחת ערב במסעדה, לפני שגייסתי אותו, ועד אז רק שוחחנו טלפונית, והוא אמר לי: ״אתה תזהה אותי בקלות. אני אהיה לצד האשה היפה ביותר במסעדה״) ויש מה ללמוד מהם. לדוגמא, למדתי והפנמתי ממנו להתחיל כל פרזנטציה או הדגמה בבדיחה. והשאלה על ״מאיפה האנרגיות שלו?״ הרי התשובה מצוייה בכותרת - מהנכדים!

Unknown אמר/ה...

אהבתי לקרא את הפוסט. יפה ורגיש כתמיד. השותף שלך לנסיעה היה מלא בטחון עצמי ומסתבר שבצדק כי הפגישה התנהלה היטב. עמדה בפניו דילמה: כשיש משאבים מוגבלים של זמן ומקום - הוא בחר להתמקד במה שבאמת חשוב בחיים - המשפחה. החיוך של הנכדים היה חשוב לו יותר מהסיכוי שמשהו לא ילך בפגישה. גם זה שעור לחיים...