סיפור לחנוכה, 2021

הגענו לתקופה הזו בשנה. 
התחיל להיות ממש קר בלילות, והוא היה חייב להתארגן על עוד איזה שמיכה או שתיים, ואולי למצוא לו מקום חדש לישון בו במקום הגינה הזו שליד המתנס.
גם ככה לאחרונה התחילו להסתובב שם כל מיני עבריינים, זונות, או סתם מוכי גורל כמוהו. נלחמים על כל מטר מרובע, עושים רעש בלילות, ואיתם התלונות של השכנים, והמשטרה.
אם היה דבר אחד נחמד בכל זה זה שלפעמים השוטרים היו נחמדים אליו ונותנים לו מרק חם, או לוקחים אותו לתחנה לרישום, ושם היה מצליח לתפוס לפעמים איזו שעה שינה , על מיטה ממש. 

בכל מקרה, אחרי אתמול , הוא כבר לא יכל לחזור לגינה ההיא.

הגיעו לשם אתמול בערב כמה פרצופים חדשים. היתה שם איזו בחורה, ועוד שני גברים.
הם הגיעו בסביבות תשע בערב. שעה שבדרך כלל שקט כבר בגינה. הם לא הבחינו בו בכלל בהתחלה. הוא ידע איך לגרום לעצמו להעלם בחסות החשכה. יותר טוב ככה.
הם עישנו משהו, ציחקוקים, קולות, ככנראה שהגברים התחילו להתעסק עם האשה. עניין שבשגרה . 
הוא התהפך בספסל הצדדי שלו, התכסה על מעל לראש בשמיכה הישנה שלו, וניסה לישון.

בלי לשים לב, בתנועה לא זהירה, הוא הפיל את הכוס שלו. הכוס של הכסף הקטן.
כוס הפח נפלה לרצפה, ואיתה כל המטבעות שאסף היום. 
החבורה העליזה הרימה ראש והבחינה בו, מתיישב ומתחיל לאסוף את הכסף.

הוא כבר הכיר את הטקס. הוא ימלמל משהו, יפנה את עצמו משם כמה שיותר מהר, יעביר את הזמן באיזה רחוב קרוב, ויחזור לישון אחרי שעה, באותו המקום. המקום שהוא ישן בו כבר 4 חודשים.

הפעם זה היה שונה.

האשה הסתכלה עליו מרחוק, ונגשה אליו.

לזה הוא לא היה רגיל. נשים בדרך כלל מפחדות ממנו, נרתעות, מעדיפות לא לראות אותו.
ואם כבר הם מתייחסות אליו...זה בדרך כלל עם איזו הבעת סלידה.
כן, הוא יודע איך הוא נראה. ואיך הוא מריח.

אבל לא הפעם.
לאשה היתה שקית ביד.
היא פתחה אותה...

"קח" היא אמרה והגישה לו משהו.
הוא נרתע אחורה. מה פתאום אשה, בלילה...
"קח" היא חזרה. "חג שמח".
ביד שלה היתה סופגניה.

הוא הרים את ראשו והסתכל לכיוון הגברים.
הם לא התכוונו להכות אותו.

הם אפילו לא התכוונו לגרש אותו.
הם ישבו מרחוק והסתכלו בסקרנות

לא, הוא ענה בבילבול, תודה.לא צריך.

הבחורה הצעירה חייכה אליו במתיקות.

"קח, נו. יש לנו יותר מדי גם ככה".
הוא הסתכל עליה. היא הזכירה לו את הבת שלו. הן כנראה בערך באותו הגיל.

הוא הושיט את היד בהיסוס...בטוח שמשהו רע הולך לקרות.
היא בטח תיקח את הסופגניה ותזרוק אותה רחוק לכיוון הגינה, ותצחק עליו

או שמשהו לא בסדר בסופגניה הזו

הבחורה קלטה את ההיסוס...התיישבה לצידו, בצעה את הסופגניה לשני חלקים,התחילה לאכול את אחד מהחלקים והושיטה לו את החלק השני.
תאכל, נו. יש עוד.

הוא אכל את הסופגניה. היא היתה חמה, טריה, עם ריבת תות. 
הוא עצם עיניים, ופתאום הוא בבית. הרבה שנים אחורה.
הבת הקטנה על הכתפיים שלו, הילד הגדול עם בגדי הספורט המיוזעים, וברטה היקרה, זו שמאז שהלכה הכל התרסק, מדליקה את החנוכיה שהילד הכין בבית הספר, לכל אחד סופגניה ביד, בדיוק כמו זו שהוא אוכל ברגע זה.

וכולם שרים...
"אימי נתנה לביבה לי,לביבה חמה, מתוקה.

יודעים אתם לכבוד מה? לכבוד החנוכה."

הוא הרגיש איזו מועקה בחזה. משהו שהרגיל את עצמו שלא להרגיש בשנים האחרונות.

הוא הסתכל על הבחורה הנחמדה...והיא אמרה לו...רוצה עוד? יש הרבה.

הוא ניסה לדבר אבל כל מה שיצא לו זו יבבה לא ברורה. מעין עירוב של "כן", "לא צריך" ובכי.

הוא לקח את הסופגניה הנוספת, קם, אסף בתנועה אחת את הצרור עם חפציו, ופרץ בריצה.

הוא רץ כל עוד נפשו בו. לא מעז להסתכל אחורה. הוא שמע את הקריאות.. "אדוני, חכה, לא התכוונו להפריע לך"
הוא לא עצר. הוא היה חייב להתרחק משם.