תשע אצבעות

הוא הסתכל על הידיים שלו.
היו לו תשע אצבעות.  ככה הוא נולד. ביד ימין חסרה לו קמיצה.
ההורים שלו ידעו שהוא יוולד ככה. הסריקה המוקדמת הראתה את זה. אבל היא הראתה עוד כל מיני דברים לא טובים, אז כשהוא נולד "רק" עם אצבע חסרה כולם שמחו.
האצבע ההיא מעולם לא באמת חסרה לו. כשאתה גודל ללא אצבע כזו או אחרת אתה לומד להשתמש בשאר האצבעות כדי לפצות. מעולם לא היתה לו בעיה לכתוב, לאכול, להחזיק מזלג..., אפילו על גיטרה הוא ניגן לא רע.
ההורים שלו מעולם לא עשו מזה בעיה. מקסימום היו צוחקים על זה.
בצבא היה ג'ובניק,  אבל במודיעין,  אז היה לו מעניין.

הוא היה חסר מנוחה. היא אמורה להגיע בעוד חמש דקות.
הם קבעו באיזה קפה קטן ושכונתי ברמת גן. רחוק מהבית שלו, ומהבית שלה.
הוא הסתכל שוב על הידיים שלו. הוא שנא אותן. כל כך הרבה נשים שהכיר בעבר נרתעו מהגדם המוזר שהיה לו במקום אצבע. והוא לא טיפש בכלל. ועדיין...כל היכרות חדשה התחילה מבחינתו בעמדת נחיתות. הוא פגום.  והן צריכות להיות סבבה עם זה.

השעה הגיעה. "אני חונה" היא כתבה לו.
הוא הרגיש איך הלב שלו מתחיל לפעום חזק. הוא קם מהכיסאות הפינתיים שתפס להם, שאף אויר והכניס את הבטן. סידר את החולצה בפעם האחרונה.
הוא הבחין בה מתקרבת, היא נופפה לו לשלום, והוא נופף בחזרה. מחייך.
היא נראתה כמו בתמונות שהחליפו.
היא התקרבה אליו והוא פרש את ידיו לחיבוק היכרות.  זה היה מחושב היטב. הכל על מנת להימנע מלחיצת יד. היא נענתה והם התחבקו קצרות. 

"סוף סוף. איזה כיף לראות אותך" היא אמרה.
"כן,  הא? שלושה שבועות אנחנו מתכתבים כבר"  הוא ענה.
הם הזמינו. לא משהו כבד. אייס קפה ומאפה לכל אחד.
היתה לו הרגשה טובה לגביה. הוייב שהשיחות שידרו היה טוב.

הם דיברו עוד כמה דקות, ואז היא שמה את ידה על השולחן. במקביל לצלחת, פונה לכיוונו.
הרמיזה היתה ברורה. וזה היה הרגע.
הוא נשם עמוק. ושם את ידו על ידה. בעדינות.

היא העיפה מבט. קולטת את העיוות הקל ביד. הגדם הקטן. הפגם.
החיוך קפא על פניה לשניה.  הוא ידע, תיכף היא "תהיה חייבת לקצר כי יש לה משהו".
אבל היד שלה לא זזה מידו. אחרי מספר שניות היא הניחה גם את היד השניה שלה על השולחן, מהצד השני של הצלחת שביניהם,  וחייכה.

ללא אומר הוא הניח גם את כף ידו השניה על כף ידה, הפונה כלפי מעלה.  והיא קיבלה אותה אליה בלחיצה חמה האומרת..."זה בסדר"


משוגע

יש לנו משוגע ברחוב.
אני חושב שכל אחד שאני מכיר גדל עם איזה משוגע בסביבה. זה היה חלק מהווי הילדות של כולנו.
רק כשהתבגרנו הבנו שהם היו אנשים די מסכנים. ניצולי שואה תשושי נפש, מוכי הלם קרב, או סתם אנשים עם הפרעות.
פחדנו מהם, לעגנו להם, הצקנו להם. ילדים.

אז יש לנו משוגע ברחוב. איש זקן. ערירי. ללא ילדים. אלמן.
אני זוכר שפעם הוא היה שפוי. לפני שאשתו נפטרה.
הוא גר ממש מהצד השני של הרחוב. הייתי עוצר לדבר איתו לפעמים. הוא אהב את זה.
הסתבר לי שפעם הוא כתב שיר שמאוד התפרסם. בשנות השישים. הוא אהב לשמוע ממני כמה שהשיר שלו אהוב ומושר באירועים, וכמה תגובות הוא מקבל בערוץ שלי ביוטיוב.
הוא אהב להתרפק על "חמש דקות התהילה" שלו, ואני אהבתי לשמח אותו.

לפני כמה שנים נפטרה אשתו במפתיע.
"אל תדאג, אני חזק", אמר לי מספר שבועות לאחר מכן. "אני אהיה בסדר".
אבל הגיל, הבדידות...עשו את שלהם.
בשנים האחרונות הוא נוהג להרעיד את השכונה בשאגות רמות. לפעמים באמצע הלילה.
"מנוולים, משוגעים, תלכו מפה", הוא שואג על העוברים והשבים שעוברים ליד גדר ביתו. לפעמים זה נמשך דקות ארוכות. השכונה התרגלה. אף אחד לא מתרגש מזה. והעוברים והשבים.. נבהלים ובורחים.
כולם שומרים מרחק מהשכן המשוגע.

לפני כמה ימים, הגעתי הביתה מהעבודה. השכן היה בחצר שלו. הרגשתי איך הוא מביט בי.
בניגוד להרגלו, הוא היה שקט. לא שאג, לא קילל. רק הביט.
הייתי נבוך. היה נדמה לי שהוא מסתכל אלי בבקשה שאגיד לו משהו. שאתייחס.
לא ידעתי האם הוא בכלל עדיין זוכר אותי ואת שיחותינו מלפני 7-8 שנים, ואיך יגיב, והאם יצרח עלי כמו שהוא עושה לכולם.
עשיתי את עצמי שאני לא שם לב, ועליתי הביתה.
השארתי אותו עומד בחצר שלו, מעבר לגדר הנמוכה. מביט עלי, ושותק.

השיר הבא מדבר על הסבתא שמוכרת עוגות ברחוב, ומסתכלת דרך החלון בערב במשפחה עם הכלב שאוכלים להם ארוחה חמה. והיא... הפרעה לשלום הציבור. אלתרמן במיטבו.
לי זה נראה קצת קשור לנושא.

אין לו מושג

הוּא לֹא מֵבִין אֵיךְ זֶה עוֹבֵד
לָמָּה אֲנָשִׁים אוֹמְרִים דְּבָרִים
שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁהֵם לֹא נְכוֹנִים
וְכֻלָּם מְשַׂחֲקִים אֵיזֶה מִּשְׂחָק
שֶׁרַק הוּא לֹא מֵבִין אֵיךְ לְשַׂחֵק.

הוּא יוֹדֵעַ רַק מָה נָכוֹן וּמָה לֹא
הוּא לֹא מֵבִין מָה "כְּדַאי לוֹ לְהַגִּיד"
וּמָה "צָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ"
וְשֶׁיֵּשׁ יְעָדִים, וּמְגַמּוֹת, וּמְכִירוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת
הוּא לֹא מֵבִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹנוּס, וְיֵשׁ בִּצּוּעִים
וְשֶׁאֱמֶת זֶה דָּבָר גָּמִישׁ

הוּא יוֹדֵעַ מְעַט מְאוֹד
הוּא רַק יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ שֶׁמֶשׁ בַּחוּץ
וְיֵשׁ יָם, וְהַר, וְעֵמֶק, וּמְדַבֵּר
וּמוּזִיקָה. כָּזוֹ שֶׁנִּכְנֶסֶת לוֹ לַלֵּב.
וְשֶׁבַּחוּץ יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהוּא אוֹהֵב