פורים בצעצועי אלון

אז פורים.
וכמו שכתבתי בפייסבוק, לצערי אני מגלה שלחג הזה אין משמעות גדולה מדי בשלב שבו אני נמצא בחיי. הבנות גדולות מכדי להתחפש, ואני נדרש להיות במשרד.
אני מדמיין לעצמי תהלוכות של ילדים בתחפושות, הולכים אל/מ בית הספר, ומצטער שאני לא יכול לראות.
מישהי אמרה לי בעבודה שאני מדמיין שזה ככה. כבר שנים שילדים לא הולכים מחופשים לבית הספר. כולם מגיעים באוטו היום. אולי.

פתחתי קצת תמונות, ונתקלתי בתמונה הבאה, שגרמה לי להתעכב קצת. כי למרות שהתמונה עצמה לא טובה, יש מאחוריה זכרונות.

להורי היתה חנות צעצועים במשך מרבית חיי. "צעצועי אלון".  מהחנויות הגדולות בהרצליה, שהיתה אז עיירה קטנה ואינטימית. היתה ממוקמת במתחם שעליו נמצא היום קניון לב העיר.
לכאורה, חלומו הרטוב של כל ילד. בפועל, אחיי ואני לא ממש ניצלנו את הגישה הבלתי מוגבלת לצעצועים. העדפנו לשחק בכדור בחוץ, למעשה, לא ממש לקחנו חלק בכל העניין הזה שנקרא "חנות הצעצועים".
כל זה, למעט פורים. פורים היה הסיוט הגדול שלי כילד. בכל הנוגע לחנות.

האיש שלא היה שם

השעון על הקיר הראה אחת בצהריים. עוד ארבע שעות וזהו.
"כולנו נתגעגע אליו.....תמיד ידע איך לטפל בבעיות במהירות וביעילות....אני זוכר שהגעתי לחברה...הוא היה זה שגייס אותי...זוכרים את הטיול לים המלח?....המכרז....". המילים התערבלו לו בראש.
הוא היה בעשרות שתיות פרידה כאלה בעבודה. רק שהפעם זו היתה שתיה לכבודו. לא מעט פעמים הוא היה מאלה שנואמים את נאום ההוקרה לעוזב. תמיד אותן קלישאות. תמיד לסיים מחוייך, מפוייס, ברוח טובה. רק שבחים. גם אם אף אחד לא סבל אותו. ועכשיו...הגיע תורו.
הוא לא הרגיש שום דבר. הוא לא הצליח לגרום לעצמו להרגיש כלום. הוא כל כך רצה להתרגש, אולי להזיל דמעה. לשמוח בשבחים שנאמרים עליו, לצחוק עם הבדיחות הקטנות על חשבונו...אבל כלום.
עוד ארבע שעות.
בזווית העין קלט את אשתו עם הנכדה על הידיים. באו במיוחד. חייך אליהן, למרות שלא רצה בנוכחותן.
הן לא שייכות הנה. זה העולם שלי, לא שלהן.
מה, באמת מחר אני לא צריך להגיע הנה? ומישהו אחר יטפל בעניינים? כאילו לא הייתי מעולם?

Woman is the niger of the world

(גילוי נאות - הפוסט הזה הוא re-post. פורסם על ידי לפני כשנה, בגרסה מקוצרת, בפייסבוק).

טוב, את התמונה משמאל כולם מכירים, נכון ? תמונה מהפנטת.

ומימין... זו אותה הילדה המדהימה משמאל, עשרים שנה אחרי.
מצאו אותה באיזה כפר באפגניסטן.
היא מעולם לא ידעה מה עלה בגורל התמונה ההיא שאותו זר צילם אותה, מבלי רשותה, מבלי שבכלל מישהו הסביר לה... אני בספק אם היא היתה בכלל מודעת בזמנו מה זו תמונה, או מה קורה. סתם ילדה, בחברה שבה לנשים אין זכות להביע דעה, או להתנגד. אמרו לה לעמוד ולהצטלם, והיא צייתה. כמו שהיא אמורה.