האיש שלא היה שם

השעון על הקיר הראה אחת בצהריים. עוד ארבע שעות וזהו.
"כולנו נתגעגע אליו.....תמיד ידע איך לטפל בבעיות במהירות וביעילות....אני זוכר שהגעתי לחברה...הוא היה זה שגייס אותי...זוכרים את הטיול לים המלח?....המכרז....". המילים התערבלו לו בראש.
הוא היה בעשרות שתיות פרידה כאלה בעבודה. רק שהפעם זו היתה שתיה לכבודו. לא מעט פעמים הוא היה מאלה שנואמים את נאום ההוקרה לעוזב. תמיד אותן קלישאות. תמיד לסיים מחוייך, מפוייס, ברוח טובה. רק שבחים. גם אם אף אחד לא סבל אותו. ועכשיו...הגיע תורו.
הוא לא הרגיש שום דבר. הוא לא הצליח לגרום לעצמו להרגיש כלום. הוא כל כך רצה להתרגש, אולי להזיל דמעה. לשמוח בשבחים שנאמרים עליו, לצחוק עם הבדיחות הקטנות על חשבונו...אבל כלום.
עוד ארבע שעות.
בזווית העין קלט את אשתו עם הנכדה על הידיים. באו במיוחד. חייך אליהן, למרות שלא רצה בנוכחותן.
הן לא שייכות הנה. זה העולם שלי, לא שלהן.
מה, באמת מחר אני לא צריך להגיע הנה? ומישהו אחר יטפל בעניינים? כאילו לא הייתי מעולם?




טפיחה על השכם. איציק. מהחדר ליד. "אז מה? ממחר ים והנאות? אל תשכח אותנו כל כך מהר? הא? תבוא לבקר".
בן זונה . רגע אחרי שאצא מהדלת הזו הוא ייקח לי את הכסא. שנתיים הוא מתלונן למה לי יש כסא מנהלים ולאחרים לא.
בחדר ממשיכה ההמולה. בורקסים, רוגלך, בקבוקי קולה...
בשנה האחרונה הכין את עצמו לרגע הזה. "ממחר... שארית חייך" שינן לעצמו. עולם הפנאי, מסתבר, הוא עולם מלא ועשיר. אפשר לטייל, ולעשות ספורט, וללכת לסרטים, ויש הרצאות, וחוג צילום. הפנסיה שלו, ברוך השם, תאפשר לו להרשות לעצמו פה ושם פינוקים. ויש כמובן את הנכדים.
אלוהים...זה כל כך לא מעניין.
כשהגיע תורו לדבר..מלמל כמה מילים שהכין. אותן קלישאות מוכרות - תודה לזה, ותודה להיא, וכמה שהעבודה הזו תרמה לי, וכמה שאתגעגע...ולכו כולכם לעזאזל.

בחודש האחרון ביצע חפיפה למחליפו. אם כי ניכר שהחפיפה היתה מיותרת. כבר מזמן ששום דבר לא תלוי בו במשרד.
התגית של "הזקן שאוטוטו כבר לא יהיה פה" תלויה לו על הגב כבר כמה שנים, והמנהלים במשרד כבר מזמן נערכו לעזיבתו. את החפיפה קבעו רק כדי שלא לפגוע בכבודו, והוא ידע את זה.
ילדים שחצנים שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת. מה שהוא שכח, את הדברים שידע לחשב ולהעריך עוד לפני עידן האקסלים, והמצגות, את הדברים האלה אף אחד לא קרוב בכלל להבין היום. הכל אוטומטי. כל הצעירים האלה - בלי המחשבים שיחזיקו להם את היד, הם לא שווים גרוש אחד שחוק.
החביבות הכללית סביבו עצבנה אותו. היא רק המחישה לו את האמת הכואבת. הוא לא רלוונטי פה יותר. אחרי כמעט 30 שנה. והאמת...שהוא כבר לא רלוונטי די הרבה זמן. רק שעכשיו אף אחד כבר לא מנסה להסתיר את זה. וזה כואב.
למעשה, אין שום סיבה שיחכה עד סוף יום העבודה. את המנהלות הקשורות לעזיבה סיים כבר שלשום.

רבע לחמש. סיבוב אחרון. צחוקים, נשיקות. בטח, אבוא לבקר. מה, איך תסתדרו בלעדי?
בזוית העין ראה את החיוך המזוייף נמחק מפניהם של האנשים שבאו להיפרד, בזמן שהם פונים חזרה לעיסוקיהם.
הוא לקח את השעון שקיבל מתנה, הספר מסטימצקי (כמובן, אם לא תרצה, יש כאן פתק החלפה). ויצא מהמשרד.
בחוץ חכתה לו אשתו, באוטו הפרטי.
הם נסעו. הוא לא הביט אחורה. רק בהה בלוחית פלסטיק זולה המוצמדת לשעון הקיר שקיבל.."תודה על שלושים שנות עבודה ותרומה, מחבריך לעבודה".

9 תגובות:

חלי אמר/ה...

כל כך - כל כך!!!

Dorit Alon אמר/ה...

פשוט מצוין. מרגש מאוד.

Adee Feinstein אמר/ה...

קוראים לזה ״פנסיה מוקדמת״ כי את השתייה עושים כמה שעות לפני סיום יום העבודה. כך הפנסיונר יכול להנמג לאור שמש אחה״צ בלי פרידות מביכות בחנייה... כתוב יפה מאוד!

Guy Alon אמר/ה...

עדי, תודה רבה

Tali אמר/ה...

גיא, אנושי ויפה.
אי אפשר שלא להזדהות. אלה אנשים, שהם חלק מהחיים שלנו, ועוד מעט... גם אנחנו.
כנראה, שאף אחד לא רוצה להיות חלק מתהומות הנשיה, אלא רוצה להשאיר אחריו משהו, שהוא יותר מכסא מנהלים.

Guy Alon אמר/ה...

תודה טלי

Noa Levin אמר/ה...

מרתק. תפסת יפה כל כך את נפש האדם.. את הסיטואציה..
זה כתוב מצוין גיא ! לא שאני מתפלאת :-)

Noa Levin אמר/ה...

המשך...

זה "סיפור" והוא כתוב נהדר - ועם זאת הוא כל כך חלק מהסיטואציות שאני חווים יום יום - כן - גם אם אנחנו לא בפנסיה - אנחנו עזבנו , או ראינו אחרים עוזבים - בנסיבות כאלו ואחרות. אתה עושה את זה נהדר - קולט סיטואציות או מדמיין אותן ושוטח אותן על הכתב.

יהיה לי אישית מאד מעניין לקרוא כתיבה שלך שהיא דמיונית לגמרי. סיטואציה אחרת.. לא "מהחיים שלנו".
זה לא בהכרח אומר שאתה חייב או שאתה מתחבר לכתיבה כזו.. אבל סתם אומרת - יהיה לי מעניין.

וזה משהו אחר - כי אין ספק שלכתיבה כמו בסיפור הנוכחי אנחנו יכולים להתחבר בקלות. מעניין לי לראות אם אתחבר לכתיבה "אחרת" שלך.

Guy Alon אמר/ה...

תודה רבה נעה : )