כביסה

מִכְנְסֵי הִתְעַמְּלוּת, חֻלְצוֹת נְקִיּוֹת
תַּחְתּוֹנִים, גַּרְבַּיִם, גּוּפִיּוֹת עֲנָקִיּוֹת
סְדִינִים יְשָׁנִים שֶׁקִּבַּלְנוּ לַחֲתֻנָּה
מַגָּבוֹת שֶׁקָּנִינוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה

חֻלְצָה עִם קְרָעִים וְכֶתֶם רָטֹב
שֶׁפַּעַם נִרְאֵיתִי בָּהּ מַמָּשׁ מַמָּשׁ טוֹב
צִפָּה לַכָּרִית עִם עִטּוּר מְפֹרָק
שֶׁהָיְתָה פַּעַם חֵלֶק מִסֵּט יְרַקְרַק

חֻלְצַת צַוָּארוֹן עִם כַּפְתּוֹר חָסֵר
מִכְנָסַיִם יָפִים עִם חוּט סוֹרֵר
לְאֵלּוּ הַיּוֹם יֵשׁ פָּחוֹת דְּרִישָׁה
הַזְּמַנִּים הִשְׁתַּנּוּ, הַתְּקוּפָה קָשָׁה

וַאֲנִי עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ לַיָּד
כָּל פְּרִיט לְבוּשׁ, אֶחָד אֶחָד
וַאֲנִי מְנַסֶּה לְהָכִיל אֶת הַכֹּל
עַל חֶבֶל תְּלִיָּה פָּשׁוּט וְזוֹל

וּכְשֶׁהַכֹּל מִסְתַּיֵּם, מְסֻדָּר וּמָתוּחַ
אֲנִי מַרְגִּישׁ פִּתְאוֹם שֶׁאֶפְשָׁר קְצָת לָנוּחַ
הַכֹּל מִתְנוֹפֵף, מִתְיַבֵּשׁ לוֹ בְּלִי קוֹל
הַחֶבֶל הִצְלִיחַ לָשֵׂאת אֶת הַכֹּל





(ותודה ליורם סימן-טוב על העזרה בניקוד)

ושוב נצאה אל הדרך

אי פעם מזמן בהיסטוריה, לפני שנות דור, עשיתי מעשה שמעולם לא העזתי לעשות. משהו מהפכני ממש במונחים שלי.
עשיתי משהו בשביל עצמי. רק בשביל עצמי. בלי להתחשב באף אחד. 
עליתי על מטוס, לבד, ונסעתי לשבועיים לארצות הברית למסע דרכים. רק אני עם עצמי. בלי האשה, בלי הבנות, בלי אף אחד חוץ מעצמי, ואפילו קינחתי בכמה ימי טניס משובח בניו-יורק.

חברי הותיקים אולי זוכרים זאת. שבועיים לאורך Route 66 המיתולוגי, על שלל עיירותיו, תחנות הדלק, הכבישים הישנים... (כתבתי על זה גם כמה וכמה פוסטים...למי שמעונין, דפדפו אחורה בבלוג).
זה היה ב 2016. 5 שנים שנראות כמו שנות דור.

מאז...קורונה, ממשלות, כמה וכמה תהפוכות אישיות, סתם התבגרות והבשלה...בקיצור, אני במקום קצת אחר.
ופתאום ככה, אחרי השנה המקוללת האחרונה, פתאום מדגדג לי שוב.

אז בפרץ של ספונטניות לא אופיינית, בהחלטה אימפולסיבית של כמה ימים....נחתם ונסגר. בסוף אוגוסט אני אורז שוב את התרמיל ויוצא לי לשבועיים וחצי בדרכים. אני ועצמי, רכב, ספר או שניים, מוזיקה טובה, והרבה רצון לחוות, לראות, לשמוע ולהרגיש את נפלאות העולם. (ולפני שאמשיך...אני עונה מראש. לבד? כן. לבד לבד? כן. מה, בלי האשה? בלי האשה. הצעת לה? ברור שהצעתי לה, ואשמח אם תצטרף, לא מתאים לה סוג כזה של טיול, וקורונה, ועניינים, אז היא אמרה לי סע לבד, תהנה. ואתה לא מפחד? קצת. ומה עם חבר? לא מתאים להם, זה לא חלום שלהם. אבל לבד? כן, לבד.  זהו. בואו נתקדם.)

הציור מתוך "עכשיו הנסיעה" מאת יחזקאל רחמים

לרגל המצב

כפי שיודע כל מי שמכיר אותי יום או יומיים, כואב לי. 
כלומר, זה משהו שתמיד נכון. זה יכול להיות הגב, הרגל, הברך... 
משהו תמיד כואב לי ברגע זמן נתון.
סביבתי, אגב, בשלב מסויים, החליטה שרב לה מתלונותיי ועברה להתעלמות מסויימת, מהולה לטעמי בקורטוב של זילזול.

מה רבה היה גאוותי ושמחתי שלאחר בדיקות מרובות, שעליהן התעקשתי, אכן נמצא שתלונותי לא לשווא. אכן, משהו לא בסדר בקרסול שלי (ימין) והוא צריך ניתוח.
כך אובחן, נקבע, הוחלט לפני מספר חודשים. 
הנה. אמרתי לכם.

אמה מה? שברגע שאובחן שאכן מצב הקרסול שלי לא תקין ומחייב טיפול (אמרתי לכם!!!), הוא הפסיק לכאוב, כאילו להגיד...הנה, הוכחתי לכם שאני צודק. הלאה.
הגדלתי לעשות ואפילו עשיתי כמה טיולים לא קלים על הקרסול, הוא תיפקד נפלא. אז קצת כואב לי לרוץ עליו? ביג דיל.
באופן חשוד, ככל שהתקרב מועד הניתוח, דווקא הקרסול השמאלי התחיל לכאוב לי. כאילו רוצה להגיד.. סליחה? לא שכחת משהו? נראה לך שרק הימני יקבל תשומת לב ואמפתיה מהסביבה?

בתבונתי האינסופית הבנתי שהסביבה (המשפחה, שבשלב זה כבר הבינה שנגזר עליה לשמוע את תלונותיי עד קץ הימים) לא תקבל בהבנה את הנושא, ושמרתי לעצמי. כאומר...פרה פרה. נגמור עם ימין, נעבור לשמאל.
והנה, ברוב הדר והוד, עברתי את הניתוח לפני כשבוע. האמת? התרגשתי. היתה המון חגיגיות באוויר.

השורה התחתונה? מאז הניתוח בקרסול, אני חייב להודות, כואבת לי דווקא ברך ימין. כואבת כמו שלא כאבה לי מעולם. כאבי תופת. הקרסול דווקא בסדר.
מה אני בא להגיד? שכנראה שאני צריך להשלים עם העובדה ששנים של ריצה, קפיצה, כיפוף, דילוג (ובינינו, גם כמה קילו שאפשר לוותר עליהם) עשו את שלהם, ואולי כדאי שאתחיל לשקול תחביבים הולמים לעתיד.  

למישהו יש מסרגה מיותרת?