לרגל המצב

כפי שיודע כל מי שמכיר אותי יום או יומיים, כואב לי. 
כלומר, זה משהו שתמיד נכון. זה יכול להיות הגב, הרגל, הברך... 
משהו תמיד כואב לי ברגע זמן נתון.
סביבתי, אגב, בשלב מסויים, החליטה שרב לה מתלונותיי ועברה להתעלמות מסויימת, מהולה לטעמי בקורטוב של זילזול.

מה רבה היה גאוותי ושמחתי שלאחר בדיקות מרובות, שעליהן התעקשתי, אכן נמצא שתלונותי לא לשווא. אכן, משהו לא בסדר בקרסול שלי (ימין) והוא צריך ניתוח.
כך אובחן, נקבע, הוחלט לפני מספר חודשים. 
הנה. אמרתי לכם.

אמה מה? שברגע שאובחן שאכן מצב הקרסול שלי לא תקין ומחייב טיפול (אמרתי לכם!!!), הוא הפסיק לכאוב, כאילו להגיד...הנה, הוכחתי לכם שאני צודק. הלאה.
הגדלתי לעשות ואפילו עשיתי כמה טיולים לא קלים על הקרסול, הוא תיפקד נפלא. אז קצת כואב לי לרוץ עליו? ביג דיל.
באופן חשוד, ככל שהתקרב מועד הניתוח, דווקא הקרסול השמאלי התחיל לכאוב לי. כאילו רוצה להגיד.. סליחה? לא שכחת משהו? נראה לך שרק הימני יקבל תשומת לב ואמפתיה מהסביבה?

בתבונתי האינסופית הבנתי שהסביבה (המשפחה, שבשלב זה כבר הבינה שנגזר עליה לשמוע את תלונותיי עד קץ הימים) לא תקבל בהבנה את הנושא, ושמרתי לעצמי. כאומר...פרה פרה. נגמור עם ימין, נעבור לשמאל.
והנה, ברוב הדר והוד, עברתי את הניתוח לפני כשבוע. האמת? התרגשתי. היתה המון חגיגיות באוויר.

השורה התחתונה? מאז הניתוח בקרסול, אני חייב להודות, כואבת לי דווקא ברך ימין. כואבת כמו שלא כאבה לי מעולם. כאבי תופת. הקרסול דווקא בסדר.
מה אני בא להגיד? שכנראה שאני צריך להשלים עם העובדה ששנים של ריצה, קפיצה, כיפוף, דילוג (ובינינו, גם כמה קילו שאפשר לוותר עליהם) עשו את שלהם, ואולי כדאי שאתחיל לשקול תחביבים הולמים לעתיד.  

למישהו יש מסרגה מיותרת?

אין תגובות:

פרסום תגובה