סיפור לחנוכה, 2021

הגענו לתקופה הזו בשנה. 
התחיל להיות ממש קר בלילות, והוא היה חייב להתארגן על עוד איזה שמיכה או שתיים, ואולי למצוא לו מקום חדש לישון בו במקום הגינה הזו שליד המתנס.
גם ככה לאחרונה התחילו להסתובב שם כל מיני עבריינים, זונות, או סתם מוכי גורל כמוהו. נלחמים על כל מטר מרובע, עושים רעש בלילות, ואיתם התלונות של השכנים, והמשטרה.
אם היה דבר אחד נחמד בכל זה זה שלפעמים השוטרים היו נחמדים אליו ונותנים לו מרק חם, או לוקחים אותו לתחנה לרישום, ושם היה מצליח לתפוס לפעמים איזו שעה שינה , על מיטה ממש. 

בכל מקרה, אחרי אתמול , הוא כבר לא יכל לחזור לגינה ההיא.

הגיעו לשם אתמול בערב כמה פרצופים חדשים. היתה שם איזו בחורה, ועוד שני גברים.
הם הגיעו בסביבות תשע בערב. שעה שבדרך כלל שקט כבר בגינה. הם לא הבחינו בו בכלל בהתחלה. הוא ידע איך לגרום לעצמו להעלם בחסות החשכה. יותר טוב ככה.
הם עישנו משהו, ציחקוקים, קולות, ככנראה שהגברים התחילו להתעסק עם האשה. עניין שבשגרה . 
הוא התהפך בספסל הצדדי שלו, התכסה על מעל לראש בשמיכה הישנה שלו, וניסה לישון.

בלי לשים לב, בתנועה לא זהירה, הוא הפיל את הכוס שלו. הכוס של הכסף הקטן.
כוס הפח נפלה לרצפה, ואיתה כל המטבעות שאסף היום. 
החבורה העליזה הרימה ראש והבחינה בו, מתיישב ומתחיל לאסוף את הכסף.

הוא כבר הכיר את הטקס. הוא ימלמל משהו, יפנה את עצמו משם כמה שיותר מהר, יעביר את הזמן באיזה רחוב קרוב, ויחזור לישון אחרי שעה, באותו המקום. המקום שהוא ישן בו כבר 4 חודשים.


הפעם זה היה שונה.

מתנות לנכדים

"תגיד, אתה רוצה שנעבור לפני הפגישה על החומר ונראה מה אנחנו רוצים להשיג?"
נסיעת עבודה לחו"ל. עוד אחת מיני רבות.
השותף שלי הפעם הוא מישהו שאני עובד איתו שנים רבות. כשהגעתי לחברה היה עמוד תווך בחטיבה שלי. טיפוס לא שגרתי. מאלה שאתה פוטר אותם בחיוך סלחני של.."אין מה לעשות, ככה הוא". טיפוס.
מצד אחד מעיין שופע של אנרגיות ויוזמות שיווקיות, ממש גנרטור, ומצד שני - טיפוס לא מסודר, מתפזר, לא מביא דברים לסיום. נו, בשביל זה אני פה.

"לא, תראה - אנחנו פה רק יום וחצי. יש פה איזו מעדניה שהבטחתי לבת שלי שאביא לה משם איזו עוגה מפורסמת, ואני רוצה להספיק לקנות לנכדים מתנות."
הוא מצביע לכיוון המזוודה שהביא. מזוודה גדולה, כמעט ריקה, לנסיעה של יום וחצי.

"אבל חשוב שנגיע מוכנים לפגישה"
"יהיה בסדר, אל תדאג, עשיתי מאות פגישות כאלה בעבר"

והנה, הוא נעלם לו...

הגיג מסע: שינויי מזג האוויר (בפלורידה)

רצה המקרה ומצאתי את עצמי בסוף השבוע הזה נוסע שעות ארוכות בפלורידה.
איך קרה? נסיעת עבודה שהתארכה מעבר לצפוי, פגישות שהתווספו, ומפה לשם - אני חוזר רק אחרי סופהשבוע.

אמרתי לעצמי...אם כבר, אז כבר. 
נכון תיכננתי טיול גדול לארה"ב? (כן)
נכון דחיתי אותו בגלל קורונה וכאלה? (כן)
נכון שאני כבר באזור שתיכננתי לטייל בו? (בערך)
אז בבקשה - אני לוקח רכב שכור ועושה את הדרך מטלהאסי למיאמי ביומיים (משהו כמו 550 מייל). נסיעת דרכים. כמו שאני אוהב.

והנה, אני נוסע לי הבוקר מטאמפה לכיוון מיאמי, נהנה מהחופים ומהים שמקיף אותי, ומולי אני רואה מחזה מרהיב. שכבת עננים קודרים שמכסה את השמיים, מעל הים....מה אני אגיד? כל כך התלהבתי מהתמונה שהייתי צריך כמה שניות כדי להבין את המשמעות...

תוך דקה מצאתי את עצמי באפלה גמורה. גשם שלא מאפשר לראות מטר קדימה.

התחלתי לקלל את העולם ואת החיים בכלל ולמה הסכמתי להישאר סופשבוע. הגשם היה כל כך חזק שנראה שלעולם לא אצליח להשלים את שארית הדרך, וגם ככה...הלך היום. אצטרך להישאר בחדר במלון ולחכות לטיסה מחר.

אחרי כעשר דקות של נסיעה איטית, על סף העצירה,  פתאום...בבת אחת, יצאתי מזה. משכבת העננים הזו. פתאום, כאילו לא קרה כלום, השמש זרחה, השמיים היו כחולים, אף ענן שחור לא נראה ברקע. יום יפהפה!!!



ואז עלתה בי הארה קטנה.

כשאתה בתוך הסערה - אתה מוקף מים, גשם, ורוחות. אתה לא יכול לראות החוצה.
אתה לא יכול לראות שמעבר למסך הסערה מחכה יום יפה. אתה נמצא בתוך הסערה, ונדמה לך שכל העולם גשום, סוער וחורש רעות. אבל זה ממש לא המצב. פשוט קשה לראות החוצה כשאתה בתוך סערה.. אבל היא פתאום תיגמר. כי סערות זה דבר שחולף.

וכשאתה מחוץ לסערה, אתה כן יכול לראות קדימה, לתכנן את דרכך, לראות את האופק, ולהתכונן ליום יפה.

זהו. הגיג.
יצאתי מעודד.