ג'לאטו

כל מי שחבר שלי בפייסבוק לא הצליח להתחמק מהעובדה שהייתי ברומא בשבוע שעבר.
לא סתם הייתי ברומא. אלא עם הבת שלי.
ולא סתם עם הבת שלי, אלא עם הבת שאוהבת ללכת. והרבה.

"אתה יכול לשכוח משנ"צ" היא הכריזה.  עוד לפני שיצאנו מהארץ.
שכחתי.
תיכננתי לנו לא פחות מחמישה ימים גדושים בכל טוב. כל פינות רומא, ואפילו יציאה לחצי יום לטיול בטיבולי.
מה אני אגיד לכם...טיילים חרוצים כמונו עוד לא נולדו.

אז זהו, שבאמצע היום השני לטירונות הרגל התחילה לאותת לי. משהו במרצפות הרומיות העתיקות שגורם לכף הרגל ולקרסול לרקוד בנעל ולהגיע לזוויות משונות...
עד סוף היום כבר צלעתי קשות, ואת שאר הטיול העברתי בצליעה מהולה באנחות קורעות לב, תוך התמודדות עם מבטים מלאי בוז וחוסר אמפתיה מהבת שלי.

אבל לא על זה באתי לדבר. הנושא הוא גלידה.
כשאתה ברומא, כך שמענו, אתה חייב לאכול גלידה. אבל אל תגיד גלידה או "אייס קרים" כמו איזה בור ועם הארץ.
פה מדובר בג'לאטו. וכל מי שקורא לגלידה ברומא אייס קרים הריהו טיפש שאיננו מבין את נשגבותה של הגלידה האיטלקית. 
רק מה? ברומא יש משהו כמו חצי מליון מקומות לממכר ג'לאטו, וכולם הכי טובים ברומא.
מיד כשהגענו, והתחלנו לתור את רחובות רומא, נתקלנו בחנות גלידה שנראתה ממש מזמינה. הסתערנו...
מה אני אגיד? סתם גלידה. יותר מדי סוכר, מעט מדי טעם וממש לא מוצלח. נפילה אמיתית.

השלב הבא היה...טוב, פותחים אינטרנט ומסמנים על המפה את הגלידריות המומלצות ביותר ברומא. ורק שם אוכלים. ולא אוכלים באף גלידריה אחרת לפני שבודקים את הדרוג שלה באינטרנט. שנית רומא לא תיפול !!!

אגב, כשקוראים על הג'לאטו הנפלא של רומא באינטרנט, מסתבר שלכל ג'לטריה יש את הטעם המוביל שלה, שרק אצלה חייבים לאכול אותו, אחרת לא היית ברומא, ולא חיית.
וכי איך אפשר שלא לאכול את גלידת הקפה-זביונה-זעפרן-צמיג מעושן בת ה 359 שנים של ג'לטריה שנראית כמו פחחיה ברחוב צדדי ליד הקולוסאום? אי אפשר. ולו רק כדי שיהיה מה לספר בעיניים חולמניות ופנים מתלהבות בבית.

ובגלידריה הבאה, שרבט תאנים אחרי ארוחה דשנה לא ירענן את החך העדין שלי? (מסתבר שלא, סוכר בטונות, עם טעם לא מזוהה שאפשר לטעון שהוא תאנים).

אחרי הג'לאטריה השביעית (ואנחנו יום וחצי לפני סיום הטיול/טירונות/מסע אלונקות) כבר לא כל כך בא לי גלידה איטלקית.
כלומר, באמת שהן טעימות. רובן אפילו מתקרבות לרמה של "גלידה אריה" בחוף השרון, הרצליה. אבל מאזן הקלוריות כבר התחיל להטריד אותי, מה עוד שפתאום נזכרתי שבדרך כלל אני אוכל גלידה פעם בחודש ולא רע לי עם זה.
מה פתאום החלטתי לטעום כל חתיכת שמנת שמישהו שפך לתוכה תרכיז והקפיא אותה?

"זהו". הכרזתי בפני הבת. לא עוד גלידה. מעכשיו ועד סוף הטיול חוזרים לאכול בריא.
חמש דקות אחרי זה הבת שלי עוד לא נרגעה מהצחוק שאחז בה. באמת. בכתה מצחוק.
מילא היא, אבל אני? אני לא אוכל ריזוטו/פסטה/פיצת ארבע הגבינות/פוקאצ'ה בשמן זית? 
הסברתי לה שלא התכוונתי ממש לאוכל, רק מהגלידה קצת נמאס לי.
"אה" היא אמרה. "נראה".

וכך אנחנו הולכים לנו בערבנו האחרון ברומא, מדושנים מפחמימות שמהדהדות להן בקיבתנו, ומטיילים לנו באזור רחוב דל-קורסו כשאנו פונים לסמטה צדדית ציורית בדרכנו חזרה למלון ונתקלים פתאום בדבר הבא...


לא פייר.
כי על הגלידה הזו שמענו רק באגדות.
יודעי דבר אומרים שצריך לקבוע לשם תור חודש מראש, ולא בשביל לשבת, בשביל לקבל כדור גלידה וללכת. בקיצור, ה-גלידה ברומא. לא פייר.

נו בכל זאת, ברומא התנהג כרומאי. אין ברירה, ומה שצריך צריך.
אני לקחתי גלידה בטעם אורז (כן...) וכדור בטעם קינמון.
הבת הלכה על משהו אחר.
מסקנה...אף פעם אי אפשר לדעת למה מקום עסק כלשהו קיבל את השם והמוניטין שלו

זהו. לא רוצה לראות יותר גלידה בחיים.

2 comments:

אנונימי אמר/ה...

מצחיק!
אגב, גם אני לא הבנתי מה כ"כ מיוחד בגלידה האיטלקית...
טלי

Unknown אמר/ה...

פוסט יאמי 🍨 פעם הבאה תבדוק את הפיצות... אינספור טעמים וקומבינציות. מירי